בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף לט.
בגמ' השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מיבעי, פי' פשיטא הוא ומאי קמ"ל, ומשני דקאי אנטושין דהתם לא הוי זריז ונשכר ליטול בכל מה שהרויח קודם שבאו הבעלים, ואשמועינן דאפ"ה נוטל בנזק שהוציא הוצאות קודם שבאו הבעלים ולא הספיק לאכול דנוטל אח"כ מיהא כאריס, ומשמע דמשום דזריז ונשכר הוי כ"ש דיטול אחר ביאת הבעלים כאריס, ותמוה דמאי כ"ש הוא, הא י"ל להיפך דהיא הנותנת כיון שיש לו זכות ליטול כל מה שאכל קודם ביאת הבעלים, דין הוא שאם לא הספיק לאכול קודם ביאת הבעלים שיפסיד הוצאותיו, משא"כ אם אין לו זכות בריוח לטול יותר מהוצאותיו קודם ביאת הבעלים, מהיכי תיתי שיפסיד ההוצאות אם לא הספיק לאכול עד שבאו. ונראה ליישב, דשפיר הוי כ"ש, דלעיל ברש"י ד"ה מפסיד להו כתב וז"ל ולא יזבל הקרקעות ויזרעם תמיד ויכחישם ע"כ, ומוכח מדבריו דהחשש דשמא יפסיד הוא מחמת שני טעמים, א), שלא יזבל הקרקעות, והיינו משום דיחוש להוציא הוצאות לזבלם ולהשביחם, שמא יבואו הבעלים ויפסיד הוצאותיו, וחשש הפסד הוא, ב), ויזרעם תמיד, היינו טעם אחר שיחוש להרויח לזורעה רצופין לתפוס ולאכול קודם שיבואו הבעלים ויכחישוה עי"ז, ולפי"ז א"ש הכ"ש שאמר הכא, דבשלמא אי הוה אמינא שאין זריז ונשכר ליטול כל מה שאכל בחיי הבעלים, אלא דהדין הוא דאחר שיבואו הבעלים צריך להחזיר מה שאכל יותר על הוצאותיו, דאז ליכא החשש דשמא יפסיד מחמת שיחוש להרויח לזורעה רצופין קודם שיבואו, כיון דסוף סוף לא ישאר לו הריוח, דהא יהיה צריך להחזיר המותר, ובזה היה סברא לומר שאם לא הספיק לאכול קודם שיבואו יפסיד הוצאותיו, דאע"ג דעי"ז היה מקום לחשוש שמא יפסיד ולא יוציא הוצאות, מ"מ מחמת חשש ההפסד לחוד לא נחוש כ"כ שמא יפסידה, אבל כיון דאמרי' דזריז ונשכר הוא, ומה שאכל קודם שבאו הבעלים הוי שלו, ויש בזה חשש ריוח, כ"ש שמוכרחים לומר דמאי דאשבח נוטל ההפסד, ולפחות נציל החשש הפסד, דאם גם לא יטול במאי דאשבח, א"כ יהיה שני החששות כאחד, ובודאי עלינו לחוש שמא יפסידה, מחמת שתי החששות הללו, ובע"כ דבמקום שיש חשש ריוח שעלינו לומר דכ"ש שיטול במה דאשבח, ועמ"ש בסמוך בתוד"ה וכולם:
בגמ' מאי דאשבח מיבעי, וקשה הלשון מאי דאשבח, הכי הול"ל שקיל כאריס מיבעי, ונראה משום דבפירות גמורים לא שייך הדין דנוטל כאריס כיון שיש לו הזכות לתולשם וליטול הכל, מהיכי תיתי יניח אותם אלא דעיקר הדין קאי על השבח שהשביח בשדה גופא, כגון שנטעה וגדרה שזה לא יכול ליקח לעצמו, ולהכי פריך בכ"ש, דהשתא זריז ונשכר ליקח בפירות דממילא קא גדלי, מה דאשבח, פי' בשבח שבא ע"י טרחתו והוצאותיו לא כ"ש שיטול:
תוד"ה וכולם, פרש"י דבשבוי אוכל כל הפירות ואם באו הבעלים קודם שיאכל הפירות יטול כשאר אריסין ע"ש, הן ברש"י לא הוזכר מזה להדיא, דבשבוי יטול כשאר אריסין נמי, ועיין במהר"ם שי"ף שכתב להדיא להיפך, דגם רש"י יסבור דבשבוי לא יטול כאריס, דדוקא נטושין מדמה לאשתו קטנה, דכיון שלא שמע שמת לא סמיך דעתו, אבל שבויין דשמע בו שמת סמיך דעתו ואינו נוטל כאריס, ואע"ג דקושית הש"ס השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מיבעי, משמע שנוטל כאריס, גם מזה לא איריא, דהא גם לפי' התוס' עצמו קשה מן הש"ס הנ"ל, ובע"כ צ"ל כמ"ש הרא"ש דהיינו דוקא לס"ד, אבל למסקנא דאמר הטעם דסמיך דעתו, אין נוטל כאריס, ויש לומר גם בדעת רש"י כן. אכן תמהני על המהר"ם שי"ף, הא רש"י בד"ה הא לא דמיא, כתב בלשונו נכסי שבויין, הרי להדיא שגם נכסי שבויין דמיא לאשתו קטנה, דהכא נמי לא סמיך דעת, דכיון שאין ברור גמור שמת, אלא שהקול יצא שמת, לא סמיך דעתו, והוא כמ"ש התוס' ברש"י, וכן דעת הרמב"ן והר"ן, וכ"ש למ"ש לעיל בכוונת הש"ס דהשתא זריז ונשכר, דצ"ל דנוטל עכ"פ כאריס ע"ש, ועמ"ש עוד בסמוך:
בא"ד ובנטושים לא יאכל כל הפירות כו', עיין שם כל הקושיות שהקשו על פרש"י, ואם כי כל הקושיות יש מקום ליישב כמו שנבאר, מ"מ יש להבין מראש, מי דחקו לרש"י ליכנס בדוחק כזה. ונ"ל דהוכרח לזה, דלפמ"ש רש"י לעיל בד"ה ומפסיד, ולא יזבל הקרקעות ויזרעם תמיד ויכחישם, וכתבתי לעיל דנראה מדבריו, שהחשש דשמא מפסיד הוי בשביל שני נגיעות, מחשש הפסד ומחשש ריוח, דמ"ש ולא יזבל הקרקעות, היינו חשש הפסד, דיחוש להוציא הוצאות דשמא יבואו הבעלים ויפסיד הוצאתיו, ומ"ש ויזרעם תמיד ויכחישם, היינו חשש ריוח, שיחוש לזורעה רצופין לתפוס ולאכול הכל קודם שיבואו הבעלים וירוויח עי"ז, ולזה כשנרצה לתקן הדבר שהקרוב לא יחוש להפסידה, עלינו לתקן באופן כזה שיבוטל שני הנגיעות הללו, וזה א"א כ"א כשנאמר דאינו נוטל יותר מאריס בעד כל השנים, דמעתה לא יהיה לו ריוח ברבוי הזריעה, כיון דאח"כ צריך להחזיר הכל, ויבוטל נגיעת הריוח, וגם כיון שכאריס מיהא שקיל יבוטל גם נגיעת ההפסד, משא"כ אי נימא כשיטת התוס' דמה שאכל קודם ביאת הבעלים הכל שלו, ורק במה שלא הספיק לאכול נוטל כאריס שלא יפסיד הוצאותיו, א"כ נהי דתקנתם צד נגיעת הפסד אבל צד נגיעת הריוח עדיין לא תקנתם, דאכתי יפסידה ברבוי הזריעה ויזרענה רצופין כיון דזריז ונשכר הוי, ולהכי מוכרח היה רש"י לפרש, שגם על העבר אינו נוטל יותר מאריס, ומה מאוד מדוקדק לשון רש"י לעיל בד"ה כיון דאמר מר וכולם שמין כאריס אם יבואו הבעלים שמין לזה חלקו בכל שנה שעבד בה כמנהג אריסי העיר ע"כ, ודייק גם שם לכתוב, דמה שנוטל כאריס, היינו בכל שנה שעבד בה גם על העבר, משום שדוקא בתקנה הזאת יתוקן שתי הנגיעות הללו וליכא שום חשש דשמא יפסידה, משא"כ אם נפרש כשיטת התוס', אכתי לא נתקן כ"א נגיעת ההפסד וכנ"ל, ואמנם בשיטת התוס' י"ל דס"ל דהחשש דשמא מפסיד, הוי רק מטעם אחד, מחשש הפסד הוצאות, ולהכי אין עלינו לתקן כ"א חשש הזה, ודיו אם נאמר דישקול כאריס לאחר ביאת הבעלים אבל קודם ביאת הבעלים זריז ונשכר, דמחשש ריוח לא יחוש להפסידה, אבל רש"י לשיטתו דס"ל דחיישינן לשתי הנגיעות מוכרח היה לפרש כפירושו, ואין להקשות דהא בשבוי מורידין אע"ג דהוי זריז ונשכר ואין מתוקן נגיעת הריוח, די"ל משום דשמעו בו שמת סמיך דעתו יותר, ולא יחוש להפסידה מחשש ריוח לחוד, דסובר שהבעלים לא יבואו כלל ונשארת השדה בידו, ואפ"ה חשש ההפסד בעינן לתקן גם בזה, דבשביל השמועה ששמע שמת הבעלים יחוש אכתי להוציא הוצאות מכיסו על הספק, דאולי שקר השמועה ששמע וכ"ז בשבוי ששמע בו שמת, אבל בנטושים שלא שמעו שמת, גם מחשש ריוח יפסידה ובעינן לתקן גם חשש הזה, זהו הנ"ל נכון בשיטת רש"י, ודו"ק:
ועתה נבאר ליישב קושיות התוס' מרש"י, הן קושיא הראשונה והשני' דמאי משני לירד ולמכור, הא אפי' לאכול נמי אסור בחנם, כבר הרגישו בזה הראשונים, דלאו קושיא היא, דנוכל ליישבו בריוח, דאין כוונת רש"י דאסור לו לאכול יותר מאריס, אלא כוונתו כמ"ש הרמב"ם שמתחלה מניחין אותו לאכול הכל, רק אח"כ כשיבואו הבעלים עושין עמו חשבון ויחזיר המותר מה שאכל, והכי מוכח מלשון רש"י לעיל בד"ה לירד ולמכור, שכתב אבל לעשות ולאכול וליטול כאריס שפיר דמי, הרי משמע שמותר לו לאכול אם אח"כ לא יטול יותר מאריס, ומ"ש רש"י בד"ה שמין כאריס, אם יבואו הבעלים יטלו קרקעות ופירות כאריס, דמשמע דמתחילה לא היה נוטל, דאם מתחילה אכל הכל, א"כ אח"כ צריך להחזיר המותר ולא ליטול, יש לומר שלשון זה קאי על השבח בקרקע גופא, אבל פירות שאכל אה"נ שצריך להחזיר המותר ולא ליטול, וגם קושי' השניה מתורצת בזה, וכן קושיא הרביעית, אמאי מוקמינן אפוטרופוס כיון שגם קרוב לא יטול יותר, יש לתרץ נמי בדרך זה, דכיון שבארנו דמתחלה נוטל הכל ורק אח"כ צריך להחזיר, א"כ לפעמים יבוא הפסד מזה לבעלים, כשלא יהיה לו במה לשלם לבעלים המותר, ולהכי מהדרינן יותר אחר אפוטרופוס, וכן מה שהקשו מההיא דמוציא הוצאות, י"ל נמי דפרכת הש"ס לא קאי על נטושים, דלמה אין נוטל יותר מאריס, אלא הקושיא יהיה על שבויים, דאמרינן דזריז ונשכר ואפ"ה נוטל כאריס, ע"ז פריך דמ"ש מהמוציא הוצאות, ובשלמא לשיטת התוס' דבשבוי כיון דסמיך דעתו אין נוטל כאריס, צריך לומר בהכרח דפרכת הש"ס הוא רק על נטושים, דעל שבויים לא מצי קאי התירוץ דדמיא לקטנה, אבל לשיטת רש"י, דגם שבויין דמיא לקטנה וגם בזה נוטל כאריס יתפרש שפיר קושית הש"ס ופרוקו על שבויין, ובנטושים אה"נ שאין יורד כ"א ליטול כאריס ודו"ק, ועיין ברש"י ד"ה הא לא דמיא, שכתב נכסי שבויין, הרי להדיא שפירש דהקושיא והתרוץ קאי על שבויין והיינו כמ"ש:
תוד"ה ש"מ, דע"כ כיון שמורידין א"כ יש לו דעת לתבוע ולומר אייתי ראיה וה"נ יש לו דעת למחות בסוף ג' וכ"ת דהא פשיטא כו' א"כ בלא ר"ה כו' ע"ש, דבריהם קשים להולמם, וגם קשה מה הוכחה הוא מדמורידין א"כ יש לו דעת לתבוע, דשמא אין לקטן דעת גם לתבוע וכ"ש למחות, והא דמורידין משום דנסמוך ע"ז שלאחר שיגדיל יגידו לו אחרים שהיתה של אביו ואז יתבונן לתבוע, ומוכח שפיר דאין מחזיקין, דאי מחזיקין א"כ מה יועיל דלאחר שיגדיל יתבע אם זה כבר החזיק, וי"ל דכוונת התוס' הוא בדרך ממ"נ, דמדרב הונא אין ראיה, שמא מצי קטן לתבוע וגם למחות, ולהכי מורידין נכרי משום דאין חשש כיון דודאי ימחה, וכ"ת דהא פשיטא לן מסברא שקטן לא יוכל לתבוע וכ"ש למחות, א"כ בלא ר"ה נמי ידעינן שאין מחזיקין, ואפי' תימא לחלק מסברא בין תביעה למחאה, ובמחאה פשיטא לן גם מסברא דלא ידע, ועל התביעה לא פשיטא לן מסברא, מכל מקום כיון דזה נדע עכ"פ שעל המחאה אין לו דעת, א"כ ממילא ידעינן שאין מחזיקין, דטעם חזקה הוא משום שלא מחה, ואם לא ידע למחויי ודאי שאין מחזיקין, וגם בלא ר"ה ידעינן זה, וממ"נ אם לא ס"ל לחלק מסברא בין תביעה למחאה, א"כ גם מרב הונא אין ראיה דשמא יש לו דעת גם למחות, ואי דזה פשיטא מסברא שאין יודע למחות, א"כ לא איצטריך כלל לדרב הונא, דמן הסברא הזאת גופא נדע שאין מחזקין, זהו כוונת קושיתם במ"ש וכ"ת, ותי' דבלא רב הונא הו"א שיש לו דעת גם למחות, ורק כיון שאמר רב הונא דאין מורידין קרוב מכלל שלא ידע למחויי דאי מצי למחות גם קרוב מורידין, ותרוצם בזה אינו בדרך השגה על פרש"י אלא שבזה מיישבים פרש"י:
ואכן בשמ"ק ובמהר"ש הקשו, דאכתי מאי יישבו בזה, דלפמ"ש התוס' בסוה"ד, דבקרוב לא יעלה על דעתו לתבוע משום דסבור שאומר אמת, א"כ אכתי לא מוכח מדר"ה דאין מחזיקין, דשמא מחזיקין ולהכי מורידין משום דמצי גם למחות ואין חשש, והא דאין מורידין קרוב, משום דבקרוב לא ימחה דיעלה בדעתו שיאמר אמת, אבל בנכרי ימחה. ונ"ל דהנה אף אם נאמר דקטן ידע לתבוע וגם למחות, לא כל קטן שוה בזה שודאי תינוק בן חודש או שנה לא ידע כלל לתבוע, ובע"כ שבקטן גופא יש גבול, דבקטנותו ממש לא ידע מאומה, ורק אח"כ כשהגדיל מעט, יש סברא לומר דידע לתבוע ולמחות, וא"כ יש להבין דהא רב הונא סתים לומר דמורידין נכרי לנכסי קטן, ומשמע שאפילו לקטן בן שנה ג"כ נוכל להוריד, דסמכינן דידע לתבוע כשיגדיל, ומאין ידע זאת, כיון דבשעה שירד זה לנכסיו היה קטן ממש עוד, וצ"ל דבמשך ימי קטנותו ישמע מאחרים שיגידו לו שהיתה של אביו, ויתעורר לתבוע ולמחות לכשיגיע לימי הבינה לתבוע, ולפי"ז אף אי נימא שבקטנותו יש לו ג"כ דעת לתבוע ולמחות, אכן כח המחאה לא יבוא באופן אחד, דאם מת אביו בשעה שהגיע כבר לימי הבינה למחות, בזה יבוא לו המחאה מכח עצמו בלא עזרת אחרים, דכיון שידע למחויי כ"ש שיוכל להבין ששדה זו של אביו הוא ומעצמו יתעורר לתבוע ולמחות, אכן במקום שמת אביו בעודו בן חודש ושנה, אז יבוא המחאה מכח עזרת אחרים שיזכירוהו שהיתה של אביו, ואז יתעורר גם הוא לתבוע ולמחות, ומעתה נוכל לומר דסברת התוס' שחילקו בין קרוב לנכרי, דבקרוב לא יתעורר לתבוע דסבור שאומר אמת, היינו דוקא בקטן כזה שאביו מת בעודו בן חדש, דתביעתו ומחאתו לא יוכל לבוא כ"א ע"י עזרת אחרים שיזכירוהו, בזה שפיר יש לחלק, דבנכרי אם יזכירוהו שהיתה של אביו יתעורר לתבוע, ובקרוב סבור שאומר אמת, ובודאי לחלקו בא ולא יועיל בזה ההזכרה שאחרים יזכירוהו, דהם לא יוכלו לידע כ"א שהיתה של אביו אבל בפרטיות החלוקה לא יוכלו לידע, ולהכי כיון שמצאוהו מוחזק בנכסיו יסבור שבודאי הגיע לחלקו, אבל היכי דמת אביו בשעה שהבן כבר הגיע מעצמו לימי הבינה למחות, וכיון שיש לו דעת למחות מעצמו, ודאי שיש לו דעת להתבונן אם נפל זה לחלקו, ובזה אפי' בקרוב נמי יוכל למחות, ולא שייך לחלק בזה בין קרוב לנכרי, ולפי"ז א"ש, דהש"ס הוכיח שפיר מדרב הונא דקטן לא ידע כלל למחות מדסתים ואומר שאין מורידין קרוב לנכסי קטן ואפי' בקטן כזה שמחאתו יוכל לבוא גם בלא עזרת אחרים ג"כ אין מורידין, ומכלל דקטן לא ידע כלל למחות, והכא לא שייך כלל לחלק בין קרוב לנכרי, ולומר דבנכרי ידע למחויי ובקרוב יסבור שלחלקו נפל, דאם אך בנכרי ידע למחויי בעצמו, ידע למחות גם בקרוב ולהתבונן אם נפל זה לחלקו, כיון דמיירי נמי בקטן כזה שיוכל למחות מעצמו, ולא שייך כלל לחלק בין קרוב לנכרי, ומדאמר דבקרוב לא יוכל למחות מכלל דבנכרי נמי לא ימחה, ומשום דקטן כ"ז שלא הגדיל ממש לא ידע למחויי, ושפיר הוכיח הש"ס מדרב הונא דאין מחזיקין, וכיון שהוכיח הש"ס מדרב הונא דקטן לא ידע כלל למחות בקטנותו, וא"כ בע"כ האי דמורידין קרוב, היינו משום דסמכינן דאח"כ כשיגדיל יזכירוהו אחרים לתבוע, וע"ז רצו התוס' להקשות, דכיון שהזכרת האחרים מועיל שיתעורר לתבוע מן הנכרי המחזיק עידי מכירה, גם בקרוב נימא הכי, וע"ז תי' דלא דמי קרוב לנכרי, פי' דכיון דמעצמו לא יתעורר למחות, ורק שהמחאה תבוא מכח הזכרת אחרים, בזה יש לחלק בין קרוב לנכרי, וא"ש חלוקם, אכן היינו דוקא לאחר שכבר הוכיחו מדרב הונא דקטן לא ידע מעצמו כלל לתבוע ולמחות, וא"כ התביעה אינה באה כ"א בעזרת אחרים, בזה שפיר חלקו התוס' דבקרוב לא יועיל גם הזכרת אחרים, משום דאחרים לא יזכרוהו אם נפל בחלקו, כיון שגם הם עצמם לא יוכלון לידע בפרטיות החלוקה, ומיושב מאוד קושית השמ"ק שהקשה דא"כ מה הוכיחו מדרב הונא דאין מחזיקין, דשמא מחזיקין, ואפ"ה אין מורידין קרוב משום דבקרוב שאני, דאי נימא דמחזיקין וקטן יוכל למחות מעצמו, בזה לא שייך כלל לחלק בין קרוב לנכרי, דכל היכי דהמחאה באה מכח עצמו, גם בקרוב יוכל למחות וכנ"ל, וז"ב:
בגמ' ואפי' הגדיל, והקשו הראשונים דאפי' שהגדיל מנ"ל, דהא מדרב הונא לא מוכח כ"א דקטן לא מצי למחויי, אבל משהגדיל דמצי למחויי שפיר י"ל דהוי חזקה, ומנ"ל דאפי' משהגדיל, והנה בדעת רש"י י"ל דס"ל דמחאה ותביעה שווין, ומאן דלא ידע למחות לא ידע גם לתבוע, וכיון שמדרב הונא מוכח דקטן לא ידע למחויי ידעינן שגם לתבוע לא ידע כשהוא קטן, ואם גם אחרים יזכירוהו בעודו קטן לא ישים לב לדבריהם, כיון שמעצמו אין לו דעת לתבוע וכיון דבקטנותו לא ידע כלל שיש לו תביעה ע"ז האיש, גם כשיגדיל לא יתעורר מעצמו לתבוע כיון שמצאוהו מוחזק בנכסיו ולא ידע כלל שיש לו תביעה עליו, רק דאח"כ משיגדיל כשישמע אז מפי אחרים שהיתה של אביו אז יתעורר לתבוע, וכיון שתביעתו לא יוכל לבוא כ"א ע"י עזרת אחרים, אין שייך לומר דיחזיק משהגדיל, דמדעבר ג' שנים ולא מיחה הוי חזקה, דאולי לא שמע עדיין כלל ולא ידע מה למחות, ואפילו אם שמע שמא לא עברו ג' שנים מיום ששמע, וא"כ שפיר ש"מ מדרב הונא שגם אם הגדיל אין לו חזקה, ואכן לשיטת התוס' שכתבו דמחאה קשה מתביעה, א"כ אכתי משהגדיל מנ"ל, דנהי דידעינן מדר"ה דקטן לא ידע למחויי, י"ל שדוקא למחות בסוף כל שלש זה לא ידע, אבל לתבוע ולהתבונן בלבו שיש לו תביעה עליו ידע גם בקטנותו, וכיון שהתביעה ידע עוד מקטנותו, רק ששכח למחות, וא"כ נימא דאם עברו ג' שנים משהגדיל יהא חזקה, ומנ"ל שאפי' משהגדיל. וצ"ל דלשיטת התוס' אה"נ דאם עברו ג' שנים משהגדיל דהוי חזקה מעליא, והא דקאמר הכא אפי' משהגדיל, לא מיירי שעברו כל ג' שני חזקה בגדלותו, אלא הכוונה דהשלמת החזקה היה משהגדיל, וכגון שאכל שנה בעודו קטן ושנתיים משהגדיל, דבזה כיון דלא עברו כל שני החזקה משהגדיל שפיר לא הוי חזקה, אבל אם עברו כל הג' שנים משהגדיל הוי חזקה לשיטת התוס':
ואחרי כל זה נעמוד ע"ד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (בפי"ד מטוען) דהרמב"ם סובר דהא דאמרי' משהגדיל אין לו חזקה היינו שהשלמת החזקה היה משהגדיל, אבל כל הג' שנים משהגדיל הוי חזקה, וכן פי' גם הרי"ן מיג"ש, והראב"ד סובר שאפי' כל הג' שנים משהגדיל נמי לא הוי חזקה, הובא דעותיהם בחו"מ א קמ"ט) ועיין במ"מ ובש"ך שם מ"ש שבש"ס אין הכרח אחד מן הפירושים, ולמ"ש פליגי בסברת רש"י ותוס', דהרמב"ם יחלק בין מחאה לתביעה, ותביעה ידע גם בקטנותו, וכיון שהתביעה ידע מכח עצמו בלא עזרת אחרים, רק שלא ידע למחויי, אבל אם עברו ג' שנים משהגדיל הוי חזקה מעליא דעכ"פ הו"ל למחות משהגדיל, והראב"ד סובר דכמו דלא ידע למחויי לא ידע נמי לתבוע בקטנותו, ורק משהגדיל יוכל להתעורר אצלו תביעה ע"י עזרת אחרים, וכיון שכן לא נוכל למנות ג' שני החזקה גם משהגדיל, דאולי לא שמע עוד שיש לו תביעה עליו שידע למחות בו וז"ב, ודו"ק היטב כי לפמ"ש, כל המעקשים אשר בסוגיא החמורה הזאת עלו למישור בעזה"י: