אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף מז.

דף מו:

בגמ' אטו חליפין בשופטני עסקינן, ופרש"י חליפין דקרא, ראיתי לבאר בזה יסוד החליפין דקנין סודר הנהוג אצלינו, שהמקנה אינו נוטל הסודר בתורת תשלומין ושווי של חפץ הנקנה, דהא מחזיר הסודר אח"כ, וא"כ אינו נוטלו כ"א לעשות קנין על ידו, והפרעון ישלם אח"כ בדמים, והנה אם כי הרמ"א (בחו"מ סי' קצ"ה) הביא דמועיל קנין כזה בלא מחלוקת, מ"מ לענ"ד לאו קנין גמור הוא אליבא דכו"ע וכמו שנבאר, דהנה בנדרים (ס"פ השותפין פליגי ר"נ ורב אשי בקנין סודר, ר"נ ס"ל דק"ס קני ע"מ להקנות הוא, ולדבריו צ"ל שהמקנה אין זוכה כלל בסודר שיהא לחלוטין בידו, ושיהיה תשלומי חפץ הנקנה, ואין נוטלו כ"א לצורך קנין, היינו שהקנין יוגמר עי"ז עד שלא יוכלו לחזור, הרי שמעינן מזה דיסוד החליפין דק"ס אינה בתורת שווי ופרעון, כיון שאינו זוכה כלל בסודר, ורק עי"ז יוכלו לגמור הקנין, ורב אשי ס"ל דאי בעי לתופסה מיתפס, שהסודר נקנה לו לחלוטין ורק ברצונו הוא מחזיר, ולדבריו יסוד הקנין של סודר, נמי כעין פירעון ושווי בעד חפץ הנקנה, ואע"ג דהאי סודרא אין שוה כ"כ כמו החפץ, והיכי שייך לומר דהוי בתורת פירעון, מ"מ בחליפי כלי בכלי לא נביט על השווי כי לפעמים יתן איש כפליים בעד החפץ אשר נצרך לו וחפץ בו וכמ"ש (בקדושין ד"ח) האי סודרא לדידי חזי חמשה סלעים, וכן קיי"ל דנשבעין על כלי פחות משוה פרוטה דהוי נמי מהאי טעמא, ומזה הטעם בעינן בחליפין כלי דוקא, מפני שהוא דבר חשוב ויש חפץ בו לפעמים להחליף בו גם הדבר ששוה הרבה יותר ממנו, וגם זה צ"ל דפלוגתתם הוא בחליפין דקרא, בנעל שנתן בועז לגואל, והגואל הקנה לו עי"ז כל ארץ מחלון וכליון, דלרב אשי לקח הנעל בתורת שווי ופירעון וזכה בו לחלוטין, ולר"נ לא לקח את הנעל לזכות בו לחלוטין כ"א לגמור הקנין על ידו, דאי תימא שלקח הנעל בתורת פירעון, א"כ מנ"ל לר"נ דקני ע"מ להקנות ג"כ מהני, שבלא קרא ודאי דמעצמינו א"א לומר דיועיל בכה"ג, כיון דבחליפין כזה אין שום סברא למה יועיל, ובע"כ דאיהו מפרש דחליפין דקרא מיירי בהכי, וקרא אשמועינן שאפי' בכה"ג שאינו לוקחה בתורת פירעון נמי מהני, ולפמ"ש תמוה מאוד דעת רש"י דהכא, דהא באמת פסקו הפוסקים כר"נ דקני ע"מ להקנות מהני, דכן פסקו הר"ן והרא"ש והרשב"א שם, וגם ברמב"ם וטור אם כי לא זכרו מזה, רק הרמ"א (בחו"מ סי' קצ"ה) הביא כן להלכה, בכ"ז אפשר להוכיח שודאי גם הרמב"ם והטו"מ נמי סוברים כן, דהא רב נחמן שם בנדרים קאמר שבמקום שהבן מודר הנאה מנכסי האב רשאי אפ"ה לזכות לצורך הבן דדמיא לק"ס דהוי נמי קני ע"מ להקנות, וא"כ הרמב"ם (בפ"ה מנדרים) והטור ומחבר (ביו"ד סי' רכ"ג) שפסקו בזה כר"נ, בע"כ שס"ל גם בק"ס, דק"ס ע"מ להקנות מהני, ולפי מה דקיי"ל כר"נ בזה, בע"כ דחליפין דקרא היינו רק ע"מ להקנות, וא"כ יקשה על רש"י שפירש דחליפין דקרא מיירי שהקפיד, דהא לפמ"ש בע"כ שלקח הנעל רק ע"מ להקנות, וא"כ מה קפידא שייך בזה אחרי שמחויב להחזירו, וי"ל שרש"י יסבור כרב אשי דאי בעי לתופסו מיתפס, וקני ע"מ להקנות לאו קנין הוא כלל, אלא כל ק"ס היינו שזוכה בו לחלוטין בתורת שווי ושייך בו שפיר, קפידה, וכן הוא נמי שיטת התוס' (בקדושין דף ו') וכ"ה בהגהות מיימוני (פ"ה מהל' מכירה) כרב אשי ע"ש:

ומזה עמדתי על טעמי רש"י ותוס' שמיאנו בפיר"ח לחלק בין חליפי דקנין סודר לחליפי דשוה בשוה, דלכאורה מסתבר טעמו מאוד, דבשוה בשוה דהוי הקנין מתורת כסף, דשוה כסף ככסף וכמ"ש הפנ"י שזהו טעם דשוה בשוה, ומשו"ה תסגי אפי' בפירי ולא בעינן כלי, דכלי לא הוצרך כ"א בחליפין, ולא בשוה בשוה דהוי מטעם כסף, וגם הסוגיא מתפרש יפה אליביה, וכמ"ש התוס' עצמו בכל הסוגיא, דלפיר"ת יתיישב כהוגן, וא"כ למה מיאנו גם הם בפירושו, ואפשר לומר דלשיטתייהו אזלי, דהתוס' דס"ל דחליפין דקרא היינו שנטל לזכות בו לגמרי וכמ"ש בקדושין, וכן רש"י דס"ל נמי הכי וכמ"ש, וא"כ לדידהו גם חליפין דקרא הוי בתורת שווי ואפ"ה בעינן נעל דוקא, הרי דגם בחליפין שהוא בתור שווי ופרעון בעינן נמי כלי דוקא, וממילא דאפי' בשוה בשוה נמי כלי בעינן, דאין שום סברא מעתה לחלק בין חליפי דק"ס לחליפי דשוה בשוה כיון שגם הך דק"ס נמי הוי בתורת שווי, ואכן ר"ת יסבור כשיטת כל הראשונים, דחליפין דקרא לאו בתורת שווי הוא רק ע"מ להקנות, ולזה שפיר מחלק בין חליפין כאלו לחליפי דשוה בשוה דהוי מטעם פירעון, ואכן שוב חזרתי מזה, דאדרבה לשיטת רש"י ותוס', דחליפי דקרא היינו בתורת שווי, כ"ש דיש לחלק בין חליפי דק"ס לחליפי שוה בשוה, דבאמת לפמ"ש הפנ"י בטעם סברת ר"ת, דשוה בשוה הוא מטעם כסף דשוה כסף ככסף, א"כ קשה טובא דלמה לו שוה בשוה דוקא, הא בפרוטה אחת יכול לקנות כל המקח, והה"ד בשוה פרוטה, דשוה כסף ככסף, וא"כ למה דייק הר"ת בדבריו שוה בשוה דוקא, דמשמע הא אינה שוה ממש לא. אלא ברירא דמילתא הכי הוא, דבאמת לאו בשופטני עסקינן שיקח ממנו שוה פרוטה בתור פרעון חפץ ששוה הרבה, והא דמהני באמת לקנות בשו"פ כל המקח, היינו משום דמותר דמי המקח זוקף עליו במלוה, דהוי כמו שקיבל כל דמי המקח, והכי מפורש ברש"י (לקמן דף מ"ח ע"ב) ד"ה בזמן שא"ל ערבוני יקון, וז"ל יקנה שלא נתנה לו בתורת תחלת פרעון והשאר עליו מלוה, אלא בתורת שערבון זה יקנה הכל והא לאו מילתא היא עכ"ל, הרי להדיא שדוקא כשזוקף השאר במלוה הוא דקונה בפרוטה, אבל אם ירצה לקנות הכל בפרוטה לא מהני בקנין מעות. ולפי"ז יקשה דא"כ בחליפי דק"ס דהוי נמי בתורת פירעון לשיטת רש"י ותוס' ואפ"ה מהני בכלי שו"פ וגם פחות, לקנות כל המקח ששוה הרבה יותר, וצ"ל דכיון שכלי הוא ויצאו כלים למה שהן, דלדידיה שוויא יותר וכמ"ש לעיל שזהו הטעם דבעינן כלי דוקא, שהוא דבר חשוב ויש חפץ בו לפעמים גם להחליף חפץ גדול וטוב ממנו, ולהכי אע"ג דק"ס הוי נמי בתורת פירעון והוי כענין מעות, אפ"ה בעינן כלי דוקא, דאי לאו כלי לא שייך לקנות ע"י פירעון כזה, דבר ששוה הרבה יותר, ולא זקף במלוה נמי, דבמעות ממש נמי לא היה מועיל כה"ג, משום דלאו פירעון מעליא הוא, ודוקא בכלי הוי פירעון מעליא, והיינו דוקא בחליפי דק"ס כיון שאינו שוה כ"כ כמו החפץ שנקנה, להכי בעינן דוקא כלי, אבל בשוה בשוה ממש, שזה הוי תשלומין מעליא, אה"נ שאפי' בפירות מהני כיון דהוי בתורת דמים וכל שוה כסף הרי הוא ככסף. אלא דלפי"ז יוחזר הקושיא על רש"י ותוס' דמיאנו בפר"ת, ואפילו בשוה בשוה נמי בעינן כלי דוקא, ואמאי תיפוק ליה דמהני מטעם מעות'. ונ"ל דיסוד הפלוגתא בין רש"י ותוס' עם הר"ת, יבואר עפמ"ש בשמ"ק בריש פירקין, היכי דנתן מעות בתורת חליפין, במה יש להכיר אם בתורת דמים או חליפין הם, ובשם הרא"ש כתב, דההיכר. אין תלוי בלשון ותנאי הנתינה, כ"א בקפידת החשבון, אם לא הקפיד בחשבון הוי חליפין, ואם הקפיד בחשבון הוי כדמים אע"ג דנתנן בתורת חליפין, והן הן ממש דברי הפנ"י דשוה בשוה כיון שהקפיד על השווי הוי דמים, והפנ"י הוא כמגלה ישינות בזה, דבר שכבר מפורש יצא מפי הרא"ש, ואכן בשיטת רש"י מבואר שם, שהעיקר תלוי בלשון הנתינה, דאם נתנן בתורת חליפין הוי חליפין ולא דמים והכי מפורש ברש"י ריש פירקין וז"ל אע"ג דמעות אין קונות ה"מ בשנתנו בתורת דמים כדרך מקח וממכר אבל נתנן בתורת חליפין כו', וכדברים הללו כתבו התוס' (לעיל דף מ"ו) ד"ה ש"מ, דבזה שמא גרים ואי נתנו בתורת חליפין הוי ע"ז שם חליפין, ולשיטתם דהעיקר הוא בתנאי ולשון הנתינה, להכי אפי' בשוה בשוה דהיה מועיל מטעם תורת דמים, אפ"ה כיון דמפרש בתורת חליפין לא שייך בזה קנין מעות, ומטעם קנין חליפין נמי אין מועיל, דבחליפין דוקא כלי בעינן, דחליפין דקרא היינו נמי בתורת שווי ואפ"ה כלי בעינן, וא"ש בזה הא דאין אשה נקנית בחליפין וסתמא קאמר אפי' בחליפין דשוה בשוה, היינו שנותן לה הסודר לחלוטין, וא"כ יקשה בשלמא בחליפי דק"ס לא מיקדשא כיון דהדרא למאריה ונמצא שאין האשה נהנית, אבל כשנותן לה הסודר לחלוטין למה לא תתקדש עכ"פ מטעם כסף דאית בה, ולמ"ש בשיטת רש"י דשמא גרים, וכשנותנה בתור חליפין לא מיקרי זה כסף, ובאשה דילפי' משדה עפרון, לא ילפינן אלא כסף ולא חליפין, אכן הר"ת יסבור כשיטת הרא"ש דלאו בשמא תלוי כ"א בקפידה ואם הקפיד לדקדק בשווי ערכה יצא בזה מתורת חליפין והוי תורת דמים, ולהכי לא בעינן כלי, דבתורת דמים כל שוה כסף הוי ככסף ואפי' פירי נמי, ודוקא בחליפין דק"ס בעינן כלי דוקא, או משום דלא דיקדק בשוויה, או משום דס"ל דקני ע"מ להקנות הוא ואינה כלל בסוג קנין מעות, והדברים מבוארים ודו"ק. ולפמ"ש יתבאר דהאי מרגניתא טבא שחידש הפנ"י בסוגיין, דשוה בשוה מטעם כסף הוא, זולת דלאו חידוש הוא, וכבר קידמו הרא"ש בזה, עוד לאו מילתא דפשיטא הוא אליבא דכו"ע, דרש"י ותוס' יפלגו ע"ז. תבנא לדינא דק"ס כפי הנהוג אצלינו שאינו נוטלו כ"א לצורך קנין, ולא לחלוטין בתורת שווי, לאו דין מוסכם הוא דמהני, דרש"י ותוס' והגהות מיימוני פליגי וסוברים שצריך שיטלנו לסודר דוקא ע"מ לזכות בו לחלוטין, ואי נוטלו ע"מ כן ואח"כ מחזירו מרצונו שפיר דמי אבל ליטלו לצורך קנין לחוד לא מהני, דחליפין כאלו לא מצינן בקרא, ולעיל (דף מ"ה ע"ב) הוכחתי שגם ר"ה גאון יסבור נמי כן, ואע"ג דלפמ"ש בשם רש"י דעיקר חליפין שנוטלו בתור פירעון, וא"כ כשהתנה לשלם הפירעון בדמים, והקנין עושה ע"י הסודר, לא מהני לכאורה אפי' כשנוטל הסודר ע"מ לזכות בו, ואכן אפ"ה נראה כיון שנטל הסודר ע"מ לזכות בו דמהני, וכמ"ש רש"י להדיא דגאולה זה מכירה ולא נתן עוד הדמים ורוצה לקיים המקח ע"י חליפין ע"ש בסמוך ד"ה גאולה, הרי להדיא שאפי' אם התנה לשלם בדמים נמי מהני ק"ס, והיינו משום דכיון דניחא לקונה שהמוכר יהא מקנה לו מיד קודם קבלת דמים להכי מקנה לו הסודר יתר על הדמים וכמ"ש בשמ"ק לקמן. ועוד י"ל דעיקר הפרעון הוא הסודר ורק תנאי מתנה במכירה לשלם לו עוד מעות וצ"ע בזה, אבל אם אין נוטל הסודר כלל ע"מ לזכות בזה פשיטא דלא מהני לרש"י ותוס' וכמ"ש, ולפלא על הפוסקים שלא זכרו מזה והרמ"א סתם למיפסק כר"נ בלי חולק, בעת שמחלוקת גדולה לפנינו, ודו"ק:

בגמ' אמר מר מכור לי באלו קנה לימא סבר ר"ה מטבע נעשה חליפין, הרמב"ם בפיה"מ (קדושין דף כ"ח) כתב, דהא דמטבע אין נעשה חליפין היינו דוקא כשהקפיד על המנין ועל החשבון דבזה י"ל דדעתא אצורתא ועבידא דבטלה, אבל כשלקח דינרים באומד וא"ל אלו חליפי חפץ פלוני מהני, דבזה כיון דלא הקפיד לידע החשבון והמנין א"א לומר דדעתיה אצורתא ושפיר מהני ע"ש, ובתוי"ט שם הקשה על הרמב"ם דא"כ מאי פריך הכא לימא סבר דמטבע נעשה חליפין, הא כיון דמכור לי באלו קאמר ולא דיקדק על החשבון משו"ה מהני ע"ש, ובפשוטו יש לומר דהרמב"ם לא כתב דבאומד מהני כ"א כשאומר בלשון חליפין וכמ"ש אלו חליפי חפץ פלוני, דבזה אין דין אונאה ואפי' אם ימצא שם פחות או יותר הגיעו, בזה שפיר אמרינן דבע"כ אין דעתו אצורתא דאיך שייך לומר שדעתו דוקא אצורתא כיון שאין יודע כלל מה יש שם, אבל הכא דמכור לי קאמר ויש בזה דין אונאה, א"כ בע"כ צריך להמצא בזה כשווי החפץ, ואם לא נמצא כזה יוסיף לו מביתו, א"כ ודאי אמינא שדעתו היה אצורתא דוקא, ומה שלא הקפיד על החשבון והמנין סמך בזה שיוסיף לו מביתו אח"כ כשלא ימצא בזה שווי חפצו אבל זה ודאי שסכום מעות הנמצאים בידו כעת יחשבנו בחשבון כמעות טובות וכפי שער והמקח שיש להם, ולהכי ודאי דעתו אצורתא בזה, ושפיר מקשה דבנ"ד בכה"ג שמכר לו באומד נמי אין נעשה חליפין במטבע, דגם בזה שייך הטעם דעבידא דבטלה, ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה