בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף מז:
בגמ' ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה כו', הנה הא דמשיכה קונה היינו רק אותו החפץ הנמשך לענין חיוב אחריות, אבל לא אמרינן שמשיכה יקנה לגמרי גם את המעות, היינו שבמשיכת לוקח את המטלטלין יקנה המוכר המעות בכ"מ שהם, וכמו בחליפין דבמשיכה של אחד נקנה החפץ השני בכ"מ שהוא, זה לא אמרינן וכמ"ש ברש"י לעיל ע"א ד"ה מהו, וכן מבואר להדיא בב"י (חו"מ סי' ר"ג) ובכ"מ (פ"ו ממכירה) ע"ש, ואכן לעיל (דף מ"ו ע"ב) בתוד"ה ופירי הוכחתי שם שהיינו דוקא לר' יוחנן דמשיכה לא קני מה"ת, והא דעקרו קנין מעות לגמרי ולא תקנו דבשניהם יקנו, היינו שלא יאמר הלוקח נשרפו וכמ"ש הריב"ן בתוד"ה נשרפו, ולזה די רק אם נתקן שהמשיכה מהני לענין שהחפץ הנמשך עומד ברשות המושך ושוב אין חשש, ומהיכי תיתי לתקן בחנם דמשיכה יקנה קנין גמור, אבל לר"ל דמשיכה הוי מה"ת, אה"נ דמשיכה הוי קנין גמור, וגם המעות יהא נקנה למוכר בכ"מ שהם, ועמש"ש בארוכה:
ברש"י ד"ה אי אמרת בשלמא, פי' דטרח ומציל משום שיכול לחזור אם יוקירו ע"ש, ולכאורה תמוה ל"ל לפרש דמשום חשש יוקרא יטרח להציל, שזה לא הוי ודאי כ"כ, דאולי לא יחוש לשמא יתייקר דכמו שיוכל להתייקר יוכל גם שיוזל, ומספק אפשר לא יטרח להציל וכמו שטען כן באמת הרמב"ן במלחמות, ולמה לא פירש כפשוטו משום חשש שיחזור הלוקח כשישרף. וצ"ל דרש"י לשיטתו הוכרח לפרש כן משני טעמים, חדא דהא רש"י ס"ל דלר"ש אין יכול הלוקח בשום פעם לחזור, ואפי' היכי שיש חשש הפסד, ודלא כשיטת ר"ת בתוספת, וא"כ אי נימא דהתקנה הוא שיטרח להציל מחשש חזרת הלוקח, לא יתיישב לר"ש, דלדידי' דלא יכול הלוקח לחזור, מפני מה משיכה קונה, ולזה הוכרח לפרש דמחשש יוקרא הוא וכמ"ש מהרש"א ע"ש. שנית י"ל והוא העיקר, דבסמוך ברש"י ד"ה כך תקנו כתב וז"ל דמכי מוקמת לחזרה ברשות לוקח מסר נפשיה וטרח ומציל שאם יראה דליקה באה יאמר חוזרני בי ע"כ, ובהגהות אשר"י הוכיח מלשון רש"י, דס"ל כשיטת בעה"מ, שדוקא קודם שנשרף יכול לחזור אבל לאחר שנשרף כיון שאין החפץ בעולם אין יכול עוד לחזור ע"ש, ועיין מה שכתבתי לקמן (דף מ"ט) בבאור סברת בעה"מ, וכשאני לעצמי הוכחתי זה ממה שמסיים שם באותו דבור וזה לשונו ולקמן אמרה רב חסדא כו' ומה צריך לכל האריכות, אלא משום שמעובדא דהתם מוכח שדוקא מקודם יכול לחזור, דאי גם אח"כ א"כ אמאי חזר מיד כששמע דבעי למינסביה דבי פרזק, ולא המתין עד שינסבו אותה, דאולי לא ינסבו אותה, אע"כ דמשום שאח"כ לא יוכל עוד לחזור, להכי הקדים לחזור קודם שקרה האונס, והכי הוא ראיית בעה"מ עצמו ע"ש, וכיון שכן הוא שיטת רש"י, להכי לא יוכל לפרש דהחשש הוא שמא יחזור הלוקח, ולהכי יטרח להציל, הא לאחר שנשרף לא יכול עוד לחזור, וא"כ למה יטרח זה להציל, דהא תינח אם הלוקח ידור במקום המוכר, אז יש אכתי חשש הזה, דמשעה שרואה דליקה יאמר חוזרני קודם שנשרף, ושפיר יטרח להציל בכדי שלא יחזור קודם שנשרף, אבל כשהלוקח במקום אחר ואין רואה שהדליקה קרוב לבוא, ורק אח"כ יתוודע לו שנשרף, ואו שוב אין יכול לחזור, ומהיכי תיתי יטרח להציל, והוכרח לפרש דהחשש הוא משום יוקרא. ואמנם כ"ז הוא רק רש"י לשיטתו, אבל התוס' דלא ס"ל כרש"י בשני אלו, דהא ס"ל שגם לר"ש מצי לחזור כשנשרף, וגם ס"ל דאפי' אחר שנשרף נמי יכול לחזור, דהא אפי' לר"ש מצי לחזור אחר שנשרף וכ"ש לרבנן, ממילא ודאי שא"צ להם לדחוק כפרש"י דמשום חשש יוקרא יטרח להציל, אלא יפרשו כפשוטו דהחשש הוא שמא יחזור הלוקח אם ישרף וכמ"ש המהרש"א דהכי נוח טפי:
אלא דצריך ביאור לשיטת התוס' למה הוצרכו לתקן שגם המוכר יכול לחזור הא בהחזרת לוקח לחוד סגי, דשוב אין חשש שיאמר לו נשרפו חטיך כיון דהלוקח יכול לחזור יטרח ויציל, בשלמא לסברת רש"י ניחא מה שהוצרכו לתקן דשניהם יכולים לחזור, דחזרת לוקח לחוד ודאי שאין מועיל כלל במקום שאין הלוקח בקרבת המוכר כיון דאחר שקרה האונס לא יוכל עוד לחזור, וקודם שבא האונס לא יוכל עוד לידע, אחרי שאיננו בקרבתו, ובע"כ צ"ל דעיקר התקנה היתה בחזרת מוכר, שיכול לחזור משום חשש יוקרא, והכי משמע נמי לשון דרב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו בלקוחות, דמשמע שעיקר התקנה היתה במוכר, ורק מחמת שעל התקנה הזאת לא סמכו עוד כ"כ, דכיון דאינו אלא ספק שמא יתייקר, ואולי לא יחוש המוכר לטרוח מספק, לזה צרפו עוד לתקן שגם הלוקח יכול לחזור קודם שנשרף ועי"ז כ"ש דטרח טפי להציל, חדא מפני ספק יוקרא, ועוד מחשש שמא יתוודע ללוקח שהאונס ממשמש ובא ויאמר חוזרני בי, וע"י הצטרפות שני החששות הוי כ"ש שיציל טפי, אבל עיקר התקנה היתה במוכר לחוד, ובזה פליגי ר"ש ורבנן, דרבנן ס"ל שאע"ג דתקנו במוכר, אפ"ה צריך עוד לתקן חזרת הלוקח, דעי"ז כ"ש דטרח טפי, ור"ש סובר דלא נצרך לזה דמחשש יוקרא נמי יטרח להציל ודי בחזרת מוכר לחוד, אכן לשיטת התוס' דס"ל דלוקח לעולם חוזר אחר שנשרפה ואפי' לר"ש, וא"כ בתקנת חזרת לוקח לחוד ודאי דסגי, דבלי ספק יטרח להציל שלא יחזור הלוקח דאין מקום עוד לשום חשש, וא"כ למה תקנו חזרת מוכר נמי וצ"ל שבאמת חזרת מוכר לא היה בכלל התקנה, מחמת חשש דשמא נשרפו, רק הא דמוכר יכול לחזור ממילא מסתעף הוא מתקנת חזרת הלוקח, דכיון דתקנו דהלוקח חוזר כשאירע אונס ואוקמי הדבר ברשות מוכר לענין אונסין משו"ה יכול לחזור, דכיון דאי נשרף הוי ברשות דידיה, אכתי לא זכה בהו הלוקח וכמ"ש הר"ח, הלכך מצי למיהדר, אבל התקנה לא היתה באמת כ"א בלוקח לחוד:
אלא דלפי"ז יוגדל הקושיא, דלשון דרב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך כו', דמלשון זה משמע דעיקר התקנה היתה במוכר, וכבר עמדו בקושי' זאת כמה ראשונים. ונ"ל ליישב, דהנה לשי' התוס' דאחר שנשרפו יכול נמי לחזור, א"כ קשה טובא למה יכולים לחזור גם כשלא בא שום אונס, ולא סגי בזה שנאמר דאם נשרף אז יכול הלוקח לחזור, ומחשש זה יטרח להציל, אבל בלא אונס לא יהא יכול לחזור וכמו לר"ש דסובר כן באמת לשיטת התוס', דאם קרה אונס יכול לחזור ולא קודם, וא"כ מ"ט דרבנן דפליגי וס"ל שאפילו בלא אונס נמי יכול לחזור, ובשלמא לשיטת רש"י ניחא, דעיקר החזרה הוא דוקא קודם שבא האונס, דאח"כ לא מצי עוד לחזור, כיון שאינו שוב בעולם, אבל לשיטת התוס' דגם אח"כ יכול לחזור, א"כ מ"ט דרבנן דס"ל שגם קודם יכול לחזור, וע"ז לא נאמר בש"ס שום תירוץ, וקושיא זאת אלימתא טובא לשיטת התוס', לזה נ"ל דחדא קושיא מתורצת בחבירתה, דלפמ"ש דטעם חזרת המוכר אין זה מחמת חשש דשמא נשרף כ"א מחמת שאין ללוקח זכייה אכתי, דהא ברשותו עומד לענין אונסין, א"כ מזה הטעם גופא יכול הלוקח לחזור אפי' קודם שבא האונס, אלא משום שאין לו עוד זכייה, ובאמת מחמת חשש דנשרפו היה סגי אם יכול לחזור כשבא האונס ולא קודם, רק כיון דכבר הופקע החפץ מרשות הלוקח, ממילא יכול לחזור גם קודם בוא האונס, וזהו דקאמר הש"ס דפליגי בדרב חסדא, דנתכוון בזה לתת טעם לדברי רבנן דס"ל שהלוקח יכול לחזור גם קודם בוא האונס, והא אין נחוץ זה לחשש דשמא נשרפו, דלזה היה די גם בהחזרה שאחר ביאת האונס, ע"ז משני דרבנן ס"ל כמו שתקנו משיכה במוכרין, שגם תקנה הזאת אינה נחוצה לחשש דשמא יאמר, דבחזרת לוקח לחוד נמי היה די, ובע"כ דחזרת מוכר לאו מחשש דשמא יאמר הוא, אלא משום דכיון דברשותו עומד לענין אונסין ונמצא דלא נגמר המקח, ומשו"ה יכול לחזור, כך תקנו משיכה בלוקח, כלומר מפני זה הטעם גופא גם הלוקח יכול לחזור, דכיון שאין לו ללוקח שום זכייה עוד ודאי דמצי לחזור, ודו"ק היטב בשיטפא דלישנא דש"ס אשר מבואר יפה לדברינו, ולפי שחזרת הלוקח ילפי מחזרת המוכר, להכי קאמר רב חסדא כדרך שתקנו במוכר כו', ואין להקשות דא"כ מ"ט דר"ש דס"ל שהלוקח לא יכול לחזור קודם שנשרף, הא טעם דרבנן מסתבר מאוד, דכיון שהופקע קנין הלוקח ואינו עוד ברשותו למה לא יוכל לחזור, ומצאתי בשמ"ק שהקשה כן על ר"ש ותי' דר"ש מחלק בין מוכר ללוקח, דחזרת המוכר הוא על התבואה שלא ירצה לתת לו התבואה והתקנה היתה ע"ז להכי יכול לחזור, אבל הלוקח כשבא לחזור מבקש המעות ועל המעות לא היתה תקנה, דלענין זה נגמר המקח להכי לא מצי לחזור, ע"ש באריכות בשם תלמידי הר"ף:
הדרן לדברינו דלשיטת התוס' עיקר התקנה בכדי לתקן החשש שלא יאמר נשרפו כו' היה רק בחזרת לוקח לחוד, דבמה שהלוקח יכול לחזור לא ישאר עוד שום חשש בזה, וחזרת המוכר אין זה לתקון החשש דשלא יאמר, כ"א מחמת שהעמידו ברשותו לענין אונסין ממילא יכול לחזור כיון שלא נגמר המקח, וטעם חזרת הלוקח קודם בוא האונס, נובע הוא מתקנת המוכר, דכמו שהמוכר יכול לחזור מטעם שלא נגמר המקח, מטעם זה גופא גם הלוקח יכול לחזור, אחרי שאין לו עוד זכיה במקח הזה, וא"ש לשון דרב חסדא כדרך שתקנו במוכר, דמשמע שעיקר התקנה היתה במוכר, שאה"נ דלפירושם הוא דהא דמשני הש"ס בדר"ח פליגי קאי זה רק לתרץ מ"ט דרבנן דס"ל שגם קודם האונס יכול לחזור ובזה אה"נ דחזרת הלוקח מחזרת המוכר יליף, וגם יתיישב לפירושם מה שהקשה בשמ"ק, דהא הא דפריך אלא לר' יוחנן מאי בינייהו, היינו טעמא דמילתא דכל אחד, דרבנן ס"ל שאפי' קודם האונס יכול לחזור, ולר"ש דוקא אחר בוא האונס, וא"כ מאי משני בדרב חסדא פליגי, הא אכתי מהכא לא ידעינן טעמא דפלוגתייהו, וגם מקמי הכי הוי ידעינן דרבנן ס"ל כר"ח, ור"ש לית ליה דרב חסדא, דהא לר"ש אין לוקח יכול לחזור ע"ש שטרחו לתרץ, ולמ"ש בשיטת התוס' ידעינן שפיר טעמא דמילתא עי"ז, דכמו שתקנו במוכר, טעם זה הוי גם בלוקח, ולפי"ז כיון דתי' הש"ס בזה, היינו לתרץ טעמא דרבנן לא ס"ל כר"ש שלא יוכל לחזור קודם ביאת האונס, ובזה הוי שפיר הילפותא בלוקח מחזרת מוכר, ולכן נהי דבעיקר התקנה דשלא יאמר נשרפו היה בלוקח, אבל חזרת הלוקח קודם ביאת האונס שע"ז קאי תי' הש"ס, זה יליף בלוקח ממוכר, וא"ש לשון דרב חסדא, זהו שיטת התוס' בפירוש הש"ס, וממילא מסתעף מזה שמוכרחים לפרש שגם ר"ש סובר דאחר השריפה יכול לחזור, כיון דלשיטתם התקנה דשלא יאמר נשרפו לא היה כ"א בחזרת לוקח לחוד, ואי אמרת דלר"ש לעולם אינו חוזר לוקח, א"כ מ"ט דר"ש דעקרו קנין מעות, הא לדידיה אינו מתוקן גם עתה, כיון דלא יוכל לחזור לא יטרח להציל, וג"ז מוכרח שהתוס' לא יסברו כשיטת בעה"מ, דאי כשיטת בעה"מ דאחר שנשרף אין יכול לחזור, אין די בחזרת. לוקח לחוד וכנ"ל. אכן רש"י מיאן בפי' התוס' לפרש דבחזרת לוקח לחוד סגי לענין שלא יכול לומר נשרפו, דלישנא דרב חסדא דכשם שתקנו משיכה במוכר משמע שעיקר התקנה במוכר הוי, ולפרש דהא דקאמר כשם, הוי טעם מפני מה יוכל לחזור קודם ביאת האונס, לא ניחא לו נמי, דא"כ קשה מ"ט דר"ש דס"ל שאין יכול לחזור וכמ"ש לעיל, דלשיטת התוס' יש לדחוק כמ"ש הש"מ לחלק בין חזרת מוכר דהוי בתבואה, לחזרת לוקח דהוי בכסף וכנ"ל, ורש"י לא ניחא לו בדוחק הזה, ולזה בכדי לתרץ לשון דרב חסדא בחר לפרש דעיקר התקנה לענין שלא יאמר היה במוכר, ומשום חשש יוקרא טרח ומציל, וחזרת לוקח הוי רק לענין צרוף הטעם, דאילו ליוקרא לחוד אפשר דלא הוי חייש מוכר כולי האי, ור"ש ס"ל דסגי בחשש יוקרא לחוד, וכיון שכן היה מוכרח ממילא לפרש כשיטת בעה"מ דאחר ביאת האונס אין יכול הלוקח לחזור אפי' לרבנן, דאי לעולם יכול לחזור הוי סגי בחזרת לוקח לחוד, ולמה לן חזרת מוכר ומשום חשש יוקר, אע"כ דלאחר שנשרף אין יכול שוב לחזור, וא"כ בחזרת לוקח לא היה מועיל כלל, אם לא מחשש יוקרא, ודו"ק היטב בכ"ז כי הדברים נכונים ואמיתיים וכל חלוקי השיטות זה בזה תלוי. ולפמ"ש נדחה מ"ש המהרש"א, דמ"ש רש"י טעם דיוקרא היינו רק לר"ש דס"ל שאין הלוקח יכול לחזור ולדידיה בע"כ הוצרכו בחזרת מוכר, אבל לרבנן דס"ל שגם הלוקח יכול לחזור יהיה הטעם מחמת חזרת הלוקח ע"ש, ולפמ"ש זה אינו, דלשיטת רש"י שאחר השריפה א"י שוב לחזור, לא יוכל להספיק כלל טעם חזרת הלוקח, דמה הועילו במקום שאין הלוקח בקרבת המוכר, ואין יודע עד אחר שכבר בא האונס, אע"כ שגם לרבנן הוי עיקר התקנה משום יוקרא, ומ"ש רש"י אח"כ בד"ה כך תקנו, דגם חזרת לוקח תקנו בשביל אותה תקנה, היינו משום דלא סמכו אחזרת מוכר לחוד וכנ"ל, והכי מדוקדק לשון רש"י שז"ל כך תקנו משיכה ללוקח בשביל אותה תקנה דכ"ש דכי מוקמת כו', הרי משמע מדבריו שעיקר התקנה היתה בחזרת מוכר, ורק הצטרפו לה נמי חזרת לוקח, דמעתה כ"ש שיטרח, וכן משמע מרש"י לעיל (דף מ"ו ע"ב) ד"ה גזירה, שהביא טעם דיוקרא בסתם, והיינו אפי' לרבנן, דהא התם לא קאי דוקא לר"ש, והיינו דלא כמהרש"א, ודו"ק היטב כי הרבה קושיות מפרשים מתורצים מכלל דברינו עיין עליהם, וכן מה שטען הרמב"ן על בעה"מ שהוכיח מלשון דרב חסדא דכשם שתקנו משיכה במוכר דעיקר התקנה היתה במוכר מכלל דלוקח לא יכול לחזור, והרמב"ן טען ע"ז דהא נוכל לפרש כרש"י, ומתוך דברינו מיושב, דהא אי לאו כבעה"מ לא היה דחק רש"י לפרש כן, דהא זה גופא צריך טעם מה שדחק רש"י לפרש כן, וע"כ דמשום דסובר כבעה"מ היינו דדחקו לפרש הכי, ודו"ק:
בגמ' ד"ת מעות קונות, והנה במתנה דליכא מעות כתב הרמב"ן דקונה בחליפין ובחצר, ועיין בקצוה"ח (סי' קצ"ח) שתמה דלדמ"ד מעות קונות היינו דוקא מעות ולא שום קנין זולתו וגם יד אין קונה א"כ כ"ש דחצירו דהוי מטעם יד אין קונה ע"ש. ולעד"נ דאפי' למ"ד מעות קונה לא בא למעט ששום קנין זולת מעות לא יקנה, דא"כ אפי' במעות גופא לא משכחינן קנין, דהיאך יקנה המוכר להמעות, וגם היכי משכחינן לקנין חליפין, דע"י שמושך זה החפץ נקנה אידך להשני, ובמה יקנה הראשון, ועוד היכי יעלה על הדעת דשום קנין לא יועיל, הא קנין יד מפורש בתורה ונתן בידה, אלא ודאי דבקנין יד לא פליג ר' יוחנן, ומודה דזה ודאי מהני, ולא פליג כ"א במשיכה ובשארי קנינים שלא הכניס עוד הלוקח לרשותו ממש, והו"ה חצירו דהוי מטעם יד נמי קנה, ועוי"ל עפמ"ש המקנה (בקדושין כ"ב) שאפי' משיכה מהני לר' יוחנן ועיקר פלוגתתם במוכר מטלטלין במעות, באיזה דבר צריך להיות המשיכה, אם המוכר במעות, או הלוקח במטלטלין, אי בעינן משיכת מוכר דוקא או משיכת לוקח ע"ש וא"ש:
תוד"ה אא"ב, פרש"י דטרח מוכר ומציל שאם יתייקר יכול לחזור ולוקח לא יכול לחזור אם יוזילו כו' ור"ת מפרש דאם נשרפו יכול לחזור אפי' לר"ש כו' ואפי' משום יוקרא וזולא יכול לחזור אפי' לר"ש כו' ע"ש שהבינו דרש"י חולק עם ר"ת בשניהם, בנשרפו וביוקרא וזולא, דלר"ת יכול לחזור אפי' ביוקרא וזולא שלא נפסד לגמרי, ולרש"י אפי' בנשרף דנפסד לגמרי ג"כ לא מצי חוזר, וי"ל מנ"ל דרש"י חולק אפי' בנשרף, דהא תינח בזולא כתב להדיא דלוקח אין חוזר דז"ל בד"ה אא"ב בסוה"ד ולוקח לא מצי לחזור דמעות קונות, ואע"ג דלא הזכיר בהדיא דהיינו גם בדהוזל, כמו שהעת ק התוס' לשון רש"י, מ"מ בע"כ שהיינו אפי' בדהוזל דהא רש"י נתכוון בזה לתת טעם דמוקמינן החזרה במוכר משום יוקרא, ולא מוקמינן החזרה ללוקח משום זולא, ע"ז תירץ דלוקח אין יכול לחזור, הרי להדיא שאפי' בדהוזל נמי אין יכול לחזור לר"ש, אבל מנ"ל לתוס' דאפי' בנשרף שהופסד לגמרי ג"כ פליג רש"י וסובר דא"י לחזור, שמא בכה"ג דהופסד לגמרי גם רש"י מודה דיכול לחזור וכמוכח מש"ס לקמן גבי פרזק כמו שכתבו התוס', ונראה פשוט דפשיטא היה כן לתוס' שאפי' בנשרף פליג רש"י, והיינו משום דדחיק עצמו לפרש דטעם התקנה הוא, דטרח ומציל משום יוקרא, ושזה הוי טעם חלוש לומר דמספק שמא יתייקר יטרח להציל, ולמה לא פי' כפשוטו דיטרח להציל בכדי שלא יחזור הלוקח וכפי' התוס' ובע"כ משום דסובר רש"י דלר"ש אין הלוקח יכול לחזור לעולם אפי' בדנשרף, ולהכי לא מצי לפרש מטעם חזרת הלוקח, דא"כ מ"ט דר"ש דתקנו משיכה, הא לדידיה א"י לחזור אפי' בנשרף, ובע"כ דהטעם הוא דיטרח להציל משום יוקרא, וכמ"ש המהרש"א באמת כן בשיטת רש"י, ומזה הוכיח התוס' דלרש"י אפי' בנשרף נמי אין יכול לחזור לר"ש, ולשני אלו ההוכחות נתכוונו התוס' בזה שהעתיקו כל הפרש"י דטרח מוכר להציל שאם יוקירו כו' ולוקח לא יחזור אפי' אם יוזלו כו', היינו משום דטעם דטרח מוכר הוי הוכחה שרש"י פליג אפי' בנשרף להכי הוכרח לפרש דטעם התקנה הוא משום יוקרא, ומ"ש ולוקח לא יחזור אם יוזלו, הוי הוכחה דגם בדהוזל סובר שא"י לחזור, וזה פשוט בכוונת התוס':
ואמנם באשר לפי"ז יהיה ראיותיו של ר"ת קושיות חזקות לשיטת רש"י, לזה נלע"ד דאין מוכרח כלל לומר דרש"י פליג לגמרי עם ר"ת, והיכי דנשרף נראה פשוט שגם רש"י סובר כר"ת דיכול לחזור אפי' לר"ש וכיון שהופסד לגמרי אפי' מי שפרע נמי אין לו, דכיון שבשום מקום לא נזכר ברש"י ההיפך מנ"ל לחדש מעצמינו דרש"י פליג גם בזה, והוכחת התוס' דא"כ למה דחק לפרש מטעם דיוקרא ולא משום שמא יחזור הלוקח, לפמ"ש לעיל ברש"י ד"ה אא"ב, להוכיח דרש"י סובר כשיטת בעה"מ דאחר שנשרף אין יכול לחזור אפי' לרבנן כיון שאינו כבר בעולם, ורק החזרה הוא קודם ביאת האונס, ולזה בלא"ה לא יוכל לפרש דטעם התקנה שמא יחזור הלוקח, דהא טעם זה אין מספיק כלל, דאיך שייך לומר דתקנו דמשיכה קונה שלא יאמר נשרפו, הא גם עתה כשתקנו משיכה נמי יכול לומר נשרפו, כיון דכבר בא האונס אין יכול לחזור, לזה הוכרח לפרש דטעם התקנה הוי משום יוקרא, ועמש"ש בארוכה, אבל בעובדא דפרזק דחזר קודם שנסביה פרזק דהוי קודם שבא ההפסד, גם רש"י מודה דמצי לחזור אפי' לר"ש, כיון דאם לא יחזור יפסיד לגמרי מצי חוזר, וא"כ אזדא הוכחת התוס' דמדפרש"י טעם דיוקרא מכלל דלר"ש אין יכול לחזור לעולם, דז"א דלהכי פי' משום יוקרא, היינו משום דטעם דחזרת לוקח אין מספיק לשיטתו, אבל בזה ודאי גם רש"י מודה דהיכי שיש חשש הפסד לגמרי יכול לחזור וכשיטת ר"ת, אלא דלר"ת הוי החזרה גם אחר ההפסד, ולרש"י רק קודם ההפסד, וגדולה מזה נראה, דאפי' בהוזל, שבזה לכאורה מפורש ברש"י דא"י לחזור וכמ"ש ודלא כר"ת, בכ"ז נ"ל ברור שלא בכל אופני זול ס"ל דאין יכול לחזור, דלפעמים גם בהוזל יכול לחזור, דהנה לכאורה קושית התוס' עצומה מאוד, היכי ס"ד דלר' שמעון א"י לחזור בדהוזל, והא ש"ס ערוך (לקמן דף ע"ד) כי קאמר ר"ש בחד תרעא בתרי תרעי לא אמר, ואיך יפרנס רש"י לש"ס הזה. ואמנם למי שמעיין בלשון רש"י דלקמן לק"מ, דרש"י עצמו מתרץ זה, דז"ל שם בד"ה חד תרעא, או הפוסק ע"מ לקבל מיד ונשתהה ובתוך כ נשתנה השער דכי פסק לאו אתרעא זילי פסק עכ"ל, הרי להדיא מחלק, דמה דאמרי' דבתרי תרעי חוזר היינו כשלקח ע"מ לקבל הסחורה לאחר זמן, ומשום דבזה אמרי' דמתחלת הפסיקה דעתו היתה אתרעא זילי, אבל בלקח ע"מ לקבל מיד ונשתהה, דבזה אין שייך לומר אתרעא זילי פסק, לא מצי לחזור אפי' בתרי תרעי. באור הדברים דטעם דחזרה דקאמר התם, אין זה משום דבקנין המעות לא נגמר המקח עוד, דוודאי המקח נגמר לגמרי במעות, רק שאפ"ה אם לקח ע"מ לקבל לאחר זמן, דבוודאי עלה בדעתו שבמשך הזמן יוכל השער להשתנות, להכי אמדינן דעתו שאתרעי זילי פסיק, וכאילו התנה בהדיא דאם הוזל יהא יכול לחזור, אבל כשלקח ע"מ לקבל מיד, שאין שייך לומר דדעתו היתה שישתנה השער תיכף, ומצד עצם הקנין, הרי הקנין נגמר להכי א"י לחזור, ובע"כ דהכי הוי כוונתו, דאי טעם החזרה משום שהקנין לא נגמר, מאי נ"מ יש בין לקח ע"מ לקבל מיד או לאח"ז, ותדע דהכי הוא כוונת רש"י, דאי כהבנת התוס' דבתרי תרעי חוזר לר"ש לעולם משום דהמקח לא נגמר, א"כ איך רצה שם לפוטרו גם ממי שפרע, והא לענין מי שפרע לכו"ע קונה קנין מעות, ואיזה נ"מ יש בין חד תרעי לתרי תרעי, אע"כ כחלוק דרש"י, דבתרי תרעי דקאמר היינו כשלקח ע"מ לקבל לאחר זמן ומטעם דאמדינן דעתו דהוי כהתנה בהדיא שיכול לחזור, וא"ש מ"ש רש"י כאן דלוקח אין יכול לחזור אם יוזל הי נו בסתם קנייה שלקח ע"מ לקבל מיד, ומצד עצם הקנין ודאי דס"ל לרש"י שנגמר המקח לגמרי שאין יכול עוד לחזור, וז"ב ואמת, ואחר כותבי זאת ראיתי שכ"כ הפנ"י בקיצור, ומפני שכבר נכתב לא זזתי ממקומו. ולבד שאין סתירה מש"ס דהתם על רש"י, אדרבה יש ראיה מפורשת לחלוקו של רש"י, דאלת"ה אלא בכל מקום שנשתנה השער אין מי שפרע, א"כ יקשה מהא דלקמן דף מ"ט) גבי עובדא דרב כהנא, דאע"ג דנשתנה השער איכא מי שפרע, וא"כ גם הסוגיות יסתרו, דהא לקמן קאמר דבתרי תרעי ליכא מי שפרע, אע"כ כחלוק של רש"י, דדוקא היכי שלקח ע"מ לקבל לאחר זמן אמרי' דבתרי תרעי חוזר, ולא בסתם קניה שלקח ע"מ לקבל מיד, וכ"כ בשמ"ק לקמן בישוב קושי' זאת, הרי שיטת רש"י מוכרח מן הש"ס. היוצא לנו דלר"ת יכול לחזור בתרי תרעי בכל אופן, ולרש"י כשלקח ע"מ ליטול לאח"ז דוקא, ובנשרף שיש הפסד לגמרי גם רש"י מודה דיכול לחזור וכמ"ש ודו"ק. שוב עיינתי דיש לקיים הבנת התוס' ברש"י דס"ל לרש"י שבכל אופן אין יכול לחזור בהוזל, והוא ממ"ש רש"י לקמן (דמ"ח ד"ה מ"מ), ועמ"ש שם:
בגמ' בדרב חסדא פליגי, קושית השמ"ק דאכתי מאי משני מ"ט דפלוגתתם מבואר לעיל ברש"י ד"ה אא"ב דלשיטת התוס' א"ש:
ברש"י ד"ה כך תקנו ולקמן אמרה גבי פרזק כו', עמ"ש לעיל בכוונתו בזה: