אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף מה:

דף מד:

משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה, ופרש"י משום דהוי כדבר שאין מסוים ושלם ולא הוי דומיא דנעל, והרשב"א הקשה עליו דא"כ מה טעם אין נקנה הא אפילו דבר שאין מסוים נקנה הוא בחליפין. ונ"ל ליישב סברת רש"י, שאדרבה טעם דר"פ דצורתא עבידי דבטלה, מאומת הוא יותר על נקנה מעל נעשה, דבסברא דעבידא דבטלה יש בו נמי טעם אחר הראוי לבטל החליפין, זולת טעם רש"י משום דלא הוי דומיא דנעל, דהא כשמחליף איש עם רעהו איזה חפץ בתורת חליפין, אין כוונתו להשיג מחבירו תשלום הדמים בעד חפצו, כי אם עיקר רצונו ומטרתו רק בחפץ השני שיקבל מחבירו, ואשר ימצא חפץ בו, ומקפיד הוא שיהיה בעין ורוצה דוקא אותו החפץ, וא"כ כיון שבמטבע עיקר חפצו הוא בצורתא וצורתא עבידי דבטלה, לא ישיג חפצו שרוצה בו, ובודאי אין חל הקנין ע"ז, וכ"כ היה מסתבר לי טעמי זה, עד שהיה קשה לי על רש"י, למה הוצרך לומר דע"י דעביד דבטלה לא הוי דומיא דנעל, ותיפוק ליה כיון דעביד דבטלה לא שייך קנין חליפין, כיון דהוא מקפיד על עצם הצורה. אכן בדעת רש"י י"ל משום דהוא קאי על הדין דאין נעשה, שפיר הוצרך לטעמו, דעל נעשה לא שייך סברתי, דהא כל קנין סודר קני ע"מ להקנות הוא, וכל הקנין אינו אלא לפי שעה ואח"כ מחזיר לו הסודר, הרי דבדבר הנעשה חליפין לא בעינן שיהא לעולם בידו, ולהכי אע"ג דעבידא דבטלה ולא ישאר המטבע כמו שהיה, נמי שפיר לחול הקנין על ידה, כיון דלפי שעה מטבע שלימה היא, ולא גרע אח"כ כשיבוטל הצורה, מאילו החזיר לו הסודר לגמרי, ולהכי הוכרח רש"י להוסיף הטעם משום דלא הוי דומיא דנעל וגזה"כ הוא, וכ"ז הוא בדבר הנעשה, אבל בדבר הנקנה בחליפין, שבזה ודאי הוא שעיקר הקפידה הוי בעצם החפץ, וכיון דעבידא דבטלה ולא ישיג חפצו, ודאי שאין נקנה בחליפין. ובדברינו אלו נוכל ליישב קושית הראשונים לקמן בסוגיא, שהוכיח הש"ס ממתני' דעומד בגורן דאין מטבע נקנה בחליפין, דכיון דאין נקנה כ"ש דאין נעשה, וא"כ אמאי לא פריך מינה למ"ד נעשה חליפין, ועין בתוס' שם שכתבו דבאמת גם מ"ד נעשה איתותב, אכן הראשונים לא ניחא להו בתי' התוס' עיין בשמ"ק, ולמ"ש א"ש דאע"ג דטעם דאין נעשה ואין נקנה שניהם הוא משום דצורתא עבידא דבטלה מ"מ סברת הטעם אין שוה בשניהם, דבאין נקנה הוא משום דהחפץ לא ישאר בעין, שזה טעם פשוט ומאומת מן הסברא, ובאין נעשה מוכרחים אנו לסברת רש"י משום דכיון דעביד דבטל הוי כעין דבר שאינו מסוים ולא הוי דומיא דנעל, ולזה שפיר י"ל דאע"ג דמוכח ממתני' דעומד בגורן דאין נקנה, אבל אכתי אין ראיה לומר שגם אין נעשה, דבזה י"ל דלא ס"ל שמשום דעביד דבטיל יהיה כדבר שאינו שלם, דממ"נ אם נשגיח כמו שהוא עכשיו, הרי דבר שלם הוא עתה, ואם על מה דעביד דבטיל אח"כ, הרי בלא"ה קנין סודר אינו כ"א לפי שעה וסופו לחזור, דהמוכר אין רשאי לעכב הסודר כמ"ש הרמ"א (בחו"מ סי' קצ"ה), וכיון שטעם דאין נקנה מאומת יותר, להכי אע"ג דמ"ד נקנה אתותב, אבל מ"ד נעשה לא איתותב, די"ל שגם מתני' דגורן סובר דנעשה, וזה נכון בעז"ה, ואין להקשות דא"כ איך היה ס"ד דר"פ דאפי' למ"ד אין נעשה אקנויי מיקני בחליפין, הא לפמ"ש אדרבה באין נקנה הוי סברתו מסתבר יותר, די"ל דבס"ד דטעם דר"פ קאי רק על אין נעשה, ושם הוי בע"כ הטעם משום דלא הוי דומיא דנעל, ולא נחית כלל לסברתי שכיון דעביד דבטיל אין ראוי לחול הקנין, ולטעם זה דלא הוי דומיא דנעל, שפיר אמר דאקנויי מקני, כיון דבאקנויי לא בעינן נעל, אבל לבתר דמסיק דר"פ גם אין נקנה קאמר, וא"כ בע"כ דסברת ר"פ דעבידא דבטלה יפורש מטעם דהחפץ לא יהיה בעין, דבנקנה לא שייך טעם אחר, ולטעם זה אה"נ מאומת ומסתבר יותר על אין נקנה מעל אין נעשה ודו"ק, ועמ"ש עוד בדבור שאח"ז:

בגמ' תנן הזהב קונה את הכסף, מכאן דחו הראשונים את דברי רב האי גאון שכתב דהבא פירי הוי לכל דבר ומיקני נמי בחליפין, ומאי פריך הכא מאי לאו בחליפין וש"מ מטבע נעשה חליפין, ואי ס"ד דזהב פירי הוא נמי לגבי חליפין, היכי שמעת מינה דמטבע נעשה חליפין, הא זהב פירי הוא, עמ"ש הרמב"ן במלחמות ובשמ"ק בריש פירקין. ולחמר הנושא אענה גם אני חלקי בזה, הנה לאחר העיון בדברי הראשונים נמצא שכוונות חלוקות יש בכוונת רב האי גאון הנ"ל, דמלשון הרי"ף בסוגיין משמע שרה"ג לא קאמר דפירא הוא לענין חליפין, היינו דוקא לענין שיהא נקנה בחליפין ולא לענין שיהא נעשה חליפין, דבכל הפעמים שהביא הרי"ף את דבריו, לא הביאו כ"א לענין דמיקני, ולא אשתמיט להזכיר שגם נעשה ע"ש היטב, ואכן מלשון השמ"ק נראה שהבין דרה"ג גם נעשה חליפין ס"ל, וכן משמע להדיא מלשון הרמב"ן המובא בשמ"ק וז"ל פה קדוש כו', ואפילו כשתמצי לומר פירא הוי לענין דמים, לענין חליפין לא מקנה דדעתיה אצורתא וכ"ש שאין נעשה חליפין כו' ע"כ, הרי מדהשיג עליו גם בנעשה חליפין, מכלל דרה"ג סובר שגם נעשה, ושם בסמוך כתב עוד בטעם דרה"ג וז"ל שמפני כך חשבו זהב כמטבע לענין חליפין כו' דהא לאו מטבע הוא כלל ועביד חליפין כדברי רה"ג ע"ש, הרי להדיא שכתב דלרה"ג גם עביד חליפין. והנה להבנת הרי"ף שרה"ג מודה דאינו נעשה חליפין ודאי דשפיר מקשה הכא ממתני' דזהב קונה את הכסף, ולס"ד דמיירי בחליפין הרי משמע דזהב נעשה חליפין, ובע"כ דמשום חשיבות המטבע הוא, דאי משום חשיבות הזהב, הא לא הוי כ"א פירא, ובודאי דרב ולוי לא ס"ל דפירא עבדי חליפין וכמ"ש התוס' כאן שזה אין סברא דר"נ יפלוג ארב ולוי, אלא ודאי דמ"ד דמטבע נעשה חליפין, אפי' לר"נ נמי מועיל, דמטבע הוי כמו כלי וכמ"ש התוס', ומ"ד דאין מטבע נעשה חליפין ס"ל דמשום דצורתא עבידא דבטלה גרע עוד מפירי ושפיר מקשה ממתני', ולק"מ על רה"ג, דהא אפי' לדידיה מטבע זהב אין עושה חליפין ופירא לא הוי כ"א לענין נקנה, ומדקאמר במתני' שגם עושה חליפין בע"כ דמשום חשיבות המטבע הוא, וקשה למ"ד אין מטבע נעשה חליפין:

אלא דאפי' להבנת הרמב"ן, דרה"ג סובר דזהב גם עושה חליפין נמי י"ל עפ"י מה שכתבתי לעיל בדבור הסמוך, דאם כי טעם דר"פ דצורתא עבידי דבטלה הוא טעם על שניהם, על אין מטבע נעשה וגם על אין נקנה, מ"מ סברת וכוונת הטעם הזה אין מתפרש שוה בשניהם, דטעם דשייך באין נעשה ליתא באין נקנה וכן להיפוך, דגבי אין נעשה יתפרש כוונת טעם דר"פ דצורתא עבידא דבטלה היינו שעי"ז לא הוי כדבר מסוים ושלם ולא הוי דומיא דנעל, וטעם זה לא שייך כלל באין נקנה, דהא לענין נקנה לא בעינן נעל, ובע"כ דבאין נקנה יתפרש הכי כוונת ר"פ, דכיון דבחליפין מקפיד שהחפץ יהיה בעין, וכיון שדעתו אצורתא וזה עביד דבטיל, ממילא לא ישיג החפץ שרצה בו ולא חל הקנין, והנה הא ודאי כשאנו דנין לענין דין דאין נעשה, דמשום בטול הצורתא הוי החפץ כאינו שלם, טעם זה שייך גם במטבע של זהב כמו בשארי המטבעות, דגם במטבע של זהב כשהיתה עם הצורה היתה שלימה יותר, ובבטול הצורה נתבטל השלימות ולא הוי נמי דומיא דנעל, אבל כשאנו דנין לענין אין נקנה, בזה יהיה חלוק מטבע זהב משאר מטבעות, דבשארי מטבעות עצם המתכת אין לה שווי גדול, ובכמה מטבעות אין לה שווי כלל, ובע"כ דעיקר חפצו היה משום הצורתא, ואם הצורה תתבטל, לא ישיג החפץ שרצה בו, ושפיר אין נקנה, אבל מטבע של זהב, שעצם המתכת בלי הצורה יש לה נמי שווי גדול, לא שייך לומר שעיקר דעתו היה רק אצורתא, שודאי עיקר דעתו היה אעצם הזהב, דחשיבות הצורה אינה עיקר לעומת חשיבות הזהב, ולזה גם כשתתבטל הצורה, אכתי ישאר עיקר החפץ שמקפיד היה עליו, ושפיר נקנה הוא בחליפין. ולפי"ז א"ש דברי רה"ג, דהנה בס"ד דסוגיין דהיינו סוברים שמ"ד אין נעשה, הוי דוקא אין נעשה, אבל אקנויי מיקני וכדקאמר הכי ר"פ להדיא אח"כ דאפי' למ"ד אין נעשה אבל אקנויי מיקני, וא"כ בע"כ שטעם דר"פ מתפרש מטעם דע"י בטול הצורה לא נחשב כדבר מסוים וכפרש"י דאי מטעם השני דלא ישיג החפץ שהקפיד עליו, הוא הדין שאין נקנה נמי, וכיון שבע"כ הטעם הוא משום דלא הוי דומיא דנעל, א"כ אפי' במטבע של זהב נמי שייך האי טעמא, וגם בזהב צריך להיות הדין דאין נעשה, ולהכי שפיר מקשה ממתני' דקתני הזהב קונה, אבל אליבא דאמת שר"פ חזר וס"ל שגם אין נקנה, וא"כ הוי בע"כ הטעם משום שאין משיג חפצו שהקפיד בו, וטעם זה לא שייך בזהב, להכי ס"ל לרה"ג דזהב קונה ונקנה כיון דטעם דדעתו אצורתא לא שייך במטבע של זהב, ואע"ג דלעיל כתבתי דטעם דרש"י דלא הוי דומיא דנעל נשאר גם לפי המסקנא בהא דאין נעשה, דבזה לא שייך לומר שמקפיד הוא דוקא על החפץ שיהיה בעין כיון דקנין סודר קני ע"מ להקנות הוא, וכל הקנין אינו כ"א לפי שעה, וא"כ בע"כ דבאין נעשה הוי הטעם משום דלא הוי דומיא דנעל, אפ"ה אין מזה תפיסה על רה"ג, די"ל דרה"ג סובר כשיטת התוס' (בקדושין דף ו' ע"ב) דגם בק"ס אי בעי לתופסה מצי מיתפס וכסברת רב אשי (בנדרים ס"פ השותפין), וא"כ גם לענין אין נעשה מקפיד הוא על החפץ שיהיה בעין, וטעם דר"פ שוה הוא בשניהם לפי המסקנא, דלרש"י מוכרחים אנו לדחוקי ולומר דטעם דר"פ חלוק הוא, באין נעשה, משום דלא הוי דומיא דנעל, ובאין נקנה, משום דאין משיג חפצו שהקפיד עליו, ולרה"ג טעם שניהם שוה משום דלא ישיג החפץ שנתן דעתו עליו, וממילא דבזהב דלא שייך כן ס"ל דנעשה וגם נקנה, וכ"ש דא"ש לשיטת הרי"ף דבנעשה מודה רה"ג דאין נעשה, דלפי"ז מצי סובר רה"ג דק"ס קני ע"מ להקנות הוא, ודו"ק:

ועוי"ל דלמסקנא דאמרי' שאין נקנה נמי קאמר ר"פ, וא"כ בע"כ מתפרש טעם דר"פ משום שלא ישיג החפץ שנתן דעתו עליו, וטעם זה לא שייך לגבי נעשה, כיון דבלא"ה הדר אח"כ סודר למאריה, שפיר י"ל דבאמת גם שארי מטבעות נעשה חליפין, דהא עיקר הוכחת הפוסקים דמטבע אין נעשה חליפין הוא משום דמ"ד נקנה איתותב ממתני' דעומד בגורן, וגם ר"פ דבתראה הוא הדר ביה וס"ל שאין נקנה, ומדאין נקנה כ"ש דאין נעשה, וא"כ היינו דוקא לסברתם, דאין נעשה הוי כ"ש מאין נקנה, אבל לפמ"ש שפיר י"ל דבנקנה הוא דאין נקנה, כיון דמקפיד על החפץ ואין משיגו להכי אין חל הקנין, אבל לגבי נעשה דלא שייך זה כיון דבלא"ה הוי הסודר רק לפי שעה, י"ל דגם ר"פ מודה דנעשה חליפין, ועמ"ש לעיל דכן מוכח מן הש"ס שלא איתותב כ"א על דין דאין נקנה אבל על נעשה לא איתותב, ואי נימא דאין נעשה כ"ש הוא, א"כ יותר הוי לי' לאותיב על אין נעשה וכאשר הקשו הראשונים באמת, ולמ"ש יתיישב, דדוקא על אין נקנה הוא דאיתותב, אבל על אין נעשה לא איתותב כלל, דאין נעשה לא הוי כ"ש מאין נקנה, ואדרבה טעם דאין נקנה מסתבר טפי, וא"כ בלא"ה א"ש דברי רה"ג דסובר שזהב עושה חליפין, כיון דגם שארי מטבעות נמי עושים חליפין, ובנקנה נמי אע"ג דשארי מטבעות אין נקנה מ"מ זהב חלוק משארי מטבעות וכמ"ש:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה