אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף מב:

דף מא:

בגמ' כל המפקיד ע"ד אשתו כו', ותמוה לכאורה הא טעם זה לא מהני כ"א לענין שלא יוכלו הבעלים לומר אין רצוני, שבלא טעם זה היה מתחייב אפי' בדברים כאלו שאילו שמרן בעצמו היה פטור, ובזה מהני טעם דע"ד אשתו הוא מפקיד, שלא נחייבנו בדבר שאילו שמרן בעצמו היה פטור, אבל לפוטרו כ"כ אפי' מדבר ששמרן בעצמו היה חייב, ע"ז לא מהני טעם דע"ד אשתו כו', וכמ"ש כל הראשונים לעיל בסוגיא דשומר שמסר לשומר וכן פרש"י שם, וא"כ הכא אילו שמרן בעצמו ולא הטמינם בקרקע היה חייב, מה יועיל טעם זה לפוטרו. ונראה שע"כ לא אמרינן התם דש"ש שמסר לשו"ח ונגנב בבית השו"ח דחייב הש"ש כיון שכבר נתחייב בשמירת הגניבה, היינו דוקא התם די"ל דהגניבה באה מסבת רפיון השמירה שלא טרח כ"כ לשומרן מגניבה מפני שלא נתחייב ע"ז, ולהכי הש"ש שנתחייב ע"ז משעת משיכה חייב, אבל הכא מה שהאם לא הטמינם בקרקע אין זה מחמת עצלות ורפיון שמירה, כ"א לטובה כוונתה, שחשבה שמעות הנצרך לעסק הוא וכמ"ש הרא"ש, ולהכי אין לחייב גם השומר הראשון ע"ז:

בגמ' נימא לאימי' כו' אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו, והראשונים נתקשו בזה דמ"מ תתחייב, דאפי' הן של בנה פשעה נגדו במה שלא קברתן. והרא"ש תי' דסברה דמעות של הוצאה הם ולהכי לא הטמינם בקרקע. וקשה לי כיון שגם מעות של בן שמזדהרת בהו טפי, לא תטמינם בקרקע כ"א היכי שתדע שאינם של הוצאה, אבל מעות של הוצאה לא תקברם, א"כ אכתי פשע הבן במה שלא אמר לה שאינם מעות של הוצאה, ונהי דבזה שלא אמר לה דלאו דיליה הוא לא פשע דסבור היה כ"ש דכי סבורה דדידי נינהו תזדהר טפי, אבל אכתי פשע במה שלא אמר לה שאינם מעות של הוצאה, וכ"ת שזה א"צ להודיעה דאפי' מספק שמא אינם מעות של הוצאה היה לה לקוברה, א"כ פשעה האם. ונ"ל ליישב דהנה בלא"ה תמוה מאוד מה דקאמר, כ"ש דכי אמינא דדידי מזדהרא בהו טפי, דאפי' אם ידעה דדידיה הוא מאי עבדא בזה, שתטמינם בקרקע, וגם של אחרים נמי מחויבת לקוברם, וא"כ מאי שייך מזדהרא טפי, כיון דחד שמירה הוי בשניהם ונ"ל דהנה זה ודאי אשר אם האם היתה אוחזת המעות בידה ממש, לא לזוז ידה מהם, ששמירה כזאת היא מעולה ביותר מכל השמירות, גם משמירת קרקע, כי מידה ודאי שלא יוכלו לגנוב, ולהכי בכוונה לא אמר לה שאינם של עסק, דאילו הוי ידעה שאינם של עסק, וא"כ יהיה מונח כך זמן רב, שזה אין באפשר שתנקטם בידה ושתהא הולכת תמיד עם המעות, שלא תסיח דעתה מהם אף רגע, ובהכרח הוא שתקברם, אכן השתא שסבורה שמעות של עסק הם המונחים רק לשעה, וזמן מועט תתרצה נמי לנקטם בידה ולא להסיח דעתה מהם, ולפי"ז מה דקאמר דכי אמינא דדידי הוי מזדהרא טפי, אין הכוונה שהיתה מטמינם בקרקע, שע"ז באמת לא שייך לשון טפי, כיון דגם של אחרים חייבת נמי לקוברן, אלא הכוונה דהויא מנקטה בידה ממש, וזהו תשובה גם לזה שלא הודיעה שאינה של עסק, כי מצי אמר, לטובה כוונתי, בזה שלא הודעתיה מזה, דכיון שסבורה שלעסק הם עומדים, ולזמן מועט תנקוט בידה שזהו שמירה מעולה יותר מן קרקע ודו"ק, כי זה מסתבר בפשט הסוגיא:

והנה הרמב"ן בשמ"ק הביא ראיה מסוגיין שגם מעות שלהם היה מטמינם בקרקע, דאי ס"ד שמעות של עצמם לא היו מטמינים א"כ היכי קאמרי דהוי מזדהרא טפי, הרי אין להם שמירה אלא בקרקע, וא"ל מזדהרא בהו שתנקוט בידה, שזה לא יוכל לעלות על דעתו שתהא הולכת אמו כל שעה עם המעות ולמ"ש אין ראיה די"ל דמעות שלהם לא היו נוהגים כלל לקוברם, ומה דקאמר דמזדהרא טפי היינו לנקוט בידה, ומשום דסבורה דשל עסק הוא ורק לשעה יהיו בידה, תתרצה לנקטם גם בידה וא"ש:

בגמ' נימא לאימיה זילי שלימי, ומשמע מכאן דהאם חייבת גם לגבי בנה, ובתוס' כתוב להדיא שגם לגבי בנה חייבת, ועיין בש"ך (חו"מ סי' רצ"א סקל"ה) שכתב כן, והקשו המפרשים כיון דהבן מחויב לעשות רצונה, ואילו הוי אמרה לו אשקיין מיא מחויב בכבודה, א"כ הוי שאילה בבעלים, ומ"ש משתלא ואומנא וכן הרב לתלמידיו (לקמן דף צ"ז) דהוי שאילה בבעלים כיון דלא מצו לאשתמוטי ומחוייבים לעשות מה שיבקשום, וכ"ש בן לגבי אמו דשעבודו יהוי מה"ת, וא"כ כיון שהיא סברה שהן שלו לא נתחייבה כלל דהוי שמירה בבעלים, עיין בהגהות אמ"ב בחו"מ סי' הנ"ל. ואפשר לומר דשאילה בבעלים לא שייך כ"א במקום שהשעבוד של הבעלים בא מרצונו כגון בכל הנך דלעיל בשתלא ואומנא, שמרצונם נשתעבדו לעשות מלאכת אנשי העיר, וכן ברב לתלמידו שמרצונו הכניס עצמו בכלל השעבוד, וכן באשה לבעלה הוי נמי מרצון עצמה, שנתרצה להנשא ולהכניס עצמו לשיעבוד, אבל בבן לגבי אב שלא הכניס עצמו מרצון עצמו, ורק התורה הטילה עליו החיוב והשעבוד, לא שייך לומר בכה"ג שאילה בבעלים, דהבעלים לא נשתעבדו כלל. ועוד נ"ל שדוקא האם חייבת לגבי בנה, משום דבכ"ז שהאב חי אינו משועבד הבן לעשות לה תמיד, דאולי בעת שתצוהו היא לעשות איזה דבר עבורה, יצוהו אז גם האב שיעשה עבורו, דאז מחויב לעסוק בכבוד אביו, ואפי' כשהיא מגורשת נמי הברירה בידו וכמבואר (ביו"ד סי' ר"מ), וא"כ אינו משועבד לה תדיר, להכי לא נקרא בבעלים, אבל האב שפשע בשל בן אה"נ דפטור מטעם שמירה בבעלים, והיינו דדייק הכא דאשלמינהו לאימיה, דאילו לאב היה פטור וכנ"ל, ודו"ק:

בגמ' הלכך משתבע איהו דאשלמינהו לאימיה ומשתבעה איהי דאותבינהו בקרטליתא כו', והרא"ש הקשה אמאי לא משבעינן אותה דלא אמר לה דלאו דידיה שזהו עיקר הפטור, ותי' משום דטענת שמא הוא ע"ש. ולא זכיתי להבין דבריו, דממ"נ אי אמרינן שהבעלים יוכלו להשביעה, כאילו היא שומר שלהם, א"כ מאי הוי דטענת שמא היא, הא כל שבועת השומרים טענת שמא היא, ואלא שאמרי' דהאם לאו שומר דבעלים היא, רק שומר דבן, ולזה לא יוכלו הבעלים להשביעה כ"א אותן השבועות שהבן היה משביעה כיון דמכחו הם באים, וא"כ אפי' היו טוענים הבעלים טענת ברי נמי לא יוכלו להשביעה, כיון דהם רק מכח הבן אתי', והבן ודאי שלא היה יכול להשביעה שלא אמר לה כיון דהוא מודה לדברי'. ונ"ל ליישב קושיתו, דהנה קושיא כזאת תהיה לכאורה להיפך על הבן, דבגמרא משמע שהבן א"צ לישבע כ"א שהשלימן לאמו, וא"צ לישבע שלא אמר לה, דע"ז מהימנינן ליה בלא שבועה, ולשיטת ר"ת דאם פשעה האם מחויב הבן לשלם, א"כ אמאי מהימן בלא שבועה, הא י"ל שבמתכוון אמר כן שלא אמר לה, דאם היה אומר שאמר לה דלאו דידיה הוא, וא"כ פשעה האם בזה שלא קברתן, והבן חייב לשלם, ובמתכוון אומר שלא אמר לה, ובע"כ דצ"ל שאה"נ דלא מהימן בלא שבועה וכשמשתבע הבן דמסרן לאמו, היינו כפי אותן הפרטים שאמר בפני ב"ד, היינו שלא אמר לה, והש"ס א"צ להזכיר פרטי השבועה, רק מזכרת כלל השבועה שצריך לישבע שמסרן לאמו, ובודאי שבשבועתו יפרט אופן מסירתו איך היה, והיינו שבשעת מסירתו לא אמר לה דלאו דיליה, וכיון שהבן כבר נשבע ע"ז שלא אמר לה, להכי פטורה האם מלישבע תו ע"ז, ומתורץ קושית הרא"ש:

ויתורץ נמי בזה דברי התוס' ד"ה כל, שכתבו אומר ר"ת כו' ולכך תשבע האם דאותבינהו בקרטליתא שלא פשעה, ונתחבטו כולם בלשון ולכך, דהא כ"ש אם הבן היה פטור שצריכה האם לישבע, ולי קשה עוד, דלפי הבנת המפרשים שהתוס' יכוונו לתרץ בזה למה צריכה האם לישבע כלל, לא הוי להו לומר כ"א, ולכך צריכה לישבע שלא פשעה, ושפת יתר הוא מה שהזכירו גם נוסח שבועתה, דאותבינהו בקרטליתא, ולהנ"ל א"ש שבאמת לא נתכוונו כלל לתרץ למה צריכה האם לישבע, דזה ודאי לא תלוי בזה שהבן נתחייב בפשיעתה, דכ"ש הוא דאם הבן היה פטור לגמרי שהאם צריכה לישבע, ורק נתכוונו לתרץ קושית הרא"ש, למה לא תשבע כ"א דאותבינהו בקרטליתא ולא תשבע נמי שלא אמר לה, דזהו עיקר הפטור, והוא דלפמ"ש התוס' דהבן חייב בפשיעת אמו לא קשיא כלל קושית הרא"ש, דבשלמא אם הבן היה פטור מפשיעת האם, וא"כ אפי' אמר לה שלאו דידיה נינהו נמי אין מוטל על הבן חיוב לשלם, ובאופן זה אם הבן נשבע שמסרה לאמו א"צ לישבע שלא אמר לה, כיון דאין זה מעיקרי הפטור לגביה דידיה, דאפי' אמר לה נמי פטור, ולמה נשביע אותו בחנם, וכיון שהבן לא נשבע ע"ז, ודאי שהאם צריכה לישבע גם שלא אמר לה וכקושית הרא"ש, אבל לפמ"ש התוס' שהבן חייב בפשיעת האם, וא"כ טענתו שלא אמר לה, הוא מעיקרי שבועת הבן ג"כ, דאם היה אומר לה והיא פשעה היה הבן חייב לשלם, ובודאי כשישבע הבן שמסרתן לאמו שצריך ג"כ לפרט פרטי המסירה שלא אמר לה, או אפי' אם לא יפרוט מסתמא אין אנו חוששין ג"כ לרמאות, דעל דעת ב"ד אנו משביעין, וזה תלוי בפלוגתת הרא"ש עם הרמב"ם (לעיל ד"ה) גבי שבועה שיש לי בה, המובא (בחו"מ סי' קל"ח) ע"ש, וכיון דזה שלא אמר לה ידעינן משבועת הבן, להכי א"צ לישבע האם, כ"א הך שבועה דאותבינהו בקרטליתא, וזמ"ש התוס' ולכך צריכה לישבע שאותבינהו בקרטליתא, פי' ושעור דבריהם, דלכך כיון שהבן מחויב בפשיעת אמו, אתי שפיר מ"ש בש"ס דהאם א"צ לישבע כ"א השבועה דאותבינהו לחוד, ולא השבועה שלא אמר לה, וכשתדקדק בלשון התוס' משמע ממש כמה שכתבתי:

ברש"י ד"ה ומשלם, ותוס' ד"ה הכא, מספקא להו אי דמיא זה לדר' יוסי דלעיל. ובמהר"ם שי"ף הקשה, דלפמ"ש התוס' לעיל דטעם דר' יוסי משום דאמר לו דל אנת ודל שבועתך, ובמקום שלא שייך לומר הכי משלם לשוכר, ועמ"ש (לעיל דל"ה) תוד"ה תחזור, וא"כ הכא דלא שייך הסברא דל אנת ושבועתך, מאיזה ענין יעמוד במקום יתמי ע"ש. ונ"ל דהא דמצרכינן לעיל לטעם דדל אנת, לא בכדי שלא יוכל לומר לו השואל לבעלים לאו בע"ד דידי את, דאפי' בלא טעם זה, כיון דהפרה שלו הוא לא מצי למימר לו לאו בע"ד דידי את, ורק טעם זה לא הוצרך כ"א לדחות השוכר מן הריוח, דאי לאו האי טעמא היה מגיע השכר לשוכר, לזה קאמר דהשוכר לא קני כ"א משעת שבועה ומצי לומר דל אנת, ולהכי הכא בסוגיין שאין אנו דנין למי ישלם הבקרא, דזה פשיטא שליתומים א"צ שוב לשלם כיון שהם קבלו כבר המעות מן הספסירא, ורק מה שאנו דנין בזה, אם הספסירא יכול לתבוע מן הבקרא כיון שלאו שומר שלו הוא, ע"ז מביא ראיה מדלעיל, שאפי' בלא טעם דדל אנת לא מצי לומר לאו בע"ד דידי את, דאלת"ה א"כ התם נמי נהי דהשוכר נדחה מן התביעה כיון דאומר לו דל אנת ושבועתך, מ"מ אכתי באיזה זכות יכולים הבעלים לתבוע נמי מן השואל כיון דלאו שומר שלו הוא, אלא ודאי כיון שהפרה שלו הוא יש לו זכות לתבוע מאתו, ה"נ כיון דהשוכר שייך נמי בגוף הפרה של בעלים יכולים לעמוד במקומן:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה