בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף מג:
בגמ' ומודה ר"ע במקום שיש עדים כו' דכיון דאיכא עדים מההיא שעתא הוא דאיחייב ליה אשמה, מכאן נתיישב לי תמיה עצומה שתמה רעק"א במס' מכות (ד"ה ע"א), במה שאמר רבא שם אמרו עדים שבאחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו אחרים והזימום שבאחד בשבת עמנו הייתם אלא שבע"ש הרג (אין) נהרגין דבעידנא דקא מסהדי אכתי גברא לאו בר קטלא הוא, ובתוס' שם כתבו, אבל לענין דיני ממונות לא, דכשמעידין דבחד בשבת גנב ובאו שנים ואמרו דבע"ש גנב ובחד בשבת עמנו הייתם אין משלמין ממון דבההיא שעתא דמסהדי בר חיובא הוא, אע"ג דלגבי נפשות לא תדיננו לבר חיובא כל כמה דלא נגמר דינו, בממון הוי קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו, אבל בנפשות דבעינן דרישה וחקירה ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו בר חיובא הוא עכ"ל, וע"ז הקשה רעק"א קושיא קשה כברזל, דלמאי הוצרכו התוס' לחלק בין ממון לנפשות מטעם דדרישה וחקירה, הא בפשוטו ניחא דבממון אף דליכא עדים כלל אלא הוא עצמו יודע שלוה בע"ש, ג"כ ליכא בזה דין הזמה, כיון שהוא יודע בנפשו שבר חיובא הוא ולוה בע"ש, המעשה עצמו עושה החיוב ולא איברי סהדי אלא לשיקרא, אבל בנפשות ק בקנס, דבמה שיודע בנפשו שהרג את הנפש אין עליו חיוב כלל להמית עצמו, וליכא חיוב כ"א עפ"י פסק ב"ד, נמצא דלקושטא דמילתא לא הוי בר חיובא כ"ז שלא נגמר דינו ע"ש שמסיים שזה החילוק נכון וברור. ולעד"נ דחלוקו של רעק"א נכון, היכי דליכא עדים כלל על המעשה, שבזה גם אין סופו לבוא לידי העדאת עדים וחיוב פסק ב"ד, ובזה בנפשות לא מיקרי בר חיובא, אע"ג שיודע בעצמו שהרג, אפ"ה בלא פסק ב"ד לא מיקרי בר חיוב, ובממון מיקרי בר חיוב אפי' בכה"ג, כיון שיודע בנפשו שמחויב הוא, אבל היכי דאיכא עדים ולא העידו אכתי בב"ד, אבל סופו לבוא לידי העדאת עדים, בזה אי לאו טעמא דדרישה וחקירה הוה ראוי לקרותו בר חיובא משעת ראיית העדים, וכמו דאמרינן בסוגיין, דר"ע סובר כשעת התביעה מטעם דכתיב ביום אשמתו ובי דינא הוא דמחייבי אשמה, הרי דממון זה חלוק משארי ממון שהמעשה עושה החיוב בלא פסק ב"ד, ובממון זה לא הוי בר חיוב כ"א מה שפסקו לו ב"ד, דכך גזרה התורה שהחיוב יהיה תלוי ביום אשמתו, ואפ"ה מודה ר"ע במקום שיש עדים, דמשלם כשעת הגזילה, ומשום דכיון דאיכא עדים מההיא שעתא הוא דאיחייב ליה אשמה, הרי להדיא שאשמת ב"ד לא מיקרי דוקא משעת פסק הדין, אלא משעה דאיכא עדים וסופו לבוא לידי חיוב ב"ד, מקרי בר חיוב למפרע, וא"כ בנפשות נמי דנהי דצריכין אנו התם לידי פסק ב"ד, אפ"ה במקום שיש עדים וסופו לבוא לידי חיוב, היה ראוי לקרותו בר חיוב למפרע, ולכן שפיר הוצרכו התוס' להחילוק דדרישה וחקירה, דאכתי הוי ממון חלוק מנפשות, דבממון כיון דלא בעינן דרישה וחקירה, וא"כ קרוב הדבר שיבואו לידי חיוב, להכי מיקרי בר חיוב משעתא דחזו סהדי, אבל בנפשות דבעינן דרישה וחקירה, אפי' כי איכא סהדי נמי לא נוכל עוד לקרותו בר חיובא קודם פסק דין, דאין קרוב שיבוא לידי חיוב, דשמא לא יכוונו עדותן בדרישה וחקירה, וזה נ"ל ברור ביישוב התוס' דהתם:
בתוד"ה ר"ע בסוה"ד בין הוזל בין הוקר, ועיין בהגהות חכמת מנוח שכתב דהאי בין הוזל שכתבו התוס', היינו בין שעת התביעה לשעת הוצאה, אבל בשעת הגזילה היה יותר בזול דאי אז היה ביוקר ודאי שמשלם כשעת הגזילה, דהא קאמר לעיל מי איכא למ"ד לאו כשעת הגזילה, ואכן בשמ"ק כתב שאפי' בהוזל בין גזילה לתביעה ס"ל שאינו משלם כשעת התביעה, ונראה דאפ"ה לא קשה מההיא דכל הגזלנים די"ל דס"ל לר"ע דשליחות יד א"צ חסרון ולא הוי גזלן כלל עד שעת התביעה, ועיין במהרש"א ומהר"ש:
שם במתני' החושב לשלוח יד, כבר נתעורר הב"ח על הסתירה הגדולה שברש"י, דהכא פי' דהאי החושב היינו דוקא אמר בפני עדים ואילו במס' קדושין א מ"ב) פי' דהוא הדין מחשבה גרידא נמי מהני, וה' עזרני לומר בזה דבר אמת, דהנה ראה זה פלא חלופי הגרסאות מהכא להתם, דבשמעתין כשהביא ע"ז ברייתא דעל כל דבר פשע אמרו ב"ה לב"ש והלא כבר נאמר כו' א"כ מה ת"ל על כל דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא אמר לשלוחו מנין כו', ולגי' הזאת האי שיכול, דברי ב"ה הם, אבל לב"ש לא מחייבי באומר לשליח שישלח בו יד, אכן בקדושין שם הגרסא אחרת, אמרו ב"ש לב"ה א"כ מה ת"ל על כל דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא אמר לשלוחו מנין, ולגרסא הזאת, דב"ש אומרים האי שיכול, מפורש שגם ב"ש מחייבי באומר לשליח, ועיין במקנה וברש"ש שם, שהרגישו נמי בזה דהגרסאות חלוקות, ואע"ג דיקשה לפי"ז היכי מצינן למימר שב"ש מחייבי באומר לשליח, הא ב"ש סברי דאין שליח לדבר עבירה אפי' בשליחות יד, וכדקאמר שם הניחא לב"ה אלא לב"ש מאי ע"ש, יש לומר דהא דמחייבי ב"ש באומר לשלוחו לאו משום מעשה השליח דהוי כמעשה עצמו, ומטעם שליחות הוא, אלא משום מעשה עצמו הוא דמתחייב, דכיון דלב"ש אמירה הוי כמעשה, חייב נמי באומר לשלוחו, מטעם מעשה המשלח, דהוא גופא עביד המעשה בזה, ורבותא קמ"ל דאפי' לא חשב לשלוח יד בעצמו אלא אמר לשליח שישלח יד, גם האמירה הזאת חשיב כמעשה ועיין במקנה וברש"ש שם, וא"כ תרוייהו ב"ש וב"ה מחייבי באומר לשלוחו, אלא דיש נ"מ בטעם החיוב, לב"ה הוי החיוב מטעם שליחות, וס"ל דבשליחות יד יש שליח לד"ע, ולב"ש הוי החיוב מטעם מעשה עצמו, ולפי"ז הסוגיות חלוקות, דסוגיא דידן סבירא דלב"ש לא מחייב כלל באומר לשליח, לא מצד שליחות ולא מצד מעשה עצמו, מצד שליחות א"א לחייבו דהא ס"ל אשלד"ע אפי' בשליחות יד, ומטעם מעשה עצמו נמי אין לחייבו, דאע"ג דב"ש סברי דאמירה הוי כמעשה, היינו באומר שישלח יד בעצמו, אבל באומר לשליח שישלח יד, אמירה כזה לא הוי כמעשה, וסוגיא דקדושין ס"ל דגם לב"ש חייב באומר לשלוחו, עכ"פ מטעם אמירה, דגם בזה אמרינן דאמירה הוי כמעשה. אלא אכתי צריך באור הסוגיא דקדושין, דלפמ"ש דהאי שיכול, דברי ב"ש הן, קשה דלמה הוצרכו ב"ש כלל לסיים האי שיכול, ולומר דקרא דעל כל דבר פשע לרבות שליח אתי, הא לב"ש ניחא בלא"ה האי קרא דאשמועינן דמחשבה הוי כמעשה, ועיקר דינו דב"ש מקרא דעל דבר פשע יליף, ומנ"ל לרבות שליח, וצ"ל שגם לב"ש קשה, דאילו הם מחייבי אפי' על מחשבה גרידא, וקרא דעל כל דבר משמע שעכ"פ דבור מיהא בעינן, ולזה מתרצי ב"ש לנפשייהו, דהאי דבור דקרא לחיובי שליח אתי, שאפי' אמירה כזאת, שיאמר לשליח שישלח יד נמי הוי כמעשה, אבל בחושב לשלוח יד בעצמו, אה"נ דגם במחשבה לחוד מחייב, ומעתה בוא וראה כמה מדוקדקים דברי רש"י, דלגרסת סוגיא דידן, דב"ש לא מחייבי באומר לשלוחו, וקרא דעל כל דבר למחשבת עצמו הוא דאתא, בע"כ מוכרחים לפרש, דהאי החושב, היינו אמירה ודבור, דלא נוכל לפרש דבמחשבה לחוד נמי, דהא בקרא דבר כתיב, ומשמע שעכ"פ דבור מיהא בעינן, אבל לגרסא דקדושין, דב"ש יליף מקרא דעל כל דבר לרבות שליח, לפי"ז בע"כ דבחושב לשלוח יד בעצמו אפי' במחשבה לחוד נמי מחייב, דאי לא"ה אלא קרא דדבר להצריך אמירה ודבור הוא דאתא, א"כ לרבות שליח מנ"ל, ולהכי פי' רש"י שם דבמחשבה גרידא נמי חייב, ואין ספק שזהו האמת ברש"י:
ברש"י ד"ה החושב, אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי ע"כ, ולכאורה תמוה למה דייק שאומר ליטול כל הפקדון ולא מקצת הפקדון, ונראה דקשיא ליה לרש"י, דהא מצינן למיגמר מינה דשליחות יד א"צ חסרון, מדמחייבי ב"ש על מחשבה דליכא חסרון אכתי, וגם ב"ה לא פליגי כ"א משום דמחשבה לא הוי כמעשה, אבל אי לא"ה היו מחייבי על מחשבה אע"ג דליכא חסרון, וא"כ אמאי לא הוכיח מינה לעיל בשמעתא דצריכה חסרון, ואין לומר דכיון דלב"ש משוו מחשבה כמעשה, להכי מה שחישב לשלוח יד ולחסר מקצת הוי זה כמו שחיסר ממש, דא"כ שליחות יד בלא חסרון היכי משכחינן לדידיה, הא כשהגביה ע"מ לחסר יש בזה מחשבה עכ"פ, אע"כ שלענין זה לא אמרינן דהמחשבה הוי ממש כמעשה, ולמחשביה כאילו כבר חיסר, והן אמנם בשמ"ק כתב דשליחות יד בלא חסרון היינו שלא חישב לחסר, ולא זכיתי להבין זאת, דאי כשהגביה לא היה נמי מחשבה לחסר, למה נקרא שולח יד בזה, כיון שלא היה שום מחשבה לחסרה וליטול לעצמה, ונראה דלהכי תיקן רש"י לפרש באופן שלא נוכל למיגמר מינה דא"צ חסרון, והיינו שחושב לטול את כולה דוקא, ובכה"ג לא בעינן חסרון, דזהו גופא החסרון שנוטלה כולה לצורך עצמו, וכמ"ש התוס' (לעיל דף מ"א ע"א) שדוקא בשליחות יד במקצת בעינן חסרון ולא בכולה, וזמ"ש רש"י דהכא מיירי בחושב ליטול כל הפקדון ולהכי חייב גם על המחשבה, אבל בשליחות יד במקצת אה"נ דלא מחייב על מחשבה לחוד ומטעם דליכא חסרון. אמנם אכתי אין נוח לי לפרש כן, דלפמ"ש רש"י דמחשבה לחוד בלא"ה אין מועיל כ"א אמירה דוקא, א"כ שפיר י"ל דלב"ש דמשוו דבור למעשה לענין עצם השליחות יד, הוא הדין דהוי כמעשה לענין זה דמיחשב כמעשה ממש וכאילו כבר חיסר, ושליחות יד בלא חסרון היינו שהגביה ע"מ לחסר ולא דיבר כלום, וא"כ יוחזר הקושיא על רש"י דהא אכתי הו"מ נמי לפרש בשליחות יד במקצת, ואפ"ה לא מצינן למיגמר מינה דשליחות יד א"צ חסרון דזהו גופא הוי החסרון מה שאמר לחסר, וא"כ אכתי למה פירש בשולח יד בכולה:
ולכן נ"ל כוונה אחרת בזה, דהנה לעיל (דף מ"א ע"א) בתוד"ה שנטלה, הבאתי שם מחלוקת התוס' עם הרמב"ן, מהו שליחות יד ומהו גזילה, הרמב"ן ס"ל שגם בשולח יד בכולה נמי שולח יד הוא דמיקרי, ורק הנ"מ שבין גזל לשליחות יד הוא, דהיכי שמכוון לשלם דמים הוי שולח יד, וכשרוצה ליטלה בלא דמים גזילה מיקרי, ואכן דעת התוספת הוכחתי דס"ל שגם שולח יד בלא דמים הוא, רק כשנוטל כולה מיקרי גזילה, וכשנוטל מקצת הוי שולח יד. והנה בדעת רש"י לא בררנו שם מאומה, אכן עתה נ"ל שדעת רש"י הוי בע"כ כשיטת הרמב"ן, ונ"ל להוכיח כן עפ"י מה שהקשיתי לעיל לשיטת התוס' דגם שליחות יד הוא בלא דמים, א"כ מה חדוש שחידשה תורה בפקדון לחייב שולח יד, הא בכל מקום חייב כשגוזל בלא דמים, דבשלמא לשיטת הרמב"ן היינו החדוש שחייב אפי' כשמכוון לשלם, אבל לשיטת התוס' קשה, וכתבתי לתרץ דהיינו החדוש, שבגזל מקצת יתחייב בכולה, דאילו בגזל דעלמא אין חייב כ"א באותו מקצת שגזל, ובפקדון אם שלח יד לגזול מקצת חייב בכולו, והנה ברש"י בע"כ א"א לפרש שזהו החדוש, דהא בסמוך בד"ה ניחא לו דליהוי בסיס פרש"י, והוי כנוטל ומניח דהוי שואל על כל החבית, ובשמ"ק הוכיח מכאן דשיטת רש"י הוא שבאמת אין חייב בכולה כ"א דוקא באופן זה שעל המותר יהא שואל, והיכי דלא שייך לומר דהוי שואל על המותר כגון בשמן וכדומה, אה"נ שאינו חייב כ"א בהך מקצת שנטל, ועמ"ש לעיל (דף מ"א ע"ב) בארוכה מזה, וכיון דאימתי הוא חייב בכולו כ"א כשהוא שואל על המותר, אין זה שום חדוש מה שחייב בכולו, דבמקצת שנטל חייב מטעם שולח יד ובמותר חייב מטעם שואל, וא"כ בע"כ דהחדוש הוא מה שחייב אפי' אם מכוון לשלם דמים, והיינו כשיטת הרמב"ן, ודו"ק בזה כי ראיה נכונה היא, וא"ש מה שפרש"י הכא דמיירי בכולה, להורות דאפי' בכולה הוי נמי שולח יד וחייב במחשבה, ולהוציא משיטת התוס' דשולח יד היינו דוקא במקצת, ובכולה הוי גזילה, ולדידהו דינא דמתני' דב"ש מחייבי על מחשבה לא יהיה כ"א בשולח יד במקצת, דאילו בכולה דהוי גזל, ודאי שלא יחייבו ב"ש במחשבה גרידא בגזילה, דדוקא בשולח יד הוא דגלי קרא דעל כל דבר, לחייב נמי על המחשבה, ולהכי בא רש"י לפרש רבותא דמיירי נמי בכולה, ואפי' בכה"ג הוי שולח יד להוציא משיטת התוס', ודו"ק: