בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף מח.
רש"י ד"ה מכל מקום, כלומר אף לפי פורעניות העתידה כו'. ותמיה לי מאוד למה דחק רש"י לפרש, מכל מקום דברייתא, באופן דחוק כ"כ, ולא ניחא לו כמו שפי' הש"ס גופא (לקמן דף ע"ד ע"ב) דהאי מ"מ אתי לרבות שאפי' לוקח יכול לחזור, ולמה לרש"י לבקש טעמים אחרים, ונ"ל עפמ"ש התוס' לעיל ד"ה אא"ב, דרש"י סובר דלר"ש לעולם אין יכול לחזור ואפי' בהוזל נמי ע"ש, וא"כ יקשה הש"ס דלקמן דע"ד דקאמר להדיא דבתרי תרעי לא אמר, וצ"ל דרש"י ס"ל כיון דהש"ס לא קאמר כן התם בדרך החלטיי, דהש"ס לא קאמר כ"א אימור דאמר ר"ש בחד תרעי הרי דלא בדרך החלט קאמר כן, כ"א בדרך דחוי וספק, אבל אליבא דאמת אמרינן שאפי' בתרי תרעי נמי א"י לחזור לר"ש, אלא דלפי"ז יקשה דהא בש"ס התם הביא לזה הוכחה ומכלל דהאמת כן הוא, לזה הקדים רש"י כאן לפרש שאליבא דאמת גם ההוכחה אינה, דהא ההוכחה דהתם הוא מברייתא דהכא, והכי קאמר התם, דאלת"ה מי שפרע לר"ש לית ליה בלוקח וכ"ת ה"נ והתניא אעפ"י שאמרו טלית כו' מ"מ, מאי מ"מ לאו לאתויי לוקח ע"ש, לזה כתב רש"י שאין מוכרח אליבא דאמת דהאי מ"מ אתא לרבות לוקח, די"ל דבאמת בלוקח לא משכחת מי שפרע, והאי מ"מ דברייתא, הוי פירושו לפי פורעניות העתידה וכמ"ש כאן, ואחרי דהמ"מ דברייתא לאו לרבויי לוקח אתא, א"כ נסתר הוכחת הש"ס ושפיר י"ל דאפי' בתרי תרעי א"י לחזור, ולכך הכא דר"ש הוא דקאמר להאי דינא, ואליבא דאמת הא ס"ל שאין הלוקח יכול לחזור לעולם אפי' בתרי תרעי נמי וכמ"ש התוס', וא"כ א"א לפרש, דהאי מ"מ לרבות לוקח, דהא בלוקח מי שפרע לית לי' אליבא דאמת, והוכרח רש"י לפרש האי מ"מ כפירושו וזה נכון, ומזה יש ראיה גדולה למה שהבין התוס' לעיל דשיטת רש"י מחולק עם ר"ת, ורש"י סובר שאפי' בתרי תרעי א"י לחזור לר"ש, ולעיל בחדושיי שדיתי נרגא בזה ע"ש היטב, אכן מפרש"י דהכא יהיה ראיה חזקה דהאמת כהבנת התוס' ברש"י דאפי' בתרי תרעי א"י לחזור ואפ"ה אין סתירה מלקמן דקאמר בתרי תרעי מי אמר, דהתם בדרך דחייה וספק קאמר וכנ"ל, ודו"ק:
ברש"י ד"ה קאי כו', ונ"מ לענין קדושין דלר' יוחנן הוי קדושין דמה"ת קנייה ע"ש, והריטב"א השיג פ"ז כיון דס"ס עקרו רבנן קנין מעות הרי לא קנה ולאו כדידיה הוא, ואם נאמר כיון דקני ליה מיהת לענין מי שפרע שפיר הו"ל כדידיה, א"כ לר"ל נמי ליהוי קדושין כיון דלדידיה קאי נמי במי שפרע, וכבר נאמרו ונשנו באחרונים הרבה תירוצים ע"ז. ולי נראה פשוט, דודאי כיון דקני לענין מי שפרע, כל זמן שלא קיבל מי שפרע נחשב כדידיה וכדאשכחן להדיא (לקמן דס"ב) גבי איסור ריבית, דכיון שקונה לענין מי שפרע ברשותו נתייקר וכמש"ש רש"י ותוס' והיינו משום דאע"ג דיכול לחזור מ"מ כל זמן שלא חזר נחשב כקנין גמור מפני, שעלינו להעמיד כל אדם בחזקת כשרות ולומר שודאי לא יתרצה לבטל המקח ולעמוד במי שפרע, אכן היינו דוקא לר' יוחנן ולא לר"ל דאם כי גם לר"ל צריך לקבל מי שפרע, מ"מ חילוק גדול יש בין ר' יוחנן לר"ל, דלר"י דמה"ת נקנה, וא"כ העונש דמי שפרע הוא בא שלא לעבור על הקנין ולהכי כל זמן שלא ביטל נחשב לקנין גמור, דנאמר שע"י העונש ודאי לא יבטל הקנין, אבל לר"ל דלא קנה עוד, ועונש דמי שפרע הוא רק לחייבו שיעשה קנין, להכי אע"ג דמעמידין אותו בכשרותו ואמרינן שודאי ישתדל לעשות קנין, מ"מ ס"ס אכתי כל זמן שלא עשה הקנין אין זה כדידיה ולא יכול לקדש וז"ב, ולפלא בעיני על האחרונים שרצו להוכיח מרש"י דהכא דס"ל דקנין דרבנן אין מועיל להפקיע קנין דאורייתא, ובדבר שהיא דאורייתא כמו קדושין אזלינן בתר קנין דאורייתא אע"ג שחכמים הפקיעו, עיין באבני מלואים (סי' כ"ח) ובחת"ס (חיו"ד סי' שי"ד) ולמ"ש אין ראיה כלל, דודאי היכי שהפקיעו חז"ל הקנין מועיל לבטל דהפקר ב"ד הפקר, רק שהכא לענין מי שפרע לא הפקיעו ונשאר הקנין על עמדו לקנין גמור, וכ"ז שלא קיבל מי שפרע הרי הוא קנין גמור גם מדרבנן, ועיין היטב מה שכתבתי (לקמן דף מ"ט) להוכיח שהמעות הוי ברשות מוכר אפילו לאונסין, ולא מיבעי לשיטת בעה"מ שהבאתי לעיל (דף מ"ז ע"ב ברש"י ד"ה אא"ב), דס"ל דהא דלוקח יכול לחזור היינו קודם שנשרף, אבל לאחר שנשרף א"י שוב לחזור, ואפי' אם ירצה לקבל מי שפרע לא מהני, וטעמו כתבתי לקמן דסובר דהקנין נגמר ע"י מעות לחוד, אלא שחז"ל נתנו לו כח לחזרה, ואי לא הספיק לחזור עד שנשרף, ברשות לוקח הוא דנשרף, וא"כ לפמ"ש לעיל שם דגם רש"י ס"ל כבעה"מ, אתי שפיר מה שס"ל הכא דהוי קידושין, אלא אפי' לשיטת החולקים דאפי' אחר שנשרף נמי יכול לחזור היינו משום דס"ל דהמי שפרע עוקר הקנין למפרע, אבל קודם שחזר כו"ע ס"ל דברשות לוקח הוא ויכול לקדש, ועיין בפנ"י שטרח לחדש דלר' יוחנן דמעות קונה מותר המוכר להשתמש במעות הללו, וכיון דלהוצאה ניתן הוי כדידיה ויכול נמי לקדש, ולר"ל אסור להשתמש ולא הוי כדידיה ע"ש, וכן מבואר להדיא בתוס' (לעיל דף מ"ג), אכן לשון רש"י אין סובל תי' זה, דא"כ למה לא פרש"י הך נ"מ גופא דלר' יוחנן יכול להשתמש משא"כ לר"ל, וממילא הוי ידעינן למילתא דפשיטא שכיון דיכול להשתמש, דהוי נמי קדושין, דלא גרע ממלוה שבידו דיכול לקדש בזה כיון דרשות בידו להוציאם, והנכון כמ"ש דהטעם הוא משום דהקנין נגמר וברשות לוקח הוא, והנה יש נ"מ גדולה גם לדינא בין תי' הפנ"י לתי' שלי, דלתי' הפנ"י שהטעם הוא משום היתר התשמיש, א"כ דוקא המוכר שקידש בהמעות הוי קדושין, אבל אם הלוקח מקדש בחפץ שנקנה ע"י מעות לחוד לא הוי קדושין, דכיון דחז"ל עקרו קנין מעות, ממילא מקדש בדבר שאינו שלו ואין כאן קדושין כלל, דדוקא לענין המעות שייך לומר כתי' הפנ"י, דנהי דאין כאן קנין מ"מ כיון שיכול להוציאם לכל הצטרכותו ממילא יכול לקדש נמי דלא גרע ממלוה וכנ"ל, ואפי' אי הוו המעות פקדון לדידן דאנחנו הוי כשולחני מותרים להשתמש בהם, ומעות אחרים הוא חייב לשלם, אבל בכלי לא שייך זה, אכן לתי' שלי דהטעם הוא משום דהקנין נגמר וברשות לוקח הוא, ודאי דגם הלוקח אם קידש בהכלי דהוי קדושין דכ"ז שלא חזר עומד הכלי ברשות לוקח, וכמו לענין איסור ריבית דהוי נמי מילתא דאיסורא ואפ"ה פשיטא לן דברשות הלוקח נתייקר וכמ"ש לעיל, דכ"ז שלא חזר הוי קנין גמור ממש, וכיון שכתבתי דמסתבר ברש"י כתירוצי, וגם בא"מ (סי' כ"ח) דחה תי' הפנ"י, ממילא נכון הדבר דהלוקח אם קידש בכלי נמי מקודשת. והנה במל"מ (פ"ה מאישות) נסתפק במוכר לענין אם שקידש בכלי שתחת ידו המכורה ע"י קנין כסף אי הוי קדושין ע"ש, ובמחכ"ת ספיקו בזה אין לו הבנה כלל, דפשיטא דמקודשת כיון שבידו לחזור והרי חזר בו וקידש האשה בחפץ הנמכר ואין לך חזרה גדולה מזאת וכמ"ש החת"ס שם, ומילתא דמספקא להמל"מ פשיטא דהוי קדושין, ורק אי איכא לספוקי בלוקח שקידש מספקינן, ולמ"ש גם בזה פשיטא דמקודשת, ועיין בפ"ת (אה"ע סי' כ"ח) שהביא שבס' יד המלך נסתפק בזה ולמ"ש מקודשת ודו"ק:
והנה בחת"ס לסי' שי"ד) כתב ביישוב של רש"י, עפ"י חלוקו של הב"ש בסי' כ"ח, בין מקדש אשה במעמד שלשתן דמקודשת מה"ת להב"י, אע"ג דמעמ"ש לא הוי כ"א קנין דרבנן, ובין מקדשה בגזל ביאוש כדי דאינה מקודשת אלא מדרבנן, וכתב החת"ס בהסבר של החלוק, דבמעמ"ש אילו רצה להחזיר המעות להמלוה ולהמפקיד ולא למי שהומחה עליו הרי הוא עובר אתקנתא דרבנן וכמפקפק על דבריהם, ותקון כזה הוי קנין גמור גם מה"ת, אכן בקנין יאוש כדי שאינו אלא משום תקנת השבים, ולא כוונו לעקור דבר מה"ת, אלא תקנו שלא נכוף אותו להחזיר גזילתו משום תקנת השבים אבל אם הוא ירצה להתחסד להחזיר הגזילה עצמה, הרי הוא זכור לטוב, א"כ לא תקנו לקנין גמור, להכי משגחינן על הדאורייתא ואינה מקודשת מה"ת, וכן ה"נ מה שתקנו לעקור קנין מעות לא עקרו הד"ת דהא לא ניחא לחז"ל שיתעקר הד"ת, דהא הטילו עונש מי שפרע להעובר, וע"כ חז"ל גופייהו לא תקנו זה לקנין גמור, להכי לא נשגיח בזה על תקונם, וכיון דמה"ת הוי קנין מקודשת ע"ש. ואם כי הדבר נכון מצד הסברא, אכן לענ"ד נדחה מן הגמרא, דבמס' (סוכה דף כ"ט) גבי ההיא איתתא דצווחא לקמי' ר"נ דרבנן בסוכה גזולה יתבי ואמר ר"נ פעיתא היא דא כיון דתקינו רבנן שיטול דמיה מפני תקנת השבים אין לה אלא דמי עצים ע"כ, הרי להדיא דאע"ג דתקון דרבנן לא היה כ"א מפני תקנת השבים, ומאן דבעי להחזיר עצם הגזילה זכור לטוב, אפ"ה מועיל התקנה לבטל הדאורייתא כמו התם דמה"ת לא מפקא מידי סוכה גזולה עד דסותר את ביתו, אפ"ה מכי תקון רבנן שאין לו אלא דמי עצים מתקנת השבים, עקרינן לדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר, הרי להדיא דלא כהחת"ס ודו"ק, ובתשובה הארכתי ואכ"מ יותר:
בגמ' תשומת יד אמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו ראיתי לבאר בזה, לרב חסדא דבעי יחוד כלי, אם היחוד צריך להיות לחלוטין לגמרי, או אפי' אם יחדו רק בתורת משכון נמי מהני, והנה התוס' (כתובות דף מ"ב) ד"ה מאי לאו, כתבו בפשיטות דכשנתנו בתורת משכון מהני ע"ש, אמנם מסוגיין יהיה לכאורה ראיה עצומה דלא כתוס', דהא קאמר דלהכי לא אהדר לתשומת יד משום דלא מיחסר משיכה, ולא קנה לאותו הכלי שיחדו, להכי אין מחויב להחזירו, ובשלמא אי אמרת דיחוד בתורת משכון לא מהני לענין קרבן שבועה, וא"כ בע"כ דהיחוד דקרא היינו כשיחדו לגמרי לחלוטין והתביעה וההכחשה הוא רק על גוף הכלי, ולא על מעות ההלואה, להכי שפיר דלא אהדר לתשומת יד, משום דאותו כלי חסר משיכה ולא קנה אותה, אבל אי נימא דיחוד בתורת משכון נמי מהני, והיחוד דקרא היינו בתורת משכון, א"כ בע"כ דהתביעה וההכחשה הוא על המעות ולא על הכלי, דהא הכלי אינה שלו רק לבטחון המעות, וכ"כ ההפלאה בכתובות שם, דבתורת משכון א"א לומר דהתביעה הוא על הכלי, וא"כ מה שייך לומר משום דלא מחסרא משיכה, דלא דאין דנין על הכלי, ועוד דאטו גם המעות א"צ להחזיר, דלא מיהדר קרא להחזירו, אע"כ דבקרא מיירי בע"כ לענין גוף הכלי, והיינו משום דבתורת משכון לא מהני יחוד, וביותר יש לתמוה על הקצוה"ח (סי' ע"ב) שרוצה לפרש דהך סוגיא גופא מיירי שהיחוד היה במשכון ע"ש, ובמח"כ אין שום הבנה לזה, דא"כ מאי קאמר משום דמיחסרא משיכה, ובכדי ליישב הסתירה העצומה הזאת על תוס' נ"ל לומר דבר חדש ונכון בעזה"י:
דהנה התוס' בסוגיין הקשו מכתובות דפוטר ר"ש מקרבן שבועה אפי' עמד בדין ע"ש, והנ"ל לתרץ קושיתם בזה, דהא יש להבין באמת היאך יפרש ר' יוחנן להך קרא דלא מיהדר לתשומת יד, ואטו ר' יוחנן אקרא פליג, ועוד דמאי מייתי כאן להוכיח מדרב חסדא ומשום דבעי יחוד כלי, הא גם בלא רב חסדא קרא גופא קשה, דמתחלה חשיב גם לתשומת יד, ומ"ט לא הדרי' בקרא דהישבון, ובלא רב חסדא איך יתורץ קרא, ויש לומר שמעצם הקרא הזה אין ראיה לדר"ל, דאדרבה לר' יוחנן יתיישבו הכתובים באופן טוב יותר, דהכי הם סדר הכתובים, וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד גו', זהו ענין החטא, והכא נכתב גם תשומת יד, ואח"כ כתיב, והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה גו', זהו מצות ההשבה, והכא לא הדר לתשומת יד, ואח"כ כתיב, או מכל אשר ישבע לשקר גו' ואת אשמו יביא גו', זהו ענין חיוב הקרבן, והכא איתרבי גם תשומת יד מרבוי דאו מכל, והנה לרב חסדא דס"ל דלקרבן שבועה בעינן דוקא יחוד כלי ואי לא לא מחייב, וכיון שהקרא מיירי בע"כ ביחד כלי, א"כ התביעה וההכחשה הוא על הכלי ולא על הממון, ולזה שפיר קשה אמאי לא מיהדר קרא גם לתשומת יד בקרא דהישבון, אע"כ דבא לאורויי דלפעמים אין חייב על תשומת יד, דהיינו היכי דלא משך, ולאשמועינן דמעות אין קונות והא דמרבה אח"כ לתשומת יד מרבוי דאו מכל, מיירי בנטל וחזר והפקידו וכמ"ש רש"י, ושפיר הוכיח רבא מזה כריש לקיש, וכל זה הוא דוקא לרב חסדא דלדידיה קרא מיירי בע"כ ביחוד כלי, אבל אי נימא דלא כרב חסדא, וגם בלא יחוד כלי חייב קרבן שבועה, אז מיירי קרא בלא יחוד כלי, ולא יקשה כלל מ"ט לא הדר קרא לתשומת יד, דהנה בתורת כהנים (פ' ויקרא) למד מהאי קרא, דבעינן שישיב הגזילה קודם שיביא את האשם, והוא מדסידר מצות ההשבה קודם מצות הקרבן ועוד מדכתיב בקרא דוהשיב, והיה כי יחטא, וע"ז כתב התו"כ והיה מיד, ופי' הגאון מלבי"ם ז"ל דהכי כוונתו, דדעת חז"ל שלשון והיה מורה על התכיפות ולמד מכאן דמיד שיכיר חטאו יקיים מצות ההשבה קודם שהביא את אשמו ע"ש, וכיון דבקרא דהישבון מתנה לתנאי כזה שיקיים ההשבה קודם, לזה לא מצי למיכלל תשומת יד בהך קרא, דכיון דמיירי בלא יחוד כלי, ובע"כ שהתביעה וההכחשה דקרא, היינו על המעות של ההלואה, ובהלואה אם עוד לא הגיע זמן הפירעון די בשמודה וישלם לאחר זמן כשיגיע זמן הפירעון וכמ"ש בהתוה"מ שם, והשתא מיושב קראי שפיר, דאילו לרב חסדא קשה, מ"ש עושק דהדר קרא, הא התם נמי מיחסר משיכה, וצריך לדחוק דמיירי בנטלו וחזר והפקידו, ואילו למה שכתבתי מיושב טפי, דבגזל, עשק, פקדון ואבידה, שמחויב תמיד להחזירו תיכף, דגם בעשק נמי אין שייך לומר שלא הגיע זמן הפירעון עוד, דאם לא הגיע הזמן דגמר מלאכה אין מחויב לו עוד מאומה, דהשכירות אינה משתלמת אלא בסוף, ולא שייך למיקרי עשק, ומיד כשכלה המלאכה הרי מחויב לשלם, להכי כל הני הדר קרא לאשמועינן שצריך להביא גזילו קודם אשמו, משא"כ תשומת יד דלפעמים יכול להביא הקרבן קודם שהביא גזילו והיינו בלא הגיע זמן הפירעון, להכי לא הדרי' קרא, כי פה התנה התנאי שמיד ישלם, וכל שאין משלם מיד, לא הזכיר בקרא זה, וברור בעיני שזהו סברת ר' יוחנן, דאיהו יפלוג על רב חסדא, ויתיישב הקרא כפשוטו, ולפי"ז גם ר"ש דאיהו סובר נמי כר' יוחנן דמעות קונה וכמ"ש לעיל, אליבא דר"ש לא קאמינא, איהו ג"כ לא מצי לפרש כרב חסדא, דא"כ יהיה מוכח דמעות אין קונה, ובע"כ שיפרש נמי כר' יוחנן ויפלוג על רב חסדא, ולפי"ז לק"מ קושית התוס', דהא התם בכתובות ר"ש הוא דקאמר, ור"ש סובר דלא בעינן יחוד כלי, ואין להקשות דהא קאמר בסמוך לר"ש דמרבינן מרבוי דאו מכל תשומת יד להישבון, ולמ"ש לא שייך כלל גבי תשומת יד למיכלליה בהדי הנך, די"ל דלהכי גופא לא כלליה בהדי הנך, משום דהתם אשמעינן דהשבת הגזילה קודם ולא שייך גבי תשומת יד, ורק דמרבה לו הכא מקרא זה דאפ"ה הישבון מיהא בעי לאח"ז ועוי"ל דר"ש לא קאמר דהרבוי הוא להישבון, דר"ש סתם קאמר דמרבינן האמור למעלה למטה, ורק רב הוא דמפרש דהיינו להישבון, ובדר"ש נוכל לומר דלא מרבי כ"א לקרבן, דבהכי מיירי קרא דאו מכל, ולא להישבון, ודו"ק כי כל זה ברור, וארווחנא ליישב בזה שיטת הרמב"ם (בפ"א מהל' שבועות) שלא הזכיר דבעינן יחוד כלי לענין קרבן שבועה, וכולם תמהו עליו שזהו נגד הסוגיא דהכא, ולדברינו יבואר, דלדידן דפסקינן כר' יוחנן דמעות קונה א"א לפרש קרא כרבא, דלהכי לא אהדר משום דמיחסר משיכה וע"כ לפרש כמו שפירשתי לר' יוחנן, וא"כ שפיר מוכח דלא בעינן יחוד כלי:
ואמנם אחרי כל האמור יוגדל הקושיא גם על מ"ש התוס' בכתובות שם, דיחוד בתורת משכון נמי מהני, והא מסוגיא דהכא מוכח להדיא ההיפוך דאי כשיטת התוס' א"כ אפי' לרב חסדא נמי אין ראיה דלהכי לא אהדר קרא משום דמחסר משיכה, הא שפיר נוכל לומר דהיחוד דקרא מיירי בתורת משכון, וא"כ הוי התביעה וההכחשה בע"כ על המעות ולא על הכלי וכמ"ש לעיל, ולהכי לא אהדר משום דבתשומת יד אין שייך התנאי דהשבת הממון קודם להבאת הקרבן, אע"כ דבתורת משכון לא מהני היחוד, והנה בחדושי רעק"א הוכיח נמי דבע"כ שהיחוד הוא לחלוטין ולא בתורת משכון, דאי לשעבוד בעלמא, הא לשעבוד לא מהני משיכה וכמ"ש הר"ן (רפ"ו דשבועות) ע"ש, ולדבריו משמע דלמ"ד מעות קונה, נוכל שפיר לומר דהיחוד הוא רק לשעבוד בעלמא, ואי נימא כן היה מיושב שפיר מ"ש התוס' התם דבתורת משכון, דהיינו משום דאליבא דר"ש קאי התם, ור"ש לטעמיה דמעות קונה, והכא בסוגיא דמוכחינן כר"ל דמשיכה קונה, בע"כ שהיחוד הוא לחלוטין, דאי לשעבוד בעלמא לא מהני משיכה, אכן תי' זה אין נוח לי כלל, דא"כ קשה מאוד על רבא שמוכיח מכאן כר"ל דבעינן משיכה דוקא, נהי דהשתא דאוכחינן כר"ל דמעות אין קונה, מוכח דהיחוד הוא לחלוטין, אבל מנ"ל להוכיח בזה, שמא כר' יוחנן דמעות קונה והיחוד הוא בתורת משכון, והא דלא אהדר קרא, היינו משום דבקרא קא מתנה דישיב הגזילה קודם, וזה לא שייך בתשומת יד, ואיך שייך להביא ראיה מזה כר"ל כיון שהראיה לא יוכל להיות כ"א אחרי שנדע דמשיכה קונה, דאז בע"כ דהיחוד הוא לחלוטין, וע"ז גופא אנו דנין, ואיך שייך להביא ראיה מכאן, ועוד הא תירוץ התוס' דכתובות הוא אפי' לרבנן דפליגי אר"ש, דאי לר"ש לא הוה מקשה כלל קושיתם, ועמ"ש מהרש"א שם ואכ"מ:
ומה שנ"ל ביישוב שיטת התוס' דהכא ודכתובות, דסברי התוס' שאין סברא לומר דהני אמוראי דס"ל מעות קונה יפלגו עם רב חסדא, דהא רב חסדא עצמו סובר נמי דמעות קונה וכמ"ש בתוד"ה נתנה לסיטון, אלא כו"ע סברי כרב חסדא, דבלא יחוד כלי לא מחייב קרבן שבועה, ואפ"ה קראי יתיישבו כהוגן כמ"ש, דהיחוד דקרא, היינו בתורת משכון, שגם יחוד כזה מועיל, והא דלא הדריה קרא לתשומת יד, משום דכיון דהיחוד לא היה כ"א לשעבוד בעלמא, וא"כ בע"כ דהתביעה הוא על הממון, ובקרא זה דוהשיב, דרצה ללמדנו בזה, דהשבת הגזילה קודם להבאת האשם, לא מצי למיכלל גם תשומת יד, דאצלו לא שייך תנאי זה וכמ"ש, אכן כ"ז הוא למ"ש בתורת כהנים, דמקרא זה נדע דהשבת הגזילה קודם, אבל רבא לשיטתו אזיל דס"ל במס' (ב"ק דף ק"י) דדין דהשבת גזילה קודם ילפינן מקרא דאשר יכפר ע"ש, וא"כ קרא דוהשיב לא אשמועינן זה, ולכן לשיטתו לא מיתרצי קראי, דמ"ט לא אהדר קרא, אם לא שיאמר כר"ל דבעינן משיכה דוקא, ואז ע"כ שנאמר דהיחוד הוא לגמרי בתורת קנין גמור, דאי למשכון לא מהני משיכה, והא דלא מיהדר בקרא דוהשיב, אע"ג דקרא מיירי בע"כ כשיחד לו, דאל"ה לא מחייב קרבן שבועה, לאשמועינן דלפעמים א"צ והיינו היכי דלא משך ולאשמועינן דמשיכה דוקא קונה, וראיית רבא אינה משום דרב חסדא, דדין דרב חסדא שפיר נוכל לאוקמי גם אליבא דמ"ד דמעות קונה וכמ"ש, ורק ראיתו הוא משום דאי נימא דמעות קונה לא מתרצי קראי, וכ"ז הוא לרבא לשיטתו דוקא מוכח כן, דבאופן אחר לא מיתרצי קראי, אבל אנן לדידן שפיר מוקמינן קראי כהתו"כ, ואין מוכח מכאן דדוקא משיכה קונה, ואדרבה מוכח להיפוך דהיחוד לתורת משכון נמי מהני, וא"ש מ"ש התוס' בכתובות, וגם מה שהקשו כאן ניחא נמי, דודאי גם לר"ש ולר' יוחנן בעינן נמי יחוד כלי וכנ"ל וא"ש הכל, ועמ"ש בסמוך בתוד"ה נתנה לסיטון מזה, ואלא דא"כ יוחזר הקושיא על הרמב"ם דלא הצריך יחוד כלי, הא למ"ש כו"ע ס"ל כן, ולא שייך התי' שכתבתי לעיל, וכ"ש דקשה טפי למ"ש הרמב"ם בפיה"מ לב"ק, דדין דהשבת הגזילה קודם ילפינן מקרא דאשר יכפר וכרבא, ולא שייך כל התרוצים דלעיל, ואפשר לומר דהרמב"ם לא יפרש כרש"י, דמשו"ה מוקי רב חסדא ביחוד כלי משום קרבן שבועה, אלא כמ"ש הר"ח, דמשום דכתיב והשיב הגזילה דמשמע הידוע, לומר שנתייחד כלי והדר בעיני' דאי בהלואה גרידתא, הא לא משלם המלוה ממש שהלוהו דלהוצאה ניתנה, אבל קרבן שבועה לעולם חייב אפי' בלא יחוד כלי ע"ש, אלא דאכתי אין מדוקדק, דא"כ היכי יתורץ קראי להרמב"ם, בשלמא למ"ד דס"ל מעות אין קונה א"ש וכראיית רבא, אבל להרמב"ם דפוסק כר' יוחנן, איך יפרש מ"ט לא מהדר, ואם כי אין בידי לפרש הכתובים לשיטת הרמב"ם, מ"מ קושיא על הרמב"ם לא אדע ג"כ, דהא גם לר' יוחנן ולר"ש קשה היכי יתרצו הם, ואפי' לר"ל דס"ל משיכה קונה, מודה דלר"ש מעות קונה, ויקשה גם לר"ל אליבא דר"ש קראי הללו, וא"כ כפי שיתרץ ר"ל אליבא דר"ש, ה"נ נתרץ אנן אליבא דר' יוחנן והרמב"ם, ואיך שייך בזה להקשות על הרמב"ם, זולת למ"ש לעיל מצינן לומר דטעם דר"ש ור"י משום דס"ל כהתו"כ, אכן הרמב"ם דלא ס"ל הכי שפיר יקשה, וצ"ע:
והנה בפנ"י בסוגיין ראיתי שכתב, דלענין קרבן שבועה לא בעינן יחוד כלי אפי' לרב חסדא, דאל"כ למה כתב לתשומת יד בקרא קמא, אע"כ דלענין קרבן שבועה לא בעינן יחוד כלי, אלא הא דלא אהדר קרא לתשומת יד היינו בקרא דהישבון ע"ש. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה, דא"כ מאי מוקי רב חסדא, דתשומת יד דקרא מיירי ביחד לו כלי, אי לענין קרבן שבועה הא לא בעינן, ואי לענין השבה, הא באמת לא אהדריה קרא כלל, ודו"ק בכל זה:
בגמ' אבל מידי אחריתא דמחסר משיכה לא מעל עד דמשיך, והרשב"א הקשה, דמאי פריך לר' יוחנן, הא כיון דעקרו חז"ל לקנין מעות א"כ מדינא לא מעל עד דמשיך גם לדידי' דהפקר ב"ד הפקר ע"ש, ולכאורה היה אפשר לומר כמ"ש לעיל ברש"י ד"ה קאי, דאע"ג דתקנו חז"ל שיכול לחזור, היינו דוקא אם חזר, אבל כל כמה דלא חזר הרי הוא קנין גמור גם מדבריהם, וגם ה"נ כיון שלא חזר עוד הרי הוא קנין גמור ושפיר פריך לר' יוחנן, אכן שוב חזרתי מזה, דהטעם דאמרינן דכ"ז שלא חזר הוי קנין גמור, היינו משום דעלינו להעמיד כל אדם בחזקת כשרות ולומר שודאי לא ירצה לחזור וליקום במי שפרע, ועמ"ש לעיל בארוכה, וא"כ הכא לא שייך זה, דעלינו לומר להיפוך, שודאי יחזור כי היכי דלא ליקום באיסור מעילה מה"ת, והנכון כמ"ש הרשב"א וכ"ה נמי שיטת התוס' עיין בשמ"ק, דלענין מעילה דאורייתא לא תקינו:
והנה רעק"א בחידושיו הקשה, דסברת התוס' שס"ל דלענין איסור מעילה לא העמידו, סותרים הם למ"ש הם עצמם (בפסחים דף כ"ט) ד"ה אין פודין, דכיון דמדרבנן אין פודין קדשים להאכילם לכלבים לא מעל, הרי דגם מעילה תלי' מדרבנן ע"ש. ונ"ל ליישב סברת התוס', שודאי היכי דחלות התקנה דחז"ל יבוא בשעה שגם האיסור דאורייתא כבר חל, ואם נסמוך על תקנתם, נצטרך להפקיע האיסור של תורה, בזה אמרינן שפיר שלא העמידו דבריהם להפקיע איסור תורה, אבל אם בשעה שהיה חל תקנת חז"ל, לא היה זה נוגע עדיין לשום איסור תורה, שבזה היה מקום לתקנת חז"ל לחול ולהתפשט על אותו דבר, ולהכי אפי' אם אח"כ יקרה המקרה שיהיה נוגע לעקירת דבר מה"ת, מ"מ כיון שכבר הוחזק התקנה ופשטה על אותו החפץ, לא זזה עוד ממקומה, ובסברא האמיתיית הזאת יתיישב הכל, דהתם בפסחים, תיכף שנתחמצה העיסה של הקדש, שאין ראויה עוד למזבח, דיינינן עלה אם יש לה היתר לפדות לכלבים או לא, ובעת מעשה שלא היה נוגע זה לאיסור מעילה, דהא לא אכלה עוד שום אדם, היה מקום לחול על העיסה תקנת חז"ל ואיסורם שאסרו לפדות לכלבים, וכיון שאיסור חז"ל פשטה על העיסה מכבר, ממילא אין לה עוד שום שווי דמים, כיון דאינה ראויה לכלום מתקנת חז"ל, ואפי' אם אח"כ אכלה אדם לעיסה הזאת, שמעתה הוא נוגע לענין איסור מעילה, דאם נשגיח על דין התורה דראויה לפדותה לכלבים, הוי בת דמים ואפסדיה להקדש באכילתו והאוכלה חייב מעילה, אפ"ה אמרינן כיון דהשתא שתקנו רבנן דאין פודין, לאו בת דמים היא, ובשעה שחל איסורם לפדותה לכלבים, לא היה זה נוגע לענין איסור מעילה, והיה מקום לרבנן להחמיר לומר שאסור לפדותה, ואותה תקנה לא תזוז ממקומה אפי' השתא שנוגע לענין מעילה, אבל הכא בסוגיין, דכבר הוציא המעות של הקדש, ותיכף משהוציאה חל איסור המעילה מה"ת, ואם נאמר כתקנת חז"ל דמשיכה קונה, צריכים אנו להפקיע האיסור דאורייתא שכבר חל, ולהפקיע איסור מה"ת ע תקינו חז"ל
וכזה מיושב גם הסתירה מסוגיין לסוגיא דע"ז (דף ס"ג) אשר התוס' שם העירו ע"ז, דקאמר התם בזונה נכרית דלא מחסר משיכה, ומשמע כיון דחז"ל עקרו קנין מעות לא הוי אתנן, ונשגיח על התקון חז"ל גם במקום איסור אתנן דמה"ת, וזהו דלא כדמשמע בסוגיין, ולפמ"ש מיושב, דהתם נמי דהאיסור דאתנן הוא רק להקרבה לגבי מזבח, וקודם ההקרבה אין זה נוגע לשום איסור מה"ת, ולהכי כיון שחז"ל עקרו קנין מעות, גם הזונה לא קנתה, דבעת מעשה אין זה נוגע לעקירת דבר מה"ת, וכיון שכבר נעקר קנינה ולא חל שם אתנן על הטלה, אפי' אם תרצה אח"כ גם להקריבה למזבח נמי שרי, וז"ל התוס' שם ד"ה והא, ולא דמי לההיא דפ' הזהב נתנה לסיטון מעל שקניית הכסף מועיל, דכיון דמעל מה"ת מי יפקיע המעילה ממעות הקדש ע"כ, ומהר"ם לובלין נדחק מאוד בכוונת חלוק התוס' ע"ש, ואין ספק אצלי, שבלשון מי יפקיע שכתבו, מוכח להדיא כמ"ש, ושזהו עיקר כוונת חלוקם, בין הך דסוגיין לדהתם, משום דכאן האיסור מה"ת כבר חל וצריכים להפקיעו, בזה שפיר אמרו מי יפקיע, אבל באתנן כבר חל תקנתם בשעה שלא היה להפקיע איסור מה"ת, וז"ב בעזה"י, ודלא כמהר"ם ורעק"א שנדחקו מאוד בזה. גם מה שהקשה הפנ"י מלקמן (דף צ"ט) המשאיל קורדם לחבירו מעל, מטעם שחכמים תקנו משיכה, אלמא דמעילה שייך בתקנתא דרבנן, לק"מ דהתם לענין להתחייב במעילה הוא דקאמר, וכיון שלפי תקחז"ל, המשיכה מועלת בשומרים, הרי עכ"פ הופקע החפץ מרשות בעלים ומתחייב במעילה, דרק להפקיע מאיסור מעילה דחייב מה"ת לא העמידו חז"ל, אבל לחייבו במקום שמה"ת פטור העמידו דבריהם, ודו"ק:
בתוד"ה וספר הא בעי לממשך תספורת, מכאן אור"ת כו', והנה רעק"א בחדושיו הקשה, דהיכי מוכח מהכא דהספר אין יכול לחזור, הא י"ל דהקנין מועיל דהבעה"ב אין יכול לחזור, כמו בכל קנין עם פועל דהבעה"ב אין יכול לחזור והפועל יכול לחזור, והכא כיון דעכ"פ הבעה"ב אין יכול לחזור וזכה הפועל במעות של בעה"ב ע"ש, ולא זכיתי לעמוד על סוף דעתו, דהא הכא בספר שהוא קבלן מיירי וכמ"ש התוס', ובקבלן אין שום נ"מ בין הבעה"ב לפועל, דדוקא בפועל שכיר יום מחלקינן (לקמן דף ע"ז) בין בעה"ב לפועל, דבעה"ב א"י לחזור ופועל יכול לחזור, ואין ידו על התחתונה, ומשום דגזה"כ הוא כי לי בני ישראל עבדים, אבל בקבלן דין שניהם שוה, דאם בלא קנין שניהם חוזרים, רק שאם התחילו במלאכה שניהם ידם על התחתונה, אבל אין יכולים לכוף זה את זה על המלאכה, ומשום דהתחלת המלאכה לא הוי קנין גמור, וכמ"ש בש"ך (חו"מ סימן של"ג) בשם המרדכי, והיכי שהיה קנין גמור כגון משיכת כלי אומנות אין יכול לחזור לא הבעה"ב ולא הקבלן, ושום נ"מ לא מצינו בין בעה"ב לקבלן, ועמ"ש הרא"ש בפ' האומנין, וה"נ ממ"נ אם נחשוב משיכת התספורת כקנין גמור, וכההיא דבאת חבילה לידו דלקמן, גם הפועל א"י לחזור, ואי נימא שלא נחשב זה לקנין גמור גם הבעה"ב יכול לחזור, ואמאי יתחייב מעילה, אחרי שלא נעשה שום קנין, ומדאמר שאפ"ה מעל, שפיר הוכיח ר"ת דמשיכת תספורת הוי קנין גמור וגם הפועל א"י לחזור עוד, והוא הדבר אשר אמרתי כי לא הוברר לי מ"ש הגרע"א, דהמעילה יהיה בשביל שהקנין פעל שהבעה"ב לא יוכל לחזור, אע"ג דהפועל יכול לחזור, דאין שום חלוק בשניהם, ועוד אפי' אם נניח שהדין היה כדבריו, דהבעה"ב א"י לחזור והפועל יכול לחזור, גם כן לא היה שייך בזה קרבן מעילה, דעל מה תבוא המעילה, אם בשביל שקנה להפועל במעות הקדש, הא כיון שהפועל יכול לחזור לא קנהו עוד, ואם בשביל שהפועל רשאי להוציא מעות שקיבל מבעה"ב, וכמ"ש התוס' (לעיל דף מ"ג) חדא דה"נ כיון שאין הקנין נגמר ויכול לחזור עוד, ממילא אין רשאי האומן להוציא המעות, וכמו במוכר שאסור להשתמש במעות כ"ז שלא נגמר המקח לשיטת התוס' דלעיל, ומ"ש הכא שנאמר דהאומן יהיה רשאי להשתמש, דהא ודאי בפועל שכיר יום, דאע"ג דיכול לחזור אפ"ה רשאי להוציא המעות, היינו משום דהתם הקנין נגמר, וכי הדר מילתא אחריתי היא משום גזה"כ וכדאמרי' (לעיל דף י'), אבל בקבלן דחזרתו הוא משום דהקנין לא נגמר עוד, ודאי שדומה הוא למוכר, ואי נימא כשיטת התוס' דהמוכר אסור להשתמש במעות שקיבל, הוא הדין שגם הקבלן אין יכול להשתמש, ועוד שאפי' אי נימא דהמוכר רשאי להשתמש, מ"מ מעילה ודאי לא שייך, דהא פשיטא אם הספר דעתו לחזור שאסור להשתמש, דלאו אדעתא דהכי יהבינהו, ואיך שייך לחייבו מעילה, דאולי דעתו לחזור, וקרוב לומר שלרבינו הגרע"א נתחלף פועל בקבלן, הוא כתב דינו על פועל, ואגב חורפי' לא ראה שהכא בספר שהוא קבלן מיירי, וז"ב:
ברש"י ד"ה מעל אע"ג דלא משך כל הפירות שהרי הרבה פוסק עמו בבת אחת עכ"ל, ומלשונו משמע דמשיכה היה בכאן, רק שהמשיכה לא היה יכול להיות בכל הפירות כיון דהרבה הם, ואפי' במעט התבואה שמשך ג"כ לא מהני המשיכה, כיון שפסק על כולם בבת אחת צריך למשוך כל הפסיקה, ואי לא משך כולם אפי' להמקצת שמשך נמי לא מהני כההיא (דלעיל דף ש גבי חמור בפרה וטלה דלא קני כלל, וכוונתו בפי' הזה, דלא ניחא לא לפרש דהקושיא הוא משום דלא משיך כלל, דמנ"ל לש"ס לומר דמיירי בלא משך ולאקשויי מינה, שמא מיירי במשך, להכי פי' דאפי' אי משך נמי קשה, דהמשיכה לא מהני וכנ"ל, והנה בטור סי' ר"ג הביא שני דיעות, אי מהני במשיכת המקצת, ודעת הר"ן שע"כ לא אמרי' דלא קנה כלל כ"א דוקא גבי חמור בפרה וטלה דלא שייך לומר שכיון שמשך הפרה לחוד יזכה כנגדו במחצית החמור, דהא אין ראוי לחלק החמור, אבל אם היה מחליף חיטין בפרה וטלה, אז קונה במשיכת הפרה את מחצית החיטין, ולכאורה מרש"י דהכא משמע שסובר כדיעה השניה שאפילו היכי שראוי לחלוק ג"כ לא קנה כלל, דהא הכא חיטין שראוי לחלוק הוא, ואפ"ה אמרינן דמשיכה לא מהני כלל, ועיין במהר"ם שי"ף. אמנם לאחר העיון אדרבה יהי' מרש"י סיוע לשיטת הר"ן, דהנה ז"ל רש"י, דרך הסיטון שמוכר פירות הרבה לחנוונים ונותנין לו המעות על יד על יד כשהם מוכרים ובתחלת הקניה נותנין ערבון דמים מועטים על הכל עכ"ל, ומאי בעי רש"י באריכות הזאת, אלא כוונתו נראה ברור שרצה לתרץ, דמאי ראיה מכאן דלא בעינן משיכה, הא המקצת משך, ומהני מיהא המשיכה לאותה מקצת כיון דראוי לחלק הוא וכשיטת הר"ן, ושפיר מחייב מעילה בשביל אותה מקצת, וע"ז תירץ, דבתחלת הקנייה נותנין ערבון דמים מועטין על הכל, כלומר שהפרוטה שנתן להסיטון, לא נתן זה בפרעון מעט החיטים שלקח, אלא נתן שיהא לערבון על כל הקנוייה, וכ"ז שלא נגמר משיכת כל החיטין, הפרוטה היא רק בתורת ערבון על השאר, דאי הפרוטה יהיה פרעון על החטים שלקח, א"כ הרי כבר פסקו המעות ולא יהיה שוב על המותר במי שפרע, ולהכי אין מועיל במשיכת המקצת, כיון שלא הוציא עוד המעות לחולין, דכ"ז שלא נגמר המשיכה עדיין המעות רק בתורת ערבון על השאר, ואי אמרת שדוקה משיכה גומר המקח אמאי מעל הכא, הא במשיכת המקצת ודאי דלא קנה כלום ואהך מקצת שמשך לא הוציא עוד המעות מרשות הקדש, אע"כ דכסף לחוד גומר כל המקח, וז"ב: