בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף מו.
בגמ' דלית ליה סודר, בשמ"ק בשם הרא"ש הקשה דלמ"ד פירא עבדי חליפין ניתיב ליה חד פירא וליקני ליה המעות בההוא פירא, ותי' דמע"ש ממון גבוה הוא ולא מצי קנה בו דחליפין הוי כמכר ע"ש, והנה דברי הש"ס תמוהים מאוד, דהא בע"כ לא מיירי הכא שאין בגורן כ"א המעשר, דא"כ היכי מצי למיהב כלל המע"ש במתנה, דהא מע"ש אין ניתן במתנה וכדאמר (בקדושין דף נ"ד) על מתני' דמע"ש, הפודה מע"ש מוסיף עליו חומש בין שלו בין שניתן לו במתנה, ופריך אילימא ר"מ מי מצי יהיב במתנה כו' ומשני כגון דיהיב ליה בטבלייהו, וא"כ בע"כ דגם הכא מיירי שנתן לו בטיבלא, והמקבל הוא שתרם המעשר בעודו בגורן, וא"כ אכתי מצי למיעבד חליפין בהפירות של חולין שהיו בגורן, וראיתי שהרבה מן האחרונים הרגישו בקושיא הזאת על השמ"ק. ולע"ד נראה ליישב, דהכא שפיר מיירי דנתן לו המעשר גופא במתנה ולא דמי כלל לההיא דקדושין, ועלינו רק לברר מקודם מקור וטעם האיסור לתת מע"ש במתנה, הנה במס' מע"ש (פ"א) קתני, מע"ש אין מוכרין כו' אבל נותנין זה לזה מתנת חנם, הרי לכאורה להדיא איתא להיפך, דנותנין זה לזה מתנת חנם, אלא דהר"ב פי' שם דמשנה הזאת מיירי דוקא במזמינו לאכול עמו על שולחנו וד"ה היא, אבל לתת לו במתנה ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור ע"ש, וכן בירושלמי דמע"ש מוקי למתני' דשרי לתת במתנה, דאתיא אליבא דמ"ד דמתנה לאו כמכר ע"ש, הרי לפנינו דמקור האיסור הוא משום דקיי"ל דמתנה הוי כמכר, דאי לאו דעביד לו נייחא דנפשיה לא הוי יהיב לו מתנה, ולהכי לא התיר במתני' כ"א מתנה שהיא ודאי בחנם, וכגון במזמינו על שולחנו, שזה עביד איניש להזמין לחבירו בלא שום ניחא דנפשיה, ולאו דוקא בכה"ג אלא הוא הדין בכל מתנה שהיא ודאי בחנם, וידוע לנו שלא נתן זה לכוונת קבלת איזה תשלום מהמקבל שרי, ועיין נמי בתפ"י שם שדייק לישנא דמתני' דנקיט מתנת חנם, ולא סתם מתנה, לאורויי שדוקא מתנה שהיא ודאי בחנם ולא עביד לו שום ניחא דנפשיה שרי, הרי מכל זה מוכח דמתנת חנם שידוע לנו שהיא בלא שום ניחא דנפשיה שרי לתת במתנה, וגדולה מזה מצינו (בירושלמי דמע"ש ובתוספתא) על הא דקתני דמע"ש אין מחליפין כיצד לא יאמר אדם לחבירו הילך יין ותן לי שמן, אבל אומר לו הא לך יין שאין לי שמן ואם רצה חבירו ליתן לו שמן מותר שהרי לא החליף עמו אלא הודיעו שאין לו שמן ואם רצה הלה ליתן לו מותר, והכי פוסק הרמב"ם (בפ"ג ממע"ש), הרי שאפילו אם מצפה לאיזה קבלת תשלום גמול, כיון שלא התנה עמו להדיא שרי ליתן לו, וא"כ הכא בסוגיין, דכל עיקר המתנה אינו כ"א בדרך הערמה ולא תשאר כלל אצל המקבל אלא שתוחזר אח"כ ליד הבעלים, ובודאי שלא יקבל שום ניחא דנפשיה מהמקבל בעד מתנה כזאת, דהא אדרבה עיקר המתנה אינו כ"א לטובת הנותן והנאתו, דיפטר עי"ז מחומש, כ"ש דשרי דאיזה צד מכר שייך בזה, ואמנם ההיא דקדושין דמוקי דוקא בנתן בטיבלא, היינו דהתם קאי על דינא דמתני' (דמע"ש פ"ג) לענין המקבל מתנה שצריך לפדות המע"ש שקיבל במתנה שמחויב בחמש, דהתם מיירי שהמתנה היתה גמורה וחלוטה שתשאר לעולם ביד המקבל, עד שנחשוב למקבל כבעלים לענין חיוב חומש, ובמתנה גמורה כי האי למאי דקיי"ל מתנה כמכר ודאי דאסור, ולהכי מוכרח לאוקמי בנתן בטבלייהו, אבל בסוגיין שאנו דנין אם הנותן יפטור עי"ז מחומש, וא"כ המתנה הוא רק לשעה בדרך הערמה ודאי דמצי למיהב גם המעשר ממש, דשום צד מכר ליכא הכא כיון דאדרבה טובת הנותן הוא, ולפי"ז שפיר מצי מיירי דאין בגורן כ"א המעשר לחוד, וא"ש שלא מצי המקבל למיעבד חליפין בפירות הללו כיון שמעשר הם וכתי' השמ"ק:
והנה אם כי תי' הזה היה נ"ל נכון מאוד דמוכח כן מטעם הירושלמי וכן שארי הראשונים מפרשי המשנה, הר"ש והרא"ש, שכולם לא הזכירו האוקימתא דנתן בטיבלא כ"א על מתני' דמע"ש המובא בקדושין אבל מתני' דמע"ש דהיה עומד בגורן המובא כאן לא הזכירו דמיירי בכה"ג דוקא, וכן בירושלמי (בפ"ג דמע"ש) על מתני' המובא בקדושין מוקי ג"כ בנתן בטיבלא, ועל מתני' דעומד בגורן לא זכר מזה, מכל הלין מוכח כמ"ש, דהכא שרי גם ליתן המעשר, אלא דלפי"ז יקשה מאוד על הרמב"ם בפי' המשנה וכן בהלכותיו (בפ"ה ממע"ש), פירש גם מתני' דעומד בגורן בעומד בטיבלא, ואחריו נמשך גם הר"ב ותוי"ט ותפ"י (בפ"ד ממע"ש), ולבד מה שקשה טובא בסברתם, דכיון דטעם האיסור בנתינת מתנה הוא משום דהוי כמכר, א"כ ודאי שבכה"ג שאין מקוה לשום תשלום גמור מותר, עוד קשה מדידיה אדידיה, דכיון דס"ל דאפילו מתנת חנם כה"ג שהיא בדרך הערמה נמי אסור, א"כ מ"ט דשרי בחליפין היכי שלא התנה עמו לתת לו שמן, דמ"מ גם מתנת חנם אסור, ועיין בשמ"ק בסוגיין בשם תוס' שאנץ פי' ג"כ דמתני' דעומד בגורן מיירי בנתן בטיבלא וכפי' הרמב"ם. ואפשר לומר דסברת הרמב"ם הוא, דאיסור נתינת מע"ש יש בו טעם אחר נמי זולת הטעם דהוי כמכר, והיינו משום דכיון דממון גבוה הוא לאו בר קנין הוא ואין נקנה כלל, ולא יוכל המקבל לקנותה באופן שיהיה הוא הבעלים של המעשר, וכן מוכח מלשון הרמב"ם (בפ"ג ממע"ש) וז"ל, מע"ש ממון גבוה ואינו נקנה במתנה ע"ש, ולהכי אפי' במקום שהמתנה היא ודאי בחנם ג"כ אין נקנה לענין שהמקבל יהיה הבעלים, והא דקתני (בפ"א ממע"ש) דנותנין זה לזה מתנת חנם, היינו דוקא במזמינו אצלו שבזה א"צ לקנין, שבאמת לא יצא הדבר מרשות הנותן, רק כיון דמרשהו לאכול מותר לאכול, ולא קנה זה המקבל כלל, והיינו נמי הטעם דהילך יין דשרי, משום דבאמת לא נקנה הדבר למקבל שיהיה הוא הבעלים לענין פדיון, רק דשרי ליקח היין כיון דברשות הנותן לוקחים ואוכלים, אבל הכא דמיירי לענין פדיון, שנותן המתנה למטרה שיהיה הוא הנותן כאדם אחר שאינו בעלים ולא יוצרך להוסיף חומש, וא"כ צריך דוקא לחלות הקנין שהמקבל יקנה את הפירות, וכיון דממון גבוה הוא ואין חל הקנין לא מצי יהיב כ"א בטיבלא דוקא, והירושלמי ושארי הראשונים דמוקמי למתני' מטעם דמתנה אין כמכר וכנ"ל, ס"ל דטעם האיסור הוא רק משום דהוי כמכר לחוד, אבל הקנין מצי לחול עליו וכדמביא בירושלמי שם ראיה ממעשר בהמה דמצי גם למיהב במתנה, והרמב"ם יסבור שגם קנין אין ראוי לחול והוכרח לאוקמי בנתן בטיבלא. אלא דאכתי יש להבין דכיון דמן הירושלמי דמוקי לה כמ"ד מתנה לאו כמכר מכלל דס"ל דטעם האיסור במתנה משום דהוי כמכר, ולזה בכה"ג דהוי דרך הערמה שרי לד"ה, למה בחר הרמב"ם לפרש שלא כירושלמי. ונ"ל שהיה לו הוכחה מש"ס דילן שגם אפי' למ"ד מתנה לאו כמכר נמי אסור לתת מע"ש במתנה, והוא מגמרא דקדושין הנ"ל, דפריך לר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה הוא מי מצי יהיב לו במתנה, ואי נימא דטעם האיסור הוא משום דהוי כמכר א"כ מאו פריך, הא ר"מ ס"ל להדיא (בבכורות דף נ"ב) דמתנה לא הוי כמכר, אלא ודאי שאפי' בלא טעם דהוי כמכר אין יכול לתת במתנה, והיינו מטעם דממון גבוה אין ראוי לחלות הקנין וכפי' הרמב"ם ודו"ק. ולפמ"ש ישאר צ"ע על הרע"ב (בפ"א דמע"ש) שהזכיר טעם דמתנה כמכר, שדוקא למ"ד מתנה לאו כמכר שרי אבל למ"ד מתנה כמכר אסור ע"ש וא"כ ס"ל דהאיסור הוא משום דהוי כמכר וכפי' הירושלמי ובפ"ד דמע"ש במתני' דעומד בגורן מוקי נמי בטיבלא וצ"ע, ודו"ק בכ"ז:
בתוד"ה וניקנינהו, הקשו דליקני ליה המעות בהודאה, מכאן יש לתמוה עמ"ש בקצוה"ח (סי' מ"ב) וכן בחדושי רעק"א כתב להדיא, דקנין אודיתא אין נגמר בלא עדים ע"ש, דא"כ מאי מקשו התוס', הא בפשיטות י"ל דהכא בגורן ליכא עדים, אלא לאו שאפי' הודאה בינו לבין עצמו נמי מהני, וכן משמע בתשובת חת"ס (באו"ח סי' ק"ו) שאפי' בלא עדים מהני ע"ש, ובעיקר קושית התוס' י"ל עפמ"ש הרשב"א ובקדושין דף כ"ו) דאודיתא לאו קנין הוא אלא התחייבות הוא דאדם נאמן לחוב לעצמו, וא"כ לא שייך זה כ"א כשמכוון לתת מתנה גמורה לחבירו וחב לעצמו בזה משא"כ הכא שאין מכוון כלל לחוב לעצמו, דהא אינו נותן לו כ"א לשעה בדרך הערמה ויודע הוא שיחזיר לו אח"כ, דבוחר מתחלה לתת לאוהבו הסמוך עליו שיחזיר לו, וא"כ מה שייך בזה לומר דנאמן לחוב לעצמו, כיון שאינו מכוון לחוב לעצמו כלל, ובלא"ה המקו"ח (בהל' פסח תמ"ח) והט"ז יו"ד (סי' קס"ח) כתבו דבדבר איסור לא שייך אודיתא, דאטו ע"י שקר יבוטל האיסור, ועמ"ש מזה לעיל (דף י"א בד"ה וכי לא היה להם סודר) ע"ש, ודו"ק:
שם בגמ' רב אשי אמר לעולם בדמים וכיון דאית ליה נעשה כאומר הלויני כו', וקשה כיון דהקנה לו בתורת דמים ל"ל לטעם דנעשה ותיפוק ליה דקנה מטעם קנין מעות ואע"ג דמעות אין קונות כ"א לענין מי שפרע, הא לקמן (דף ס"ב) כתבו רש"י ותוס', דלענין ריבית גם קנין כזה מהני, דכיון שאם בא לחזור קאי במי שפרע קיימי ברשותא דהיאך ולא הוי כריבית, וקושיא כזאת הקשה הפנ"י בסמוך ברש"י ד"ה ואי ס"ד ע"ש. ונ"ל ליישב דלא סוגי האיסור וגם לא הסתלקות האיסור דומין הך דהכא לדהתם, דההיא דלקמן (דף ס"ב), אין נותן לו בריבית איזה דבר יותר ממה שלקח מאתו, ורק צד הריבית הוא מה שנתייקר התבואה, ואי נימא דברשות לוקח נתייקר יסולק האיסור, ולגבי זה שפיר נחשבו כאילו ברשות לוקח נתייקר, דאף אי אמרינן דכסף אין קונה לגמרי ויכול לחזור כשירצה, מ"מ כל זמן שלא חזר ודאי דחשבינן כאילו ברשותו של לוקח, מפני שעלינו להעמיד כל אדם בחזקת כשרות ולומר שודאי לא יתרצה לחזור ולעמוד במי שפרע, וגדולה מזה מבואר בשער המשפט להלכות ריבית סי' קס"ג) שאפי' היכי דליכא גם מי שפרע, ורק שיהיה מחוסר אמנה לבד אם יחזור, הוי נמי כברשותו דלוקח וברשותו נתייקר ע"ש שהוכיח כן מכמה ראיות, ואע"ג דבכה"ג ליכא צד קנין כלל, מ"מ כיון דסלוק האיסור תלוי רק אם נימא דברשות לוקח נתייקר, וזה ודאי דכל זמן שלא חזר עומד ברשותו, דדוקא אם ראינו דחזר הופקע מרשותו של לוקח, אבל כל כמה דלא חזר עלינו לומר שבודאי לא יחזור ולסמוך על שארית ישראל לא יעשו עולה, וכמ"ש לקמן (דף מ"ט) גבי ישראל שאמר לבן לוי, אבל הכא בסוגיין, דצד האיסור הוא שנתן לו טריסית יותר, ולפי"ז סלוק האיסור לא יהיה כ"א כשנימא דקנה מיד לחלוטין והוי כאילו פורעו מיד ואין כאן אגר נטר, כיון דאין ממתין לו כלום וכמ"ש רש"י כאן, וכיון שכן כל כמה דלא נגמר הקנין לגמרי עד שלא יהיה יכול לחזור, לא יסולק האיסור, דכיון דמצי לחזור עדיין לא נוכל עוד לחשבו כאילו פרעו ונסתלק מאתו, ולכן אע"ג דכשאנו דנין באיזה רשות עומד חשבינן אותו כברשות לוקח, מ"מ כשאנו דנין לענין גמר המקח ודאי דלא נוכל עוד לחשבו כגמר המקח, כיון דס"ס יכול אכתי לחזור כשירצה, ולהכי לקמן (דף ס"ב), דסלוק האיסור הוי בזה שנחשבנו ברשות לוקח, שפיר אמרינן דכיון דיש כאן מי שפרע אם יחזור, חשבינן כברשות לוקח, משא"כ הכא דסלוק האיסור תלוי בגמר המקח מיד, וזה ודאי דמיד לא נקנה עדיין לגמרי כיון דאכתי מצי לחזור, ועמ"ש עוד לקמן (דף ס"ג) בחדושיי לרש"י ד"ה יש לו מותר, ושם בע"ב בתוס' ד"ה מהו דתימא שהוכחתי כן גם מן הש"ס באריכות ע"ש היטב, ודו"ק בזה:
והנה בס' מעייני החכמה הקשה, דהכא צריכים המעות למיקני קנין גמור, עפמ"ש הרמ"א (בחו"מ סי' קצ"ט) דבנתן מעות על יין קדוש מעות קונות דבכה"ג דדבר מצוה הוא מוקמינן אדאורייתא, וה"נ דחמריו ופועליו תובעין אותו הוי נמי לדבר מצוה שלא יעבור על בל תלין ע"ש, ודבריו אינם מובנים כלל, דהתם שהדבר הנקנה הוא צורך קיום המצוה, כגון היין, ואי נימא דהמעות אינן קונות והמוכר יחזור ולא יתן לו היין, יבטל הלוקח ממצוה, ולכן בכה"ג בכדי שלא יבוא זה לבטול המצוה מוקמינן אדאורייתא, אבל הכא כיון שקיבל זה המעות וסילק לפועליו, אפי' אי נימא שלא קנה הדינר שבביתו והמוכר יכול לחזור ולתת לו מעות אחרים, מ"מ לבטול המצוה א"א לבוא בזה כיון דכבר סילק להפועלים, וא"כ מהיכי תיתי נימא לעקור בזה תקנתא דרבנן שמעות אין קונות, וזולת זה איני מבין דבריו, דהא כשאין לו מעות אינו עובר כלל בבל תלין וכמו דאמרינן לקמן אתך כשיש לך, אם לא שנאמר דמיעבר הוא דלא עבר אבל מצוה איכא ללות ולשלם בזמנו, וכמ"ש בפ"ת (חו"מ סי' של"ט) בשם האר"י ז"ל ע"ש, דמדת חסידות הוא ללות ולשלם בזמנו. ומה שקשה עוד בזה, דאכתי הוי צריך לקנות קנין גמור ע"י המעות, כיון דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, וא"כ לא שייך הכא הגזירה דשמא נשרפו חטיך, עמ"ש בריש פירקין ליישב זה:
ברש"י ד"ה לעולם בפרוטטות וז"ל אין כאן ריבית דאגר נטר שאפי' הלואה אם יש לו בביתו מותר לתת לו עודף דהו"ל הלויני עד שיבא בני ע"ש, ורבים הבינו מלשון רש"י דס"ל דהיכי דיש לו בביתו מותר ללות אפי' בריבית ממש, ואמנם חלילה לומר כן בכוונתו, דהא הוא עצמו כתב לקמן שדוקא ריבית דרבנן דסאה בסאה מותר ביש לו בביתו ע"ש לקמן (דף ע"ה ע"א), ואלא מה שכתב כאן שאפי' הלואה מותר לתת לו עודף, אין זה בעודף כזה שהתנה וקצב עמו בשעת הלואה דהוי ריבית קצוצה, דבכה"ג דהוי ריבית קצוצה מדאורייתא, אפי' יש לו בביתו אסור, אלא כוונתו בעודף כזה שלא קצץ מתחלה רק בשעת פירעון נותן לו עודף, דלא הוי ריבית מדאורייתא כיון דלא קצץ, ובכ"ז באין לו בביתו אסור אפי' בכה"ג, וכמבואר (ביו"ד סי' ק"ס), אבל אם יש לו בביתו מותר, וכן דייק רש"י בלשונו, מותר לתת לו עודף, דמשמע שרק ליתן לו עודף אח"כ בלא קצוצה דמעיקרא שרי, והנתינה שרי, אבל הקצוצה לקצוץ עמו עודף אסור אפי' ביש לו, ואע"ג דהכא בעובדא דשולחני מיירי שקצץ לו טריסית יותר, וא"כ מאי ראיה מייתי מנעשה כאומר לו להך דהכא דמיירי בקצץ, וצ"ל דמייתי ראיה דכמו בהלואה מותר לתת עודף בלא קצוצה משום דהוי מדרבנן, כן ה"נ בטריסית דהוי נמי רק מדרבנן, דאע"ג דקצץ מ"מ כיון דהוי דרך מקח אינו אלא מדרבנן נמי מותר, דמ"ש התם דהוי דרבנן משום חסרון הקצוצה ומ"ש הכא דהוי מדרבנן משום דהוי דרך מקח, ס"ס כיון דלא הוי כ"א מדרבנן שרי, ועמ"ש לקמן (דף ע"ה ע"א) במתני' דשם ליישב דברי רש"י בדרך אחר, ע"ש היטב:
ואין להקשות דלמה הוצרך רש"י להביא ראיה מהיתר דנתינת עודף ולא פירש כפשוטו מהיתר דסאה בסאה וכפי' התוס', די"ל לפמ"ש רש"י (לעיל דף מ"ד ע"ב) ד"ה דינרי דהא דמותר סאה בסאה משום דברשותו אייקר, ולטעם זה משמע שדוקא שבח דיוקרא מותר לתת לו דאין זה ריבית ממש, דהא אינו נותן לו כ"א סאה כמו שנטל ממנו, אבל לתת לו סאתים בסאה אסור אפי' בריבית דרבנן, ולפי"ז מאי ראיה מייתי להכא, דמיירי בנתן לו יותר, ולזה יפרש רש"י הכא, דבאמת התם גבי סאה אפי' לתת לו עודף נמי מותר כיון דלא התנה מקודם, משום דלא מיחזי כאגר נטר, דכיון שהיה לו בביתו הוי כאילו פרעו תיכף ואין כאן אגר נטר, דכמו דבנתייקר מותר לתת לו משום דברשותו הוא דאיקר, ואחרי שברשותו הוא מתחלה ממילא הוי כאילו פרעו מיד ואין כאן אגר נטר, ועמ"ש לעיל בסמוך בדברי הגמרא, וכן ה"נ כיון דדרך מו"מ הוא מותר אפי' לקצוץ מתחלה, ומכאן ראיה למ"ש הב"י והב"ח (ביו"ד סי' ק"ס) בשם רש"י שבהלואה אסור לתת לו עודף אפי' אם לא התנה מקודם, דהא הכא דוקא ביש לו בביתו הוא דשרי, דאילו למ"ש הטור שם בשם רש"י שאפי' בהלואה ואין לו בביתו נמי מותר, א"כ מאי ראיה מייתי להכא דיש לו בביתו, הא באופן זה מותר בכל גווני:
בא"ד לעולם בפרוטטות כדקאמרת מדקתני יפה דינר ע"ש ורבים הבינו מלשון זה, שדוקא מדקתני יפה דינר הוצרך לאוקמי בפרוטטות, אבל אי לאו לשון זה הו"מ רב אשי לתרץ גם במטבעות טובות, וזה מה שגרם להם לטעות ולומר דס"ל לרש"י שבהלואה ממש נמי שרי לקצוב ריבית היכי דיש לו, דהא כיון דתירוץ דרב אשי הוא אפי' במטבעות טובות, והיכי ששניהם שוות אין שייך מקח וממכר כמ"ש התוס' והרא"ש, וא"כ הוי הלואה ממש ואפ"ה מותר, הרי משמע שאפי' בהלואה מותר לקצוב עודף היכי דיש לו בביתו. אכן באמת א"א לומר כן בכוונתו, דאי לאו הלשון יפה דינר הוה אוקים גם במטבעות יפות, דא"כ יקשה באמת על התנא גופא, אמאי קתני יפה דינר, דמשמע דוקא פרוטטות וכמו שהקשה המהר"ם שי"ף, אלא כוונת רש"י כן הוא, דהוא יפרש נמי כפי' התוס' והרא"ש, דהשתא לתי' רב אשי מיירי שמעות דשולחני היו מטבעות טובות, כיון שיכול היה להוציאם, ורק דבעה"ב הוי פרוטטות, וכיון שאין שניהם מין אחד הוי זה מקח וממכר, אלא דקשה לרש"י כיון דלתירוץ דר' אבא דמוקי בפרוטטות הוה אידי ואידי בפרוטטות, א"כ רב אשי דבא לשנות מתירוצו של ר' אבא ולאוקמי דרק דבעה"ב הוי פרוטטות ולא דשולחני, היה צריך להזכיר זה בפירוש, וא"כ מדסתם לומר לעולם בפרוטטות משמע בפרוטטות דר' אבא, וזה א"א דא"כ הוו שניהם שוות ואין זה דרך מקח וממכר, ולזה בא רש"י לתרץ, שבאמת פרוטטות דרב אשי הוא רק דבעה"ב, ואפ"ה לא הוצרך לפרש זה, דמעצמו נמי נודע כן, דהא לכאורה קשה לתירוץ דלעיל דאידי ואידי בפרוטטות, הא עיקר הדיוק דמיירי בפרוטטות הוא מדקתני יפה דינר, וכיון דלשון זה לא הוזכר כ"א לגבי בעה"ב, ובשולחני קתני דינר סתם, וא"כ מנ"ל שגם של שולחני הוי בפרוטטות, אלא דיישוב הדברים כן, דלאוקימתא דלעיל דלהכי נקט התנא יפה דינר להורות דמיירי דוקא בפרוטטות משום דאל"כ הוי מטבע ואין נקנה בחליפין, ולהכי ממילא ידעינן שגם דשולחני הוי נמי פרוטטות ולא מטבע, דכיון דאשמועינן התנא דמטבע אין נקנה כ"ש דאין נעשה, וכיון שמעות דבעה"ב שהם הנקנים צריכים להיות פרוטטות דוקא, כ"ש שמעותיו דשולחני שהם העושים החליפין שצריכין להיות פרוטטות, ולכן פשיטא היה דגם השולחני הוי בפרוטטות, ואמנם כ"ז הוא רק לאוקימתא דלעיל, דיפה דינר נקיט משום דינא דחליפין, ממילא ידעינן דגם בשולחני אע"ג דלא קתני יפה דינר הוי נמי בפרוטטות, אבל לאוקימתא דרב אשי דמיירי במקח וממכר, שבזה הוי סברא יותר לומר דשל שולחני הוי מעות יפות בכדי שיהא שייך מקח וממכר, להכי י"ל ודאי שדוקא נקט התנא יפה דינר בבעה"ב ולא בשולחני, דשל שולחני לא הוי פרוטטות, ובמתכוון נקט יפה דינר בבעה"ב ולא בשולחני להורות שדוקא באופן זה הוי מקח וממכר, כיון דשל שולחני הוי יפות ושל בעה"ב פרוטטות ואין שניהם שווים, אבל בששניהם שווים לא שייך מקח וממכר וזה שביאר לנו רש"י, לעולם בפרוטטות, ולא תטעה לומר דמדסתים רב אשי הוי שניהם בפרוטטות וכאוקימתא דר' אבא, ע"ז יוסיף, כדקתני יפה דינר, כלומר דעיקר הילפותא שמיירי בפרוטטות הוא רק מהלשון יפה דינר, וכיון דלשון זה לא נזכר כ"א לגבי בעה"ב ולא גבי שולחני, בע"כ דשל שולחני הוי יפות, ולא הוצרך רב אשי לפרש כן, ואע"ג דלאוקימתא דר' אבא מוקמינן שניהם בפרוטטות היינו משום דלאוקימתא הזאת דמיירי בחליפין, לא הוצרך למינקט יפה גם בדשולחני, דגם מעצמינו נדע דכ"ש דשל שולחני הוי פרוטטות וכנ"ל, אבל לתי' דרב אשי, אי גם דשולחני בפרוטטות הו"ל לתנא למיתני בהדיא גבי שולחני נמי יפה דינר, דמעצמינו הו"א להיפך, ומה שהזכיר רש"י, כדקתני יפה דינר, לא נתכוון כ"א לרמז המקור והטעם דמוקמינן בפרוטטות שהוא רק מחמת לשון יפה דינר, ולהכי גבי שולחני דלא נקיט הכי ודאי דמיירי ביפות, וז"ב בעזה"י:
תוד"ה ש"מ מטבע, הקשו אמאי מועיל קנין חליפין והלא יאמר לו נשרפו חטיך ע"ש, והמפרשים הקשו למה סמכו קושיתם על ברייתא זאת ולא לעיל בפלוגתא דרב ולוי למ"ד מטבע נעשה חליפין, ונ"ל דלק"מ דאטו נאמר שם דלמ"ד נעשה חליפין הוי ברשות לוקח אפי' לאונסין, דילמא רק בהא פליגי, דלמ"ד אינו נעשה חליפין אין זה קנין כלל, ולמ"ד נעשה חליפין הוי זה קנין כמו מעות, דבמקום דלא שייך החשש דליקה כגון במקום שעלייתו מושכרת ללוקח, או בבית התחתון לדעת העטור שס"ל דאין חשש דליקה כ"א בעליה כמ"ש בהגהות שניות במרדכי דפירקין, שם קונה חליפין, אבל במקום שיש חשש דליקה אה"נ דלא מהני הקנין חליפין מתקנתא דרבנן דשמא יאמר לו נשרפו חטיך כמו במעות דעקרו לקנין דאורייתא, ולכך לא הו"מ לאקשויי התם, דיאמר לו נשרפו חטיך, שהיינו יכולים לומר דאה"נ שבמקום שיש חשש זה לא קני, אבל הכא בברייתא דקתני בהדיא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, דלשון נתחייב דנקט, ולא נקט זכה זה, אתא לאשמועינן, דכיון שמשך אחד מהם קנה חבירו ונתחייב בכל אונס שיארע בחליפיו למימר דבאחריותו דידיה קאי ולא באחריות בעלים ראשונים וכפרש"י, להכי שפיר הקשו, אמאי לא עקרו רבנן הקנין גם בזה, ולתקן דלענין חיוב אונסין לא יועיל הקנין מחשש דשמא יאמר נשרפו חטיך וכמו במעות, וק"ל: