בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף מד.
בגמ' שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו ולשלוחו כו', עיין בסמ"ע (סי' רצ"ב) שכתב אהך דינא דאמר לשלוחו חייב, דהיינו דוקא בשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא, דאל"כ הא קיי"ל אין שליח לד"ע ע"ש, והכל תפסו על הסמ"ע הא אדרבה בשליחות יד גלי קרא דיש שליח לד"ע כדיליף הכא מקרא דעל כל דבר פשע. והנה הקושיא מסוגיין היה אפשר ליישב דמה דמחייבי ב"ה באומר לשליח, אין זה מטעם שליחות, ומשום דמעשה השליח הוי כמעשה עצמו, אלא משום מעשה עצמו הוא דמחייב, דזה גופא הוי המעשה דידיה מה שאומר לשליח שישלח יד, ומתעביד מעשה ע"י דבור הזה, ואע"ג דב"ה לא משוו דבור כמעשה, מ"מ דבור כי האי שעשה שליח והשליח עושה מעשה על ידו, על דבור כזה מחייבי, דעכ"פ מהני קרא דעל כל דבר לחייב מיהא אדבור כי האי, ואע"ג דלא עביד מעשה, משום דהכא גלי קרא דדבר, דבדבורא נמי הוי מעשה, אבל באמת הוי החיוב על דבור של המשלח, ולא מטעם שליחות דגם הכא הוי אין שלד"ע, כמו בכל התורה, ורק הכא גלי קרא דהיכי דצוה לשליח מחייב המשלח על מעשה דיליה, ולהכי בעינן שפיר שלא ידע השליח, דאל"ה כיון דאין שלד"ע מצי אמר סבור הייתי שלא ישמע לי כיון דדברי הרב ודה"ת מי שומעין, והמעיין בפרישה שם מוכח כמ"ש, אכן מסוגיא דקדושין מוכח להדיא דהחיוב הוא משום שליח, דהכא גלי קרא דיש שלד"ע ע"ש, והנה הש"ך שם פירש דברי הסמ"ע, דקר כי אתי לחייב המשלח ולא לפטור השליח ע"ש, ומאוד תמוהים דבריו, דהא חיובא דשליחות יד לא הוי כ"א בשומר, דבו גלי קרא לחייבו כששלח יד במקצת, לחייבו בכולו, אבל באיניש דעלמא אין מחייב כ"א בהך מקצת שנטל, וא"כ איך שייך כלל לחייב לשליח, אם לא שנאמר שגם השליח היה שומר בפקדון זה, ואפשר לומר דמ"ש הסמ"ע דאם השליח אינו בר חיובא דחייב המשלח, היינו כגון שהשליח אינו שומר, דזהו אינו בר חיובא דקאמר הסמ"ע, וחייב המשלח, וצ"ע:
בגמ' אמר שמואל לא נטל, בבאור הסוגיא דהכא ובפרש"י, ובדברי הרמב"ם בזה, הארכתי לעיל (דף מ"א ע"ב) בד"ה רבא אמר, ועמש"ש היטב:
סליק פרק שלישי
הזהב פרק רביעי
במתני' הכסף אינו קונה את הזהב, ובפנ"י הקשה, כיון דהדבר הנקנה הוא ג"כ מטבע דהיינו הזהב, ובמטבע לא שייך הטעם דנשרפו בעלמא כיון דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, וכמ"ש התוס' (לעיל דף מ"ג) וא"כ אמאי אין קונה גם במעות, ואפשר לומר דאם אך נימא דהכסף קונה לזהב קנין גמור, א"כ לא הוי הבעלים שומר כלל על הזהב, דכיון שהקנין נגמר ביניהם מסתמא אמר לו שיבוא ליטול הזהב, ובכה"ג אפי' שו"ח לא הוי כדקאמר לקמן, דהיכי דא"ל שקול זוזי אפי' שו"ח לא הוי, וא"כ אכתי יאמר לו נשרפו מעותיך בעליה, ושוב ראיתי אח"כ בנה"מ (סי' קצ"ח) הביא בשם הב"י דלא הוי אפי' שו"ח, וכוונתי לדבריו:
תוד"ה הזהב, תימה אמאי איצטריך למיתני דמעות הרעות שנפסלו כו' ותו דכל המטלטלין כו' ע"ש, הנה התוס' משמע להו דמעות הרעות היינו נמי ממין יפות, ואפשר דפסיקא להו הכי, משום דלא משמע להו דמעות הרעות הוי של כסף והיפות ה' של נחשת, דא"כ לא הוי הרעות מיקרי פירי, דסתמא קתני דכספא לגבי נחשת מיקרי טבעא ומשמע שאפי' רעות לגבי יפות נמי, כיון דסוף סוף כספא הוא וחשיב טפי ולפרש דהרעות הוי נחשת והיפות כסף, ודאי דשל כסף הוי טבעא, דהשתא נחשת דהוי יפית הוי פירי לגבי כסף כדקתני הנחשת קונה, כ"ש נחשת רעות, ומשו"ה הוי פסיקא להו, דהרעות הוי ממין היפות ושניהם של כסף, וכיון שכן לא קשה כ"כ קושית התוס', דהשתא נחשת דסגי טובא הוי פירי כ"ש מעות שנפסלו, דהא י"ל דהא דנחשת הוי פירי היינו לגבי כסף דחשיב מינה, אבל כסף לגבי כסף, אע"ג דהללו רעות והללו יפות לא הוי משו"ה פירי, לזה הוצרכו התוס' להביא קושיא השניה דכל המטלטלין קונים ומוקי לה חד פסלתו כו', הרי דמעות הרעות אפי' לגבי נפשייהו נמי מיקרי פירי, כ"ש לגבי יפות, אבל בלא הוכחה דכל המטלטלין לא הוה אמינא דמעות רעות פירי מיקרי, ותי' דמעות הרעות יוצאים קצת, ולא ידענא זה מנחשת, דהו"א נחשת אע"ג דסגי טובא אפ"ה לגבי כספא דחשיב הוי פירי, אבל כספא לגבי כספא כיון שיוצאים קצת נמי לא מיקרי פירי, נהי דאי לא הוי יוצאים כלל הוי מיקרי פרי אפי' לגבי נפשיה, וכדמוכח מכל המטלטלין כו', אבל כיון שיוצאים קצת אפשר לומר דלא מיקרי פירי, ושפיר איצטריך לאשמועינן דאפי' בזה שיוצאין בדוחק הוי פירי לנגד חבירו דחריף טפי מיניה אע"ג דהוי מין במינו, ודו"ק: