בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף מו:
ברש"י ד"ה כיצד החליף דמי שור בפרה, שם לו השור בדמים ע"מ שיתן לו זה פרה באותן מעות ע"כ, מלשון זה משמע שמתחילה קודם משיכת השור נתרצה ליתן הפרה, וכשמשך זה השור אדעתא דהכי משכו, שהשור יהיה דמי הפרה, ולפי"ז קנין של פרה לא היה זה במעות ההלואה, אלא בדמי השור שקיבל בשעת קנין, ומיושב קושית התוס' בד"ה יש לו דמים, דהיכי קנה להפרה בחוב, הא מלוה לא קני במכר ע"ש, ולשיטת רש"י א"ש, דהא טעם דמלוה אין קונה משום דבשעת הקנין לא יהיב לו מידי, והכא הרי נותן לו השור ושוה כסף ככסף. אכן דברי רש"י הללו תמוהים מאוד, ויש כאן חזרה מפירושו בדבור דלעיל, דז"ל בדבור דלעיל כיצד, מכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו מעות א"ל הלוקח פרה יש לי כו' ע"כ, הרי שפירש להדיא, שבשעת משיכת השור לא נתרצה עוד כלל ליתן הפרה, רק אחר משיכת השור שנתחייב כבר בדמיו נאות ליתן לו הפרה, ונמצא דקנין הפרה היה בחוב ההלואה, ולבד שקשה למה לו לפרש הכיצד תרי זימני בפירושים שונים לגמרי זה מזה, אלא שבאותו דבור גופא לא מסיים במה שפתח, דמסיים אח"כ וז"ל וה"ק כל הנישום דמים באחר, כל המטלטלים שאדם שם לחבירו ונותן לו שומת דמיהן בשביל חפץ אחר שהיה ללוקח כו' ע"ש, דמלשון זה משמע, שמתחילה בשעה שנתן לו החפץ, נתן לו בתורת שומת דמים בשביל חפץ אחר, והיינו כפי' כיצד השני, ועיין במהר"ם שי"ף שהרגיש בזה, וגם מצאתי בשמ"ק שגם הרא"ש ז"ל ישב על מדוכת סתירת רש"י והנלע"ד בכוונתו, דהנה בלא"ה יש לנו מחלוקת רש"י ותוס' בפירושא דהאי סוגיא, דהתוס' וסייעתו יפרשו דמאי דמקשה הניחא וכל השקלא וטריא שאח"ז, היינו רק למאי דס"ד מעיקרא כל הנעשה, דאילו למאי דמשני כל הנישום אתי שפיר אפי' לרב נחמן, דנפרש דכל הנישום, היינו כלים ממש, ושור ופרה דנקט, היינו נמי כלים, ואכן רש"י יפרש דהשקלא וטריא הוי נמי למאי דמשני כל הנישום, שגם כל הנישום לא אתי שפיר לרב נחמן, ובטעם הדבר דלא ניחא לו בפי' התוס' י"ל עפמ"ש רש"י בד"ה כיון שזכה ואשמועינן כו' ע"ש שיפרש דבע"כ כוונת התנא דכל הנישום, רצה לאשמועינן איזה רבותא וחדוש, ואי דמיירי בכלים ממש אין זה שום חדוש דפשיטא דנקנה בחליפין, ובע"כ דכל הנישום דנקיט לאו כלים ממש הם, וא"כ אפילו לתירוץ זה יקשה לרב נחמן, זהו המתבאר מתוך שיטת רש"י למי שמעיין בדבריו. ולפי"ז יצא לנו כנוגה צדקת רש"י, דהנה לפי' התוס' דהתירוץ דיש דמים שהן כחליפין, היינו רק למאי דס"ד כל הנעשה, בע"כ שנפרש דהאי כיצד החליף שור בפרה, היינו שבשעת משיכת השור לא נתרצה עוד בקנין הפרה, ולא נתן לו השור גופא בדמי הפרה, דאם משיכת השור היה ע"מ שיתן לו הפרה, א"כ הקנין היה בשוה כסף ממש שהוא דבר הנישום, ולאו כל הנעשה הוא, ואין לומר דכל הנעשה דרישא מיירי שנתן לו מטבע ממש ובתורת חליפין, ורישא וסיפא לאו חדא נינהו, דא"כ אכתי נשמעינן דמטבע נעשה חליפין, אלא על כרחך דרישא וסיפא חדא נינהו, וכמו שפי' רש"י דחדא נינהו, וגם הרישא מיירי ביש דמים שהן כחליפין, וא"כ בע"כ שנפרש דהקנין לא היה במשיכת השור, דא"כ דבר הנישום הוא, אלא הקנין היה בחוב שחייב לו, ואע"ג דלא נתן לו מטבע ממש מ"מ מיקרי שפיר כל הנעשה, כיון דכסף חייב לו, ועיין בפי' ר"ח ובשמ"ק משמע להדיא כפירושי, דקנין שע"י חוב מיקרי כל הנעשה ודלא כמהר"ם שי"ף ברש"י ד"ה ה"ק שפירש דלס"ד דכל הנעשה, רישא וסיפא לאו חדא נינהו, וכיון שזכינו לדין דקנין שע"י חוב הרי הוא ככסף לענין שנוכל לקרוא כל הנעשה, צדקו מאוד דברי רש"י, דלשיטתו דהקושיא הוא בין למאי דס"ד ובין למאי דמשני כל הנישום, וממילא שגם התירוץ דיש דמים שהן כחליפין הוי נמי לתרווייהו, להכי הוכרח לפרש שני פירושים בהאי כיצד דברייתא, דלס"ד דכל הנעשה, בע"כ יתפרש דמשיכת השור לא היה ע"מ לקנות הפרה, וקנין דפרה היה ע"י החוב, דזה הוי שפיר כל הנעשה, אכן למאי דמשני כל הנישום, בע"כ לומר שהקנין היה במשיכת השור שנתן לו השור בדמי הפרה, דאי בחוב לאו כל הנישום אלא כל הנעשה הוא, וזמ"ש רש"י, והכי קאמר כל הנישום, כלומר דלפירוש ואוקימתא דכל הנישום בע"כ יתפרש שנתן לו השור שומת דמי הפרה, דהיינו שוה כסף דבר הנישום, וב"ה אשר הנחני בדרך אמת לתרץ הסתירה הגדולה שברש"י, ועמ"ש עוד בסמוך (בתוד"ה ופירי) מזה:
תוד"ה ופירי, הרבו להשיג על פרש"י והעלו דשור ופרה חיים מיקרי כלי כיון דראוים למלאכה, ולענ"ד נראה דהצדק עם שיטת רש"י, דהא דין זה דשור ופרה חי מיקרי כלי בשביל ההשתמשות תלוי זה במטבע, דגם במטבע יש סברא הזאת דראוי להשתמש בו לשקול משקולת או לתלותו בצואר וכמ"ש התוס' (לעיל דף מ"ה ע"ב), וא"כ למאי דקיי"ל דמטבע אין נעשה חליפין הרי חזינן שלא חשבינן לכלי בשביל ההשתמשות, ממילא שגם שור חי נמי לא מיקרי כלי וכשיטת רש"י, ועיין בחי' רעק"א מ"ש בזה, וזהו הוכחה גדולה לשיטת רש"י, ועוד כפמ"ש לעיל דברייתא דכל הנישום משמע שרצה לאשמועינן איזה חידוש, ואי בכלים מאי חדוש הוא, הא פשיטא דכלים מיקני בחליפין, ומחמת הוכחות הללו מיאן רש"י בפי' התוס', והשתא דזכינו לדין ניישב שיטת רש"י מקושיות התוס' כיד ה' הטובה עלי:
קושי' הראשונה, דא"כ ה"נ מסתברא לא קאי לפי המסקנא דמיירי ביש דמים כחליפין, הן רש"י עצמו הרגיש בזה, ובד"ה כיצד כתב, וה"ק כל הנישום כו' יעו"ש, הרי להדיא דגם למסקנא מיירי בכל הנישום, ואין לומר דכוונת התוס' בקושיתם כן, דנהי דלמאי דקאמר יש דמים כחליפין מתיישב שפיר כל הנישום, מ"מ גם כל הנעשה מתיישב בטוב, וה"ק כל הנעשה דהיינו מטבע כיון שזכה זה כו' כיצד קונה אותו מטבע שהזכרנו בכל הנעשה, כגון החליף דמי שור בפרה, פי' שקנה ע"י חוב המגיע לו בעד השור, ולא בנתן המטבע ממש, וכן רצה לפרש באמת בשמ"ק, וכ"ש לפמ"ש לעיל בדבור הסמוך שרש"י עצמו יפרש התירוץ גם לס"ד דכל הנעשה, וא"כ לא יתיישב הה"נ מסתברא, שמשמע דכל הנישום מסתבר יותר, ובאמת הא כל הנעשה מתיישב ג"כ, ואם כי ברור אצלי שכוונת התוס' בקושיתם הוא כן, מ"מ אפשר זה ליישב, דשפיר שייך ה"נ מסתברא, דנהי שגם כל הנעשה מתיישב, מ"מ כל הנישום מסתבר יותר, והוא לפמ"ש בדבור דלעיל, דלאוקימתא דכל הנעשה, צ"ל בע"כ דהקנין לא היה במשיכת השור, כ"א בחוב המגיע לו, אבל בשעת משיכת השור לא נתרצה עוד ליתן לו הפרה, דאל"כ לאו כל הנעשה הוא, אבל ללישנא דכל הנישום בע"כ יתפרש שבשעת משיכת השור נתרצה ג"כ ליתן לו הפרה, וע"מ כן משך השור לתת לו הפרה, וכמ"ש רש"י להדיא, ולזה הוכיח שפיר ה"נ מסתברא דכל הנישום, מדקתני כיצד החליף שור בפרה, שלשון זה משמע שמתחלה בשעת משיכה של השור נתרצה בחליפי הפרה, ואי כל הנעשה, אין זה החליף שור בפרה, כיון דבשעת קנין של שור לא ידע כלל מקנין הפרה, ואם כי בדוחק יתיישב גם לכל הנעשה, ואמרינן דלאו דוקא החליף השור בפרה כ"א בחליפי השור דהיינו הדמים שחייב לו, מ"מ לישנא דברייתא מוכח יותר לכל הנישום, ודו"ק:
קושי' השניה, דלמאי דקיי"ל דפירי לא עבדי חליפין וא"א לתרץ כרב ששת ולשיטת רש"י דפוסק כר"ל דמשיכה מה"ת היכי מתרצא הברייתא, אמנם קושי' עצומה היא מאוד, וגם בבעה"מ שסובר נמי כרש"י ומיישב לכל קושיות התוס', לא נזכר פירוקא על קושי' זאת וצריכה אמנם נגר דליפרקינה. ונלע"ד ליישב בשנקדק בלשון הש"ס דקאמר, ר"ל ע"כ כרב ששת מתרץ לה, ולא קאמר כרב ששת סבירא ליה, מזה משמע שרק התירוץ הוא מתרץ כוותיה, אבל להלכה אין סובר כוותיה, ולהכי נראה שאע"ג דקאמר דכרב ששת מתרץ אין הכרח עוד לומר שגם סובר כוותיה דפירי עבדי חליפין ודלא כהילכתא, דשפיר מצינן למימר דגם ר"ל סובר כדקיי"ל דפירי לא עבדי חליפין, ואם כי המעשה היה בכאן בדרך חליפין שהחליפו שור בפרה, מ"מ הקנין לא היה מועיל בזה מטעם קנין חליפין, דחליפין ודאי אינה כ"א בכלי, רק הקנין מועיל מטעם משיכה, דכיון שמשך זה את השור, ומשיכה ודאי קניא, ממילא נקנה הפרה לזה ונתחייב באונסי הפרה, וכמ"ש בתשובת באר יעקב סי' ש"ך בכה"ג בעובדא דהוי התם שישראל אחד החליף שני שוורים עם כותי בפרה והעכו"ם משך השוורים, דאע"ג דמטעם חליפין לא מהני בזה להכרעת הש"ך (חו"מ סי' קכ"ג סעי"ד) דכותי אין קונה בחליפין, מ"מ מטעם משיכה של שוורים נקנה הפרה לישראל ע"ש, וה"נ דכוותה דנהי דמטעם חליפין לא מועיל דלאו כלי הוא מ"מ מטעם משיכה מיהא ליקני, ואין לומר דלפי"ז היכי משכחת להאי דינא, דפירי לא עבדי חליפין, דיקנה עכ"פ מטעם משיכה, דמצי למימר דמיירי במקום שמשיכה אינה קונה, ומה דקאמר כרב ששת מתרץ, אין הכוונה דס"ל פירי עבדי חליפין, אלא משום דלרב ששת מיתרצא הברייתא דהעובדא היה בדרך חליפין שהחליפו זה בזה, ולר"נ צריך לתרץ שנתן לו השור בתורת דמים, ולר"ל דס"ל משיכה הוי מה"ת א"א לאוקמי הכי, ועמ"ש לקמן בדבור הסמוך להוכיח שבע"כ הכי הוי הפירוש בתירוץ הש"ס. וג"כ אין להקשות דכיון דאמרינן שע"י משיכת חפץ אחד נקנה חפץ השני לחבירו בכל מקום שהוא, א"כ אמאי לא מהני מעות מה"ת לר"ל, דהא המוכר משך המעות, ונהי דלא מהני מתורת קנין מעות, ליהני עכ"פ מטעם משיכה, וע"י משיכת המעות יקנה הלוקח החפץ, די"ל דריש לקיש סובר דדוקא משיכת הלוקח הוא דמהני ולא משיכת המוכר וכמ"ש המקנה (בקדושין דף כ"ח) דזהו עיקר הפלוגתא בין ר' יוחנן ור"ל במכירה, ר' יוחנן סובר דמשיכת המוכר בעינן ור"ל סובר שדוקא משיכת הלוקח הוא דמהני ע"ש, ולהכי לא מהני כשימשוך המוכר המעות, אבל הכא שמחליף חפץ בחפץ דהוו שניהם לוקחים, ואם משך אחד השור הרי יש בזה משיכת הלוקח ומהני שפיר. או אפשר שטעם דר"ל דכיון דגמרינן למשיכה מקרא דאו קנה מיד עמיתך, ומשמע שהמשיכה צריך להיות בדבר הנקנה, ולא בהמעות שהוא פירעון דבר הנקנה, ואנן בעינן שבחפץ הנקנה יהיה המשיכה, והכא דהוי חפץ בחפץ שפיר מהני:
הן אמנם שבעיקר היסוד שכתבתי דבקנין משיכה כשמשך חפץ אחד יהא נקנה אידך ממילא בכ"מ שהוא, יש לדון טובא, ולדינא נראה דלא מהני לקנות חפץ השני, דמשיכה לא מהני כ"א להתחייב באונסי חפץ הנמשך, אבל שיהא חפץ השני נקנה ג"כ לאידך לא אמרינן, דז"ל הב"י (בחו"מ סי' ר"ג) א בכ"מ (בפ"ו ממכירה) על מ"ש הרמב"ם שם, המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע כו', והקשה הב"י והכ"מ, דהא ע"י משיכת המטלטלין נקנה המעות למוכר, ותירצו דה"ק אין מטבע יוכל לקנותו וקודם שיבוא לידו יזכה בו לענין שאם נגנב או נאבד המעות יהיה ההפסד למוכר, אלא ע"ג קרקע, ואילו במשיכת המטלטלין נתחייב במעות ואם היה לו מעות ואבדו משלם אחרים תחתיהן ע"כ, הרי להדיא דמשיכה לא מהני אלא לענין שמחויב לשלם דמי שוויה של כלי הנמשך, אבל שיהא נקנה חפץ השני עד שיהא ברשות חבירו לא אמרינן, אם כי הב"י כתב שם תירוץ אחר, וא"כ אכתי י"ל דמשיכה מהני לגמרי, מ"מ הא גם מסוגיין מוכח דלא מהני לענין קנין, דלקמן (דף מ"ז פ"א) גבי חליפין ומקפיד מאי, ופרש"י מי קנו תרווייהו במשיכה דחד מינייהו או דילמא כיון דמקפיד עלייהו הוי כדמים ואין קונין עד שימשוך תרווייהו ע"ש, וקשה מה בכך נהי דלא קנה משום חליפין ניקני משום משיכה, אלא דבמשיכה לא קני אידך, אלא שנתחייב לו דמים, ועיין בתשובה ב"י הנ"ל שדחה באמת דברי הגאון השואל כנ"ל, מ"מ בנדון סוגיא דהכא אכתי מצינן למימר דהקנין הוי מטעם משיכה, דנראה נכון שע"כ לא אמרינן דמשיכה לא מהני כ"א לענין חיוב אונסין לחפץ הנמשך, היינו דוקא לר' יוחנן דמה"ת מעות קונה, והא דעקרו לגמרי קנין מעות ותקנו דמשיכה לחוד יקנה גם בלא מעות, היינו משום דאל"כ יאמר הלוקח למוכר נשרפו חטיך לאחר המשיכה וכמ"ש התוס' לקמן, וא"כ מטעם זה סגי אם נאמר שמשיכה לא יועיל כ"א לחייבו באונסין של דבר הנמשך, דכיון דמדינא דאורייתא לא היה צריך להועיל כלל המשיכה, ורק בכדי שלא יאמר הלוקח נשרפו חטיך, א"כ כשנאמר דלענין זה מהני המשיכה שיחייב באונסי חפץ הנמשך ליכא למיחש תו לשמא יאמר הלוקח נשרפו, ודי בזה, ולמה לתקן עוד שיועיל גם לענין קנין, אבל לר"ל דס"ל משיכה הוי מה"ת, שפיר י"ל דמהני המשיכה גם לענין לקנות חפץ חבירו, וא"כ הכא דאליבא דר"ל קיימינן, שפיר יש לפרש הברייתא כל הנישום, אם החליף אחד עם חבירו דבר הנישום כגון שור ופרה כיון שזכה אחד בחפץ נתחייב בחליפיו, דחפץ השני נקנה ממילא ומטעם משיכה, וזה נכון בעז"ה:
והנה היה מקום אתי עוד לומר שאפי' לר' יוחנן דהקנין משיכה אין מועיל כ"א לחייב דמים, היינו דוקא כשהחליף עמו על מעות שאינם ידועים, דבזה אמרינן כיון דהמעות לא נקנה עוד לגמרי למוכר, להכי אם נגנבו או נאבדו חייב לתת לו מעות אחרים, אבל כשהחליף עמו על מעות ידועים, נהי שאינן ברשות המוכר, מ"מ אחרים ג"כ אין חייב לתת לו מטעם שלא נתחייב לתת לו כ"א אלו המעות הידועים, ומצאתי אח"כ סברא כזאת בס' מ"ה מה"ב בסוגיין ע"ש, וא"כ הכא שהחליפין היה על חפץ ידוע שפיר קאמר הברייתא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, דודאי הפסד החליפין הוי שלו כיון שלא נתחייב כ"א החפץ הידוע, וכשנגנב אין מחויב לתת לו חפץ אחר. והיה נראה נמי ליישב בזה מ"ש הרמב"ם (ריש פ"ה ממכירה) וז"ל כל המטלטלין קונין זה את זה כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן אע"ג שמקפידין על הדמים כו' כיון שמשך האחד קנה השני המטלטלין בכ"מ שהוא ע"כ, ותמה המ"מ הא הרמב"ם פוסק דכלי בעינן וא"כ למה מהני יין בשמן, ומ"ש המ"מ דמיירי בחליפין דשוה בשוה, לא משמע הכי מלשון הרמב"ם, דהא כתב אע"ג דמקפיד ושיערו הדמים, דמשמע דזה דכ"ש היכי דלא שיערו הדמים דלא הוי שוה בשוה דמהני, ולמ"ש י"ל שבאמת לאו מטעם חליפין מועיל הקנין כ"א מטעם משיכה, ואע"ג דמשיכה אין מועיל כ"א לענין התחייבות, מ"מ הכא שהחליף על דבר ידוע מהני וכמ"ש, והיינו דלא נקיט הרמב"ם דנקנין בחליפין. אלא דלשון קנה השני המטלטלין לא יתיישב לזה, דלפמ"ש לאו מטעם קנין הוא, אלא משום שלא נתחייב לתת חפץ אחר, ואפשר לומר דרמב"ם לישנא דש"ס נקיט, דקתני הזהב קונה הכסף וכן (לקמן דף מ"ח) טלית קונה דינר זהב, אע"ג דאינו קונה לגמרי כ"א מחייב אפ"ה נקיט לשק קונה, ולא יקשה נמי מרש"י דלקמן (דף מ"ז גבי חליפין ומקפיד שהבאתי לעיל, דהא התם נמי דבר ידוע הוא וא"כ אכתי יתחייב באונסיו, די"ל דלענין חיוב אונסין שפיר מתחייב אידך, ורק התם מיירי לענין קנין לגמרי, וזה ודאי שלא נקנה חפץ השני במשיכת חפץ זה, אבל בברייתא דהכא דקאמר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, ומיירי רק לענין הפסד אונסין, בזה י"ל דבמשיכת חפץ הזה הוי אחריות חפץ השני לאידך, ולא מטעם קנין אלא מטעם דלא נתחייב כ"א בחפץ זה הידוע וכשנגנב ונאבד ההפסד לקונה. אמנם בעיקר הסברא יש לומר גם להיפוך, דכשהחליף על דבר שאינו ידוע, עכ"פ קונה המושך את החפץ הנמשך לפחות, ואם החליף על דבר ידוע, ותלוי קנין זה בדבר הידוע, וכיון שעל אותו חפץ השני שלא משכו עוד השני לא קנה אותו, ממילא שגם זה המושך לא קנה נמי חפצו הנמשך, כיון שתלוי הקנין זה בזה וכמ"ש בתשובת בא"י שם לדבר פשוט ע"ש. שוב מצאתי להדיא כן בטור (חו"מ סי' ר"ג) הביאו הרמ"א שם (סעי"ג) וע"ש בט"ז ונה"מ, שבמעות ידועים לא קנה גם המטלטלים אעפ"י שמשכן, ע"ש:
ובפשוטו היה נראה ליישב קושיא השניה של תוס', דהא באמת לא מצינו בפירוש שיפסוק רש"י כר"ל דמשיכה קונה, וצ"ל שהתוס' הוכיחו כן מדסובר רש"י (בבכורות דף ג' ע"ב) דנכרי קונה בכסף פ"ש בד"ה קנין גמור, וכ"כ התוס' (בע"ז דף ע"א) בשם רש"י ע"ש, ומדנכרי בכסף מכלל דישראל במשיכה והיינו כר"ל, אכן באמת מהא לא איריא, די"ל דרש"י סובר כשיטת הרר"ח כהן (לקמן דף מ"ח) בתוד"ה נתנה לסיטון, דשניהם קונים בכסף, ודרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ע"ש, וא"כ לק"מ על רש"י, דאכתי מצי לתרץ יש דמים שהן כחליפין, ועיין בשמ"ק לקמן (דף מ"ח ע"ב) בד"ה ומ"ש קרקע, דמשמע מדבריו דרש"י פוסק כר' יוחנן, ומיושב קושית התוס' וקושי' השלישית מברייתא דלקמן פרתך בכמה, עיין בבעה"מ שמיישב זה, וא"כ לא נשאר על רש"י שום קושיא, ואדרבה עוד הוכחנו שצדק מאוד שיטת רש"י, ודו"ק:
בתוד"ה ולר"נ, וא"ת למ"ד פירי עבדי חליפין קרא למאי אתא וי"ל דאתא לרבות דבר שאינו מסוים ע"ש, וקשה לי דלשיטת רש"י לעיל (דף מ"ה ע"ב) דטעם דמטבע אין נעשה חליפין הוי נמי משום דהוי דבר שאין מסוים, ולפי"ז ודאי כמו דמרבינן דבר שאין מסוים לענין שיועיל בו חליפין דשוה בשוה הוא הדין דמרבינן נמי מטבע, וא"כ יוחזר קושית התוס' דלעיל, דמאי פריך בסמוך ממתני' דמטלטלין קונין ואמר ר"ל דמיירי בכיס מלא מעות, דילמא בשוה בשוה מיירי, הא תינח מאי דמקשה מכל הנעשה, וכן לעיל דמוקי בפרוטטות ולא מוקי בשוה בשוה, די"ל דהנך מתני' ס"ל כדקיי"ל באמת דפירי לא עבדי חליפין, וא"כ קרא דמייתר לשוה בשוה לפירי הוא דאתא ולא לדבר שאין מסוים, ולא מצי לאוקמי בשוה בשוה, דאפי' בכה"ג לא מהני במטבע, אכן מה דמקשה בסמוך מר"ל, דאיהו הא ס"ל דפירי עבדי חליפין וכמ"ש בש"ס, ר"ל ע"כ כרב ששת מתרץ, ובע"כ יתורץ דקרא דשוה בשוה לדבר שאין מסוים והוא הדין למטבע לשיטת רש"י וא"כ מאי מקשה מינה, לוקי בשוה בשוה וכקושית התוס', וי"ל דהתוס' אין סובר כשיטת רש"י, דחסרון דמטבע הוי משום דבר שאינו מסוים, אלא יסברו דחסרון דמטבע הוי משום דהוי דבר שאין בו ממש וכמו אותיות דלא מהני בו קנין וכמ"ש הנמוק"י, דזה הוי גרע מדבר שאינו מסוים ולהכי אפי' לר"ל דפירי עבדי חליפין, וקרא דשוה בשוה לדבר שאינו מסוים, היינו דוקא לדבר שאינו מסוים ולא למטבע ושפיר פריך מינה, אלא דאכתי קשה דמלשון התוס' לעיל בתירוצם משמע דכל פלפולם בדבור זה, היינו רק לשיטת רש"י, דכתבו וי"ל דומיא דרישא דכל הנישום, והיינו דוקא לשיטת רש"י דלעיל דפרכת הש"ס הוי נמי למאי דמשני כל הנישום, דאילו לשיטת התוס' בדבור דלעיל לא פריך הש"ס מידי לשינויי דכל הנישום ועיין במהרש"א, וכן הוא בדין דעיקר קושית התוס' ותירוצם הוא רק לשיטת רש"י, דבאמת לשיטתם בלא"ה לא קשה קושיתם דלעיל וכמ"ש בס' מ"ה, דהא לרב נחמן דס"ל פירי לא עבדי חליפין בע"כ קרא דשוה בשוה לפירי אתא ולא לדבר שאינו מסוים, ולשיטתם לעיל דגרסי בשר שור, דבשר הוי דבר שאין מסוים וכמ"ש הרמב"ן, וא"כ לק"מ דלוקמי ברייתא דכיצד בשוה בשוה, דהא אפי' בכה"ג לא מהני לרב נחמן, ובע"כ דכל הפלפול שלהם הוא רק לשיטת רש"י דגריס שור ופרה חיים, דהוי דבר המסוים, ולשיטת רש"י יוחזר הקושיא דאכתי מאי פריך מריש לקיש, דהא לדידיה מועיל בדבר שאין מסוים והוא הדין למטבע דהוי דבר שאין מסוים לשיטת רש"י, ואכן למ"ש לעיל בדבור הסמוך להוכיח מלשון הש"ס ע"כ כרב ששת מתרץ, שרק התירוץ הוא דמתרץ כרב ששת דמיירי בדרך חליפין ולא בתורת דמים, אבל לדינא סובר ר"ל ג"כ כרב נחמן דפירי לא עבדי חליפין, וא"כ גם לר"ל בדבר שאין מסוים לא מהני שוה בשוה ושפיר פריך מינה למ"ד נעשה חליפין, ומכאן ראיה למה שכתבתי לעיל:
תוד"ה יש דמים שהן כחליפין, ומקני להו במחילת הדמים כו' ע"ש. הנה אופן הקנין האמור בעובדא הזאת יש לפרשו בשתי פנים, א), שבשעת משיכת השור לא נתרצה עוד ליתן לו הפרה, רק אחר שמשך השור ונתחייב לו דמיו נותן לו הפרה בדמיו, ולפי זה הוי קנין הפרה בחוב דמי השור, ב), שבשעת משיכת השור משכו ע"מ ליתן הפרה, והשור גופא נתן לו בדמי הפרה בתורת דמים, וכמ"ש רש"י בד"ה כיצד, ובזה קנין דפרה אינה בשום חוב, כ"א בשוה כסף ממש, ואין מקום לקושית התוס', ולכאורה נראה דהתוס' מקשים רק לשיטתם לעיל דתי' דיש דמים כחליפין היינו רק לס"ד דכל הנעשה, ולזה א"א לפרש דהקנין היה בשור גופא, דא"כ כל הנישום הוא ולאו כל הנעשה, ובע"כ שהקנין היה ע"י החוב, שזה הוי שפיר כל הנעשה כיון דכסף חייב לו לשלם, ולזה שפיר הקשו דהא מלוה אין קונה, אכן לפמ"ש רש"י דקאי הכא למסקנא דכל הנישום, ולזה הוכרח לפרש, דמשך השור ע"מ ליתן הפרה, וקנין הפרה היה בשור גופא, דהיינו כל הנישום דאי בחוב היינו כל הנעשה, לק"מ קושות התוס', שבאמת הקנין לא היה ע"י החוב, ואע"ג שבד"ה כיצד הראשון כתב רש"י משך השור ונתחייב הדמים ואח"כ נתרצה ליתן הפרה ע"ש, דמשמע שגם הוא יפרש כפי' הראשון דהקנין היה ע"י החוב, כבר דיברו המפרשים ליישב, ומסקי דעיקר בכוונת רש"י פי' השני בכיצד השני, דמשיכת השור היה ע"מ ליתן הפרה, ורש"י רק לתי' דכל הנישום קאי, עיין בדבריהם ובס' מ"ה שהאריך בזה:
ובהיות כן תמה אני על הפנ"י שהעלה מרגניתא טבא בסוגיין לחדש דחליפין דשוה בשוה א"צ לקרא לרבות כפר"ת, אלא דמהני מתורת דמים דשוה כסף הרי הוא ככסף, ואף אם לא שם אותן בתורת דמים כ"א בתורת חליפין אפ"ה מהני מה"ת מטעם קנין כסף דשוה כסף ככסף ע"ש, וקשה מסוגיא דהכא, דלמה לאוקמי דנתן בתורת דמים ויש דמים שהן כחליפין, תיפוק ליה שאפי' נתן בתורת חליפין כיון דמיירי הכא בשוה בשוה וכמ"ש הפנ"י עצמו דכל הנישום הוי שוה בשוה, דהכי דייק לישנא דכל הנישום דמשמע שוה בשוה, שדרך לשומן בדמים, וכדאמרי' לקמן אטו בשופטני עסקינן ע"ש. הן אמנם הוא עצמו הרגיש בקושיא זאת, וכתב דהתי' דהכא קאי לס"ד דכל הנעשה, וכמ"ש התוס', ולמאי דס"ד ע"כ לא איירי שוה בשוה, דא"כ ודאי לא מהני מטבע במטלטלין דהו"ל מעות גרידא דאינה קונה, אכן לפמ"ש דלרש"י הוי התירוץ דוקא למסקנא דכל הנישום, ואפ"ה משני דיש דמים כחליפין, מכלל דאילו נתנו בתורת חליפין לא הוי מהני מטעם שוה כסף ודלא כסברת הפנ"י. אכן לפמ"ש לעיל בחדושיי על רש"י ד"ה כיצד, דרש"י יפרש דכמו שהקושיא הוא בין לפום מאי דס"ד ובין למסקנא, ממילא גם התירוץ הוא לשניהם א"ש דלהכי מוקי ביש דמים כחליפין בכדי שיתורץ גם לס"ד, דאילו אם נתנן בתורת חליפין לא היה מהני לס"ד וכמ"ש, ועיין מ"ש (לקמן דף מ"ז ע"א) בגמ' אטו חליפין באריכות, אלא דמ"ש הפנ"י בטעם דמהני חליפין דשוה בשוה בתורת דמים, הא מעות לא קנה, ותי' דבחפץ בחפץ לא שייך החשש דנשרפו חטיך, דכ"ש שיאמר זה המושך נשרף חפצך שמשכתי ע"ש, ואם כי גם הנמוק"י כתב כן, לענ"ד לא הוצרכו לזה, דבלא"ה א"ש, דהיכי דהקנין הוא בשוה כסף לא גזרו חכמים דמשיכה קונה, דמילתא דלא שכיחא הוא וכמ"ש כאן ברש"י, דלמ"ש מיירי נמי בכל הנישום, ובודאי ששם היה קנין הפרה במשיכת השור גופא, שנתן לו השור בדמי הפרה, וכמ"ש להדיא ברש"י, דהיינו שוה כסף ממש, ואפ"ה אמרו דמועיל מטעם מילתא דלא שכיחא, ועיין מ"ש הריטב"א ע"ז. ויצא לנו אפוא דין חדש, דשוה כסף עדיף לענין קנין מכסף ממש, דבכסף עקרו הקנין, ובשוה כסף קונה, הן מטעמא דידי דהוי מילתא דלא שכיחא, והן מטעם הנמוק"י דחפץ בחפץ לא שייך הגזירה, הן אמנם דטעם הנ"י אין מספיק ללמוד ממנו למכירה, דהוא לא קאמר לסברתו כ"א בחליפין דשוה בשוה, דלהכי לא שייך החשש דנשרפו חטיך, דאם נימא שלא קנה יאמר זה שמשך נשרפו כו', ואפשר לומר דהיינו בחליפין דאין בזה שם של מכירה, אבל במכירה נהי דמצד הדין ראוי היה לקנות בשוה כסף, כיון דהכא לא שייך החשש דנשרפו כו', מ"מ כיון שהפקיעו חכמים לקנין מעות, גם בשוה כסף נמי אין מועיל, אע"ג דלא שייך הגזירה, ומשום דלא פלוג רבנן, וכמ"ש הנתיבות (בסי' קצ"ח) שאפילו אם לא נתן רק מקצת מעות דלא שייך הגזירה כיון שיש לו עוד לתבוע מעות מ"מ לא קנה כיון דעקרו קנין מעות לגמרי עקרוהו, וכן מסקנת הש"ך שם, שאפילו במקום דליכא חשש דליקה נמי לא קנה דלא פלוג רבנן, וא"כ י"ל דהנמוק"י דוקא בחליפין כתב כן שיש לו שם אחר. שוב מצאתי בחי' רעק"א בסוגיין שכתב דמהנמוק"י אין ראיה וכמ"ש, ולפי"ז תמיה לי על הפנ"י שכתב כסברת הנמוק"י גם לענין מכירה, מ"מ טעם שלי ברור הוא לשיטת רש"י, דקנייה ע"י שוה כסף הוי מילתא דלא שכיחא, ומתחלה לא גזרו ע"ז רבנן, וכן משמע מן הסמ"ע (סי' ר"ג סק"ב) וע"ש מ"ש בנה"מ, וז"ב:
אלא דיש להעיר עוד בזה, ממ"ש לעיל רב אשי לעולם בדמים ובפרוטטות וכיון דאית ליה נעשה כאומר הלויני כו', ומדהוצרך לטעם דהוי כאומר הלויני מוכח דמתורת קנין דמים לחוד לא קנה עוד לגמרי שלא יהא שייך בו שוב איסור ריבית, כמו בחליפין דלא שייך איסור ריבית משום דקני לגמרי מיד וליכא אגר נטר, והיינו בע"כ משום דמעות אין קונה כ"א לענין מי שפרע, ואע"ג דבאיסור דריבית מהני גם קנין למי שפרע וכמ"ש רש"י ותוס' לקמן (דף ס"ב) כבר כתבתי זה לתרץ לעיל במקומו, דבאיסור דהכא בעינן שיקנה דוקא קנין גמור, ודמים כיון דלא קונה לגמרי לא מהני לסלק איסור ריבית ע"ש, וקשה כיון דגם רב אשי מוקי בפרוטטות ופרוטטות הא לא הוי כמו מעות מזומן כ"א כשוה כסף וכדדייק בש"ס לעיל מלשון יפה דינר, דמשמע דהיינו שוה דינר, ולהדיא קראוה פירי לעיל בש"ס, ולמ"ש דבשוה כסף קונה קנין גמור א"כ אכתי למה הוצרך רב אשי לטעם דהוי כאומר כו' ותיפוק דקונה קנין גמור מתורת דמים ולא שייך בו שוב אגר נטר. הן אמנם דזה יש לתרץ לפמ"ש לעיל במקומו, דאם כי גם רב אשי מוקי בפרוטטות וכאוקימתא דר' אבא, מ"מ לא דמי האוקימתות, דר' אבא הוי אידי ואידי פרוטטות ודרב אשי הוי רק דבעה"ב פרוטטות, אבל של שולחני יפות הם, ע"ש מילתא בטעמא, ולזה א"ש כיון דשל שולחני שהם עושים הקנין הוי יפות, הוי כסף ממש ולא שוה כסף, ולא קנה קנין גמור, וגם זולת זה הא כתבו התוס' (לקמן מ"ח) ד"ה אבל, דרב אשי ס"ל כר"ל דמשיכה מה"ת ומעולם לא קנה כלל, ולכן מרב אשי לק"מ, אבל אכתי יקשה באוקימתא דר' אבא, כיון דמוקי שניהם בפרוטטות, ל"ל למימר שהקנין הוא מטעם חליפין וכמו שמסיים ומש"ה ניקנו בחליפין, הא אפי' אי הוי מטעם מעות הוי נמי קנין גמור כיון דהוי ע"י שוה כסף, וצ"ל דמעות הרעות אע"ג דלא מיקרי מטבע, היינו דוקא לענין חליפין משום דטעם דמטבע אין נעשה חליפין דדעתיה אצורתא, אבל לענין תורת דמים שם מטבע עליהן, ולא שם שוה כסף, והא דקרי להו בש"ס פירי, היינו רק לענין חליפין יש להם דין פירי, אבל לשאר דברים שם מעות עליהן, וגם טעמים שכתבתי דמהני הקנין בשוה כסף ליכא בזה, דלמ"ש דמשום דלקנות בשוה כסף לא שכיח הדבר שיתן שוה כסף בתורת דמים, א"כ היינו דוקא כשהקנייה הוא בכלים וכדומה, אבל הני מטבע שכיח שיתן אותם בתורת מעות, דאע"ג שאינן יוצאין בהוצאה אפ"ה מסחר איתעביד על ידייהו, דהא חזינן הכא שלקחם מן השולחני וגם נתנם להפועלים, ושכיח הדבר שיתן אותם בתורת דמים וגזרו בו רבנן דלא יקנה, ודו"ק:
בגמ' ר"ל ע"כ כרב ששת מתרץ, הנה ראיתי ברמב"ן שכתב לדבר פשוט דר"ל סובר פירי עבדי חליפין, והיינו מדקאמרינן הכא דכרב ששת מתרץ, ואחריו נמשכו האחרונים בזה, ותמוה לי זה, דלא מיבעי לשיטת התוס' בד"ה ופירי, דכל השקלא וטריא הוא רק לס"ד דכל הנעשה, אבל למסקנא דכל הנישום אתי שפיר בלא"ה, וא"כ גם הא דקאמר ר"ל כרב ששת מתרץ היינו נמי רק לס"ד, אבל אליבא דאמת אמרינן דר"ל סובר דכלי בעינן וכדקיי"ל, ואיזה הכרח יש כאן לומר דגם אליבא דאמת יסבור דפירי עבדי חליפין דלא כהילכתא, ומצאתי בשמ"ק בתוד"ה ולר"נ, דלמסקנא לא אמרינן דר"ל כרב ששת סבירא, ואפי' לשיטת רש"י דהשקלא וטריא הוא גם למסקנא דכל הנישום וכמ"ש להדיא בד"ה כיצד, וה"ק כל הנישום, אכן לפמ"ש לעיל בחדושיי לתוד"ה ופירי, אדרבה לרש"י לא עלה כלל בדעת הש"ס לומר דר"ל ס"ל כרב ששת, והא דקאמר כרב ששת מתרץ, היינו רק שמתרץ הברייתא כרב ששת דמיירי שנתנו בתורת חליפין, ולא כר"נ ביש דמים שהן כחליפין, אבל לדינא לא יסבור כוותיה ע"ש מילתא בטעמא, ודקדקתי כן מלשון הש"ס דאמר, כרב ששת מתרץ, ולא כרב ששת סבירא, ואחרי כל האמור תמוה מאוד מ"ש הרמב"ן דר"ל ס"ל פירי עבדי חליפין שזהו דלא כמאן, ובשגם שהרמב"ן עצמו הוא יפרש כשיטת התוס' דשקלא וטריא הוא רק לס"ד ועמ"ש בסמוך:
בגמ' תרגמא רב אחא בדינר אנקא ואניגרא, לעיל (דף מ"ה ע"ב) בתוד"ה אין, הוכיחו מכאן דאין לומר דמטבע הוי כלי משום דיוצא בהוצאה, דהא הכא מוקי לה בדינר אנקא ואניגרא שאין יוצאין בהוצאה ואפ"ה עבדי חליפין ע"ש, וכל המפרשים הקשו ע"ז דמי יימר דהכא הוי הטעם דניקני משום כלי, הא לר"ל קיימינן הכא ואיהו ס"ל דפירי עבדי חליפין וכמ"ש ר"ל ש ע"כ כרב ששת מתרץ, אבל למאן דס"ל דבעינן דוקא כלי אה"נ דאנקא ואניגרא לא עבדי חליפין דלאו כלי הוא כיון שאינו יוצא בהוצאה, ואמנם למ"ש לעיל בדבור הסמוך, דבין לשיטת רש"י ובין לשיטת התוס', ר"ל לא ס"ל לדינא כרב ששת, אלא כרב נחמן דכלי בעינן אתי שפיר, ומכאן יהיה ראיה למה שכתבתי:
ברש"י ד"ה תרגמא רב אחא, בששתיהן מעות פסולות דהו"ל כשאר מטלטלין מחליף כיס מלא מעות אניקון בכיס מלא אניגרא ע"כ, הרי כתב שהחליפו גם הכיסים, והוצרך לזה משום דקשיא דמאי משני רב אחא דמיירי באנקא ואניגרא, אכתי מאי מועיל דהא הו"ל פירי ופירי לא עבדי חליפין, ואין לומר דלר"ל קיימינן ואיהי ס"ל כרב ששת דעבדי חליפין, הא כבר הוכחתי לעיל בדבור הסמוך, דלדינא לא ס"ל כרב ששת, ובשלמא לשיטת התוס' (לעיל דף מ"ה ע"ב) דמטבע הוי כלי, מועיל הכא מטעם כלי, אבל לשיטת רש"י שם דמטבע לאו כלי הוא מאי משני, ולזה רש"י לשיטתו הוכרח לפרש שהחליפו גם הכיסים, וכיון שמשך גם הכיס דהוי כלי, הרי נעשה הקנין ע"י כלי וכמ"ש המפרשים: