בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף מד:
בגמ' דרב אוזיף כו' אתא לקמי' דר' חייא. הט"ז (ביו"ד סי' קס"ב) הקשה, מדוע לא שאל הדין מקודם בשעה שלוה, ועיין בשמ"ק שקידמו בזה. ונ"ל דהנה בילדותו שנה רבי דהכסף קונה, ולפי"ז כיון דדהבא טיבעא הוי ודאי דמותר להלוות דינר בדינר, ורק למה ששנה בזקנותו הזהב קונה ודהבא פירא הוא אסור להלוות, דבפירי שייך ריבית, ולזה י"ל בפשיטות, דבשעת הלואה לא חזר רבי עדיין למיתני הזהב קונה, והיה הדין פשוט שדהבא טבעא הוי, ומשו"ה לא נפל שום ספק איסור אצלו, ואכן בעת הפירעון כבר חזר רבי למיתני הזהב קונה, ואתא למישאל איך הדין, אם כילדותו ומותר, או כזקנותו:
תוד"ה נעשה כאומר לה, ורב דבעי מר' חייא כו', הנה בירושלמי איתא להדיא דהשואלת מר' חייא היתה בתו ולא רב, ולזה י"ל בפשיטות, דהיא שלא היתה יודעת מהנעשה אצל רב, אם היה לו דינרין או לא, להכי שאלה מאתו, ואמנם רב שידע בנפשו שדינרין הוו ליה באותה שעה, באמת לא שאל כלל, כי פשיטא היה לו שמותר, ור' חייא ידע שפיר במילתיה דרב שהיה לו דינרין, להכי התירה ליטול הדינרין, ולפי גרסת הירושלמי היה מיושב נמי מה שקשה מכאן עמ"ש הרא"ש (לקמן דף ס"ח) דבריבית דרבנן אין איסור ללוה כ"א למלוה, והובא ברמ"א (יו"ד סי' ק"ס) וא"כ רב שהוא היה הלוה למה בא לישאל כיון דלדידיה ליכא איסורא, ולירושלמי א"ש שבאמת המלוה באה לישאל, ואמנם אפי' לגרסא דידן נמי א"ש, דהא הלוה עכ"פ עובר בלפני עור, ולהכי אתא לשאול הדין שלא לעבור אלפ"ע, ואע"ג דבריבית הוה האיסור בתחלת הלואה וכמ"ש הר"ן בתשובה (סי' ע"ג) ודייק לה מדכתיב את כספך לא תתן בנשך, בשעת נתינה הוי האיסור, וא"כ אכתי מה בא לישאל כעת בשעת פירעון, אי משום איסורא דלפ"ע, הא איסורא דעביד עביד כבר בשעת נתינה, וא"א עוד לתקוני, דנ"ל פשוט שגם על הנתינה עובר הלוה עוד הפעם על לפ"ע, ויבואר עפ"י מ"ש רש"י (לקמן דף ע"ה ע"ב) גבי מלוה עובר בכולן איסורי דמלוה לא בבת אחת באו כולם, רק בכל הפעולה של ההלואה, מתחלת הפסיקה עד סוף הגוביינא יעבור על חמשה איסורי תורה, שיהיה בזה חמשה לאוין, דבשעת פיסוק התנאי עובר בלא תשימון, ובשעת נתינה עובר בלאו דלא תתן וכו' ע"ש שמשמע הכי מפרש"י, ולהכי ממילא נמי שהלוה עובר בלפ"ע על כל פעולה בפני עצמה, דבשעת הפיסוק שגורם להכשיל המלוה בלא תשימון עובר בזה משום לפ"ע, ובשעת פירעון שגורם להכשיל המלוה בלאו אחר, עובר נמי בלפ"ע משום לאו הזה וכן בכולם, והא דלא חשיב לקמן לאו דלפ"ע כ"א לחד לאו היינו משום דהתם לא חשיב כ"א סוגי הלאוין, ולהכי אע"ג דלפ"ע עובר כמה פעמים, לא חשיב לו כ"א לחדא, דשם האיסור חד הוא, ובלא"ה מוכרחים לפרש התם כן, דסוגי הלאוין חשיב התם וכמש"ש ע"ש, והנה בתשובת פ"מ ח"ב סק"ה כתב, דהיכי שראה הלוה דהמלוה היה מלוה אלו הדמים לאיש אחר בריבית וקדם הוא ולוה ממנו בריבית אינו עובר אלפ"ע, וכמו בנזיר בנזיר דלא עבר אלפ"ע כ"א בדקאי בתרי עברי דנהרא, ובס' טל אורות תמה ע"ז דהא לא דמי לנזיר דבשעת הושטה ליבא איסורא דאפשר שלא ישתה משא"כ בריבית דבשעת הלואה איכא איסורא, וראיתי בס' שד"ח מערכת וא"ו כלל כ"ו, שתמה דמנ"ל לומר הכי, דילמא כשם שבנזיר האיסור הוא השתיה, כן בריבית נמי נתינת הריבית הוא האיסור ע"ש באות ט', ומאוד תמוהים דבריו, הא זהו ודאי דבריבית איכא איסור מתחלת הלואה נמי וכמ"ש רש"י להדיא לקמן, ואפי' משעת פיסוק עובר בלא תשימון, וממילא דלאו דלפ"ע עובר נמי מיד כשהלוה ממנו, דהא הכשילו מיהא ודאי בלאו דלא תתן, ושפיר חלוק דין זה מנזיר, דהתם ליכא שום איסור בהושטה ושמא לא יבוא כלל לידי איסור, אבל הכא ודאי יכשילו גם בעת ההלואה דנהי דאיסורא דפרעון הרבית עוד מיתלא תלוי דשמא לא יתן הריבית, אבל בלאו דאת כספך לא תתן דקאי בנתינת המעות ההלואה ליד הלוה בזה ודאי הכשילו, דזה עבר מיד, ואם כי כן נ"ל פשוט, דאע"ג דכבר עבר על לפ"ע בשעת הלואה, אפ"ה בעת הנתינה יעבור עוד הפעם, והיינו דשאל רב לידע הדין אם יעבור כעת בשעת פירעון, ואמנם אפי' אם נניח דאם כבר עבר פ"א על לפ"ע אין עובר שוב, אפ"ה הכא בעובדא דרב, דבעת ההלואה לא עבר עוד בלפ"ע כלל, לפמ"ש לעיל בסמוך, דלהכי לא שאל רב הדין מתחלה בעת ההלואה, משום דהיה הדין שנוי כילדותו דרבי, דכסף קונה את הזהב, ודהבא טבעא הוי, והיה הדין פשוט דשרי, רק אח"כ כשחזר רבי נולד לו הספק, וא"כ לא עבר כלל בעת הלואה, דהיה פשיטא לו דשרי, ובכה"ג עובר ודאי אח"כ בעת הנתינה ולהכי שאל לו, אם יעבור אלפ"ע:
שמעתתא דמטבע נעשה חליפין: