בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף מא:
בגמ' רבא אמר לא תאמר כו' ותיתי משואל, ופרש"י ששואל חייב באונסין משום שכל הנאה שלו ושולח יד נמי כל הנאה שלו ע"ש, והנה למ"ש לעיל בסמוך, דבבעלי חיים לא יוכל לבוא החסרון כ"א ע"י הנאת השמוש בו, ולפי"ז כל שליחות יד שיש בו חסרון, היינו בע"כ שנשתמש בו, א"כ אין צריך למ"ש רש"י, דטעם דרבא משום דיליף שליחות יד מדין שואל, אלא כוונת רבא במה שאמר ותיתי משואל, היינו דכל שולח יד א"א שלא יהיה בזה שאלה, וא"כ למה לן לחייבו מטעם שליחות יד תיפוק ליה דהוי שואל, ובע"כ דקרא קאתי לאשמועינן שא"צ חסרון, דהתם לא הוי אכתי שואל עלייהו, אלא דאפ"ה אכתי מוכרחים אנו לפרש"י, בדברים שלאו בע"ח וכגון בחבית יין ושמן דשלח בה יד ליטול מקצת, דבזה הוי שולח יד בלא שום תשמיש, דלא הוי שואל ממש, וצריך לפרש"י דאכתי למה הוצרך דנילף מדין שואל:
אכן בעיקר סברא דרבא לפי טעם רש"י צריך עיון, דאיך נוכל למילף מדין דשואל, הא בשואל אע"ג שגוף החפץ צריך לחזור לבעלים ונמצא שאין לו הנאה כ"א במקצת, אפ"ה כיון דההנאה הזאת א"א להיות כ"א ע"י שמוש שישתמש בכל החפץ מחויב על כולו, אבל אם נוטל מקצת השמן א"צ למותר השמן ואמאי חייב בכולו, דלפמ"ש לעיל על שליחות יד דש"ש דמיירי בשור ושה דהוי בע"ח לא צריכינן כלל למילף מדין שואל, דשולח יד גופא שואל הוי, ורק שטעם זה לא יוצרך כ"א בשליחות יד דשו"ח וכגון בחבית יין ושמן, וא"כ דין זה א"א כלל למילף משואל, ונ"ל דרש"י לשיטתו מיושב מאוד, דלקמן (דף מ"ד ע"א) ד"ה דניחא ליה דתיהוי בסיס, כתב שם רש"י בסוה"ד, והוה כנוטל ומניח דהוי שואל על כל החבית ע"ש, ותמוה מאוד דלמה הוצרך לסיים דהוי כשואל על כל החבית, הא כיון דהוי כנוטל, א"כ חייב על כל המותר משום שליחות יד, וכדין כל שולח יד במקצת דחייב על כולו, ומצאתי בשמ"ק שם שעמד בזה ופי' שדעת רש"י דבאמת אין חייב משום שליחות יד על כולו כ"א דוקא בכה"ג שיהא שואל על כל המותר, והיכי דלא שייך שיהא שואל על כל המותר כגון בשמן וכדומה, אה"נ שאינו חייב על כולו ע"ש. ולכאורה תמוה מאוד דעת רש"י, דמנ"ל להוציא חדוש גדול כזה, ואמנם לפמ"ש צדק מאוד, דדברי רבא דהכא הכריח אותו לפרש כן, דקאמר דתרי קראי דשליחות יד אייתר ותיתי משואל, ובשלמא בבעלי חיים הוי שואל ממש, אבל בלאו בע"ח בע"כ דהפירוש הוא, דתיתי מדין שואל, וכיון דעיקר שלח"י יליף מדין שואל, לא נוכל למילף כ"א ביין וכדומה דהוי שואל על כולו, כיון דניחא לו דליהוי בסיס, אבל בשמן וכדומה שא"צ כלל להמותר, באמת אין חייב בכולו, דלא דמי לשואל, דהתם משתמש בכולו להכי חייב על כולו, וז"ב:
ולפי"ז יהיה הדין דאמר שמואל לקמן דניחא דליהוי בסיס, גם אליבא דמ"ד א"צ חסרון, דנהי דלדידיה א"צ שיחסיר המקצת ואפי' אם לא החסיר כיון שנטל ע"מ לחסר הוי כמאן דחסר, מ"מ אי לאו משום טעמא דבסיס אין חייב בהמותר, דמה יוכל להועיל דהוי כמו שחסר, דסוף סוף אם אין לו הנאה בהמותר א"א שיתחייב בכולו כיון דלא הוי דומיא דשואל, ודוקא משום טעם דניחא לו דליהוי בסים מתחייב בכולו כיון שיש לו הנאה גם מן המותר, ואין להקשות דלפי"ז שגם למ"ד א"צ חסרון אין חייב כ"א דוקא ביין, וביין חייב נמי למ"ד צריכה חסרון כדאמר התם, וא"כ במאי פליגי, דיש לומר דביין ודאי שאין נ"מ בפלוגתתם, והנ"מ יהיה בבע"ח, דלמ"ד א"צ חסרון חייב גם בנטל ע"מ להשתמש, אע"ג דלא נשתמש עדיין דהוי כמאן דנשתמש וחייב בכולו, ולמ"ד צריכה חסרון אין חייב עד שיחסיר דהתם אין שייך הסברא דהוי כנוטל ומניח, וגם בשמן יש נ"מ על המקצת שחשב ליטול, דלמ"ד א"צ חסרון נהי שאין חייב בכולו מטעם שאין לו הנאה בהמותר, מ"מ בהך מקצת גופא חייב כיון דהוי כמו שנטלה, ולמ"ד צריכה חסרון גם בזה אין חייב עד שיטול, ונרוויח ליישב בזה דברי הרמב"ם (בפ"ג מגזילה) שהביא לבעיא דרב אשי לקמן דהגביה ארנקי, ותפסו כולם עליו בזה, דהא הך בעיא אינו כ"א למ"ד צריכה חסרון, אבל לדידן דפסקינן א"צ חסרון אין נ"מ בזה, ומהאי טעמא לא הזכירו הרי"ף והרא"ש לבעיא זאת, ועיין במ"מ שכתב שדברי שמואל הוי אפי' למ"ד צ"ח, ואם כן גם בעיא דרב אשי הוי אליביה פ"ש, והיינו כמ"ש, דכיון דשליחות יד משואל ילפינן לא נוכל לחייבו בכולו כ"א דוקא במקום שיש לו הנאה גם מן המותר, וע"כ לא פליגי כ"א דלמ"ד א"צ חסרון א"צ ליטול המקצת, ומ"ד צריכה חסרון צריך ליטלה, אבל בזה כו"ע יודו שצריך שיגיעו הנאה מן המותר, וא"כ בעיא דרב אשי בארנקי, אי הוי שואל על המותר, שייך גם למ"ד א"צ חסרון. שוב ראיתי בנה"מ (סי' רצ"ב) שהביא נמי השמ"ק והמ"מ הנ"ל לתרץ הרמב"ם, אלא שהקשה דא"כ במאי פליגי, ולמ"ש לעיל לק"מ, דיפלגו בבעלי חיים או בשמן בהך מקצת שנטל:
ולפי"ז יצא לנו פלוגתא חדשה בין רמב"ם ורש"י עם הרי"ף ורא"ש, דרי"ף ורא"ש סוברים, שאפילו בשמן וכדומה שאין לו הנאה מן המותר ג"כ חייב בכולו לכ"א כדאית ליה, למ"ד צריכה חסרון היינו דוקא בנטל, ולמ"ד א"צ חסרון אפי' בלא נטל, ולרש"י ורמב"ם אין חייב כ"א על המקצת שנטל או שחשב ליטול ולא על המותר. אלא דבאמת תמוה שיטת הרי"ף, דכיון דשליחות יד מדין שואל ילפינן, וא"כ איך נחייבו במקום שאין לו הנאה מן המותר. ונ"ל ברור שהם לא יפרשו כפרש"י דשליחות יד יליף מדין שואל, אלא יפרשו כפר"ח, דלא תאמר שליחות יד כ"א בשואל, והוה יליף שולח יד בשואל בש"ש ושו"ח משולח יד דשואל, והילפותא לא מדין דשואל דחיוב אונסין, דזה שפיר מצי לדחות דלא דמי משום דהתם הוי הנאה בכולו וכנ"ל, אלא משליחות יד דשואל, דהשתא דכתיבי שליחות יד בשו"ח וש"ש וכתיב וכי ישאל וא"ו מוסיף על ענין ראשון כמאן דכתיבי תלתא קראי, ע"ז פריך דלכתוב בשואל לחוד, וכיון דהילפותא הוי משליחות יד האמור בשואל, יש לומר דגם בשליחות יד דשואל נמי לא מיירי שיש לו הנאה מן המותר, והרמב"ם יפרש כרש"י, דבשואל לא כתיב שליחות יד, ובע"כ דהילפותא הוא מדין חיוב אונסין דשואל, ולא הוי אלא בכה"ג שיש לו הנאה בכולו:
אלא דלפמ"ש דעיקר החיוב בכולו הוי מטעם דניחא דליהוי בסיס וא"כ לא שייך זה אלא בלא נטל המקצת, אבל אם נטל המקצת שא"צ עוד להמותר מהיכי תיתי שיתחייב, ומצאתי בנה"מ שהעיר בזה, ואפשר לומר דאה"נ שאם נטל ממש אין חייב כ"א בהמקצת שנטל, והא דקאמר הגמ' לקמן לא נטל כו' אלא כיון שהגביה ליטול אעפ"י שלא נטלה דמשמע מזה דבנטל כ"ש דחייב בכולו, היינו בנטל לאחר זמן ומתחילה הגביה ע"מ שיטול לאח"ז שלא הוצרך לו עוד היין לשעה, ועד אותו זמן ניחא לו שיהיה היין בחבית להשתמר, ופי' הגמ' כן, לא נטל ממש, פי' לא בעינן דוקא שהאונס יבוא אחר הנטילה, אלא אפי' אם עדיין לא נטלה כיון דהוי כשואל מכבר, וכ"ש בנטלה, פי' שהאונס אירע בהמותר אחר הנטילה דחייב, כיון דהוי שואל מכבר, אבל בנטל תיכף כששלח בו יד, היינו שלא נתכוון מתחילה שהיין ישתמר בה איזה זמן, בזה הוי הנטילה חסרון ואין חייב כ"א בהמקצת שנטל, וזה נכון:
הדרן לדינא, דבשמן הוי פלוגתת הראשונים, דלרי"ף ורא"ש חייב אפי' בכולו כשנטל מקצת, ולרש"י ורמב"ם אין חייב כ"א במקצת שנטל, וגם ביין הוי הפלוגתא דלרמב"ם דהחיוב הוא מדין דשואל אין חייב כ"א דוקא כשלא נטל המקצת תיכף, רק מתחלה שלח בה יד ע"מ לטול לאח"ז המקצת, אבל כשנטל תיכף המקצת אין חייב בכולו, ולרי"ף גם באופן זה יתחייב וז"ב, אלא דצ"ע בדעת המחבר (בחו"מ סי' רצ"ב) שמשמע מדבריו שבנטל חייב בכל אופן ואפילו כשנטלה תיכף, ועיין בנה"מ מ"ש שם: