אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף לח:

דף לח.

בגמרא במאי קא מיפלגי. הקשו הראשונים מאי פריך, במאי פליגי, ולא ניחא לאוקמי כטעם דמתני' דאדם רוצה בקב שלו, ואם כי תי' דטעם דאדם רוצה לא שייך הכא כיון שכבר הבאיש והחמיץ ונפסד לגמרי לא שייך לומר דניחא בשלו, וטעם דשמא עשאן תרומה ומעשר נמי לא שייך וכמ"ש הם עיין עליהם בשמ"ק ובר"ן, אכן מלשון רש"י משמע דגם הכא שייך לומר דניחא בשלו, דז"ל רש"י בד"ה במאי פליגי, מאחר דביותר מכדי חסרונן גם ר"ח מודה א"כ במאי פליגי ע"כ, ומשמע דלדעת המקשה דלעיל דפליגי גם ביותר מכדי חסרונן, היה ניחא בטעמי סברתם, והו"א דטעם דר"מ הוא משום דרוצה בקב שלו אפי' ביותר מכדי חסרונן נמי, ואי נימא כסברת הראשונים דכיון שהופסד לגמרי לא שייך לומר דניחא בשלו, א"כ אפי' לדעת המקשה דפליגי נמי ביותר מכדי חסרונן, קשה דבמאי פליגי ולהכי נראה דרש"י ס"ל שגם בזה שייך לומר דניחא בשלו, ואפ"ה לא ניחא לו לומר דפליגי בטעם דמתניתין, דא"כ הול"ל והני תנאי כהני תנאי כדאמר הכי בכל דוכתא דאיכא כה"ג, ומדלא קאמר הכי ודאי דקים להו להש"ס דפלוגתא דר"מ וחכמים אין דומה לפלוגתא דרשב"ג ות"ק דמתני', וגם המקשה דמותיב מברייתא הזאת לר' יוחנן היה סובר שאין זה דומה לפלוגתא דמתני', וס"ל דהכא פליגי אפי' ביותר מכדי חסרונן, ור"מ סובר דלטעם דאדם רוצה בשלו אסור למכור אפי' ביותר מכדי חסרונן, וכפשטא דמילתא דרוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו, ולא סבירא ליה דגוזמא קאמר, אחד מתשעה, ורבנן ס"ל דביותר מכדי חסרונן מותר למכור, ולהכי קאמר לדבר פשוט, מאי לאו אפי' יותר מכדי חסרונן, ומאין פשיטא לו כ"כ דמיירי אפי' ביותר מכדי חסרונן, ומי עדיפא ממתני' דאוקימנא בכדי חסרונן, אלא משום דפשיטא היה לו דהני תנאי דברייתא לא ס"ל ממש כתנאי דמתני', מדלא קאמר, הני תנאי בהני תנאי, מכלל דפליגי אפי' ביותר מכדי חסרונן, וא"כ טעם פלוגתתם הוי ממש כטעמא דמתני', דפליגי בטעם דאדם רוצה ומ"מ לא הוי ממש כתנאי דמתני', דבמתני' פליגי בכדי חסרונן, ובברייתא אפי' ביותר מכדי חסרונן, ולא היה קשה כלל במאי פליגי לסברת המקשה, ורק לבתר דמשני דביותר מכדי חסרונן גם ר"מ מודה, פריך הגמ' שפיר במאי פליגי, דלא נוכל לומר דפליגי כטעם דמתני', א"כ הוי הני תנאי ממש כתנאי דמתני', ואמאי לא קאמר, והני תנאי כהני תנאי, וזמ"ש רש"י לתלות דהקושיא במאי פליגי, היינו דוקא לדעת התרצן דפליגי בכדי חסרונן דוקא, דאילו לדעת המקשה דפליגי נמי ביותר מכדי חסרונן, היה ניחא לו דטעמם כטעם המתני' ואפ"ה לא הוי ממש הני תנאי, ומשני דפלוגתא דברייתא לא שייך כלל לפלוגתא דמתני' דבמתני' פליגי אם מותר למכור, וחכמים דס"ל דלא יגע, היינו שאסור למכור, ואמנם האי לא יגע דקאמר ר"מ בברייתא, פירושו שאינו מחויב לטרוח, אבל אם רוצה מעצמו לטרוח למוכרם שרי, אלא דחז"ל לא חייבוהו לטרוח בזה, דלהפסד מועט לא חששו להטריח את הנפקד, ורק ביותר מכדי חסרונן דהוי הפסד מרובה חששו חז"ל להטיל עליו טורח המכירה, וחכמים דברייתא סברי שאפי' בהפסד מועט חששו חז"ל לחייבו בטורח המכירה, ומדוקדק מאוד לפי"ז לשון לא חששו, שמשמע לא חששו להטריחו, וז"ב בכוונת רש"י:

ולפמ"ש מוכרחים לומר דר"מ ורבנן דברייתא, שניהם ס"ל כרשב"ג דמתני', דמותר למכור אפי' בכדי חסרונן, ולית ליה טעם דאדם רוצה בקב שלו, ולהכי שפיר פליגי אם חייבוהו הכא לטרוח, אבל אם היה רוצה לטפל היה מותר למוכרם, דאילו לרבנן דמתני', אפי' אם רוצה אסור נמי למכור מטעם דרוצה בשלו, ונהי דביין והחמיץ ושמן והבאיש, היה מקום לומר כסברת הרמב"ן ור"ן דלעיל, דלא שייך לומר בהם דניחא בשלו כיון שהופסד לגמרי, ואפי' לרבנן דמתני' נמי מותר, אכן הלא בברייתא קתני נמי פירות והרקיבו, ובזה לרבנן דמתני' אסור למכור, וא"כ איך יפלגו הכא בברייתא אם חייבוהו למכור דמשמע דאם רוצה מותר, אלא ודאי דתנאי דברייתא ס"ל כרשב"ג דמתני'. והנה ראיתי בשמ"ק שאיזה ראשונים רצו נמי לפרש, דפלוגתא דתנאי דברייתא, היינו אי מחויב למוכרם, אלא שדחו זה מטעם דפירות והרקיבו דבזה אסור למכור, ולמ"ש גם מזה לא איריא, דס"ל כרשב"ג דמתני', וברור שזהו דעת רש"י, ולפי"ז צ"ל דהלכה כרשב"ג דמתני' כיון דתנאי דברייתא כוותי' ס"ל, ועיין ברא"ש בסוגיין שהכריח כרשב"ג מטעמים אחרים, אשר כולם השיגו על טעמי הרא"ש, ולמ"ש ההכרח לפסוק כרשב"ג כיון דתנאי דברייתא ס"ל כוותי', ושיטת רש"י כפי מה שביארנו, היא הברורה ביותר, דלשיטת הרי"ף קשה טובא וכמ"ש הרא"ש, ושיטת בעה"מ נמי תמוה וכמ"ש הרמב"ן, דלכל השיטות אין עולה יפה פי' הסוגיא, ולמה שכתבנו בשיטת רש"י מיושב הכל כהוגן, עיין היטב בדברי הראשונים ותמצא כן:

בגמ' ע"כ לא קאמר רשב"ג כו', והרא"ש כתב מדרשב"ג נשמע דמורידין, ובס' תפארת שמואל העיר דדברי הרא"ש תמוה מאוד, דהא בש"ס דוחה המאמר, ואמרינן ע"כ לא קאמר כו' ע"ש, ונ"ל דהרא"ש הוכיח מן הסוגיא, דאליבא דאמת אית לן הוכחה דרשב"ג, והוא דבסמוך קאמר ומורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא, והיינו התנאי, דחכמים ס"ל דיורד לנכסי נטושים מוציאין, ורשב"ג ס"ל דאין מוציאין, וקשה שם, דמנ"ל לש"ס לומר דפליגי גם במורידין לכתחילה, הא רשב"ג לא ס"ל כ"א דאין מוציאין, אבל לכתחילה מנ"ל, ועיין במפרשי הש"ס מ"ש בזה. ונ"ל דהש"ס סובר דרשב"ג ודאי ס"ל דגם לכתחילה מורידין, מדס"ל במתני' דמותר למוכרן, הרי דס"ל שאפי' לכתחילה מורידין לנכסי חבירו להצילו מן ההפסד, ועמ"ש בסמוך בתוד"ה היורד, ולפי"ז מוכרח דהש"ס אין סובר דחוי דהכא אליבא דאמת, ואע"ג דקאמר ה"נ מסתברא והכריח דתרי טעמי הוא, היינו לדחות הוכחה דרבנן, דהוכיחו דמדרבנן נשמע דאין מורידין, ההוכחה הזאת נדחית ע"י הה"נ מסתברא, אבל שי ס הוכחה דרשב"ג, לבד שלא נדחית, אדרבה נתחזקה ההוכחה דלרשב"ג בע"כ מורידין, ולית ליה הדחוי דמכליא קרנא דהשתא לרבנן דס"ל במתני' דאסור למכור, ס"ל דמורידין, כ"ש לרשב"ג דס"ל שמותר למכור דיסבור דמורידין, וצדקו דברי הרא"ש שהביא ההוכחה דרשב"ג, דמסוגיא דבסמוך מוכח להדיא דאליבא דאמת אית לן הוכחה דרשב"ג, דאל"ה מנ"ל דמורידין לכתחילה, וז"ב:

בגמ' ומורידין קרוב תנאי, עמ"ש לעיל בסמוך:

תוד"ה היורד לנכסי שבוי וכו' דהא נטושים מורידים לרשב"ג. דבריהם תמוהים מאוד, דבנטושים גופא מנ"ל דגם לכתחילה מורידין, דהא רשב"ג לא קאמר כ"א דאין מוציאין ומנ"ל דאפי' לכתחילה, וממ"נ אם יש סברא לחלק בזה בין דיעבד ללכתחילה, גם בנטושים גופא מנ"ל דלכתחילה, והן אמת דמלשון הש"ס דקאמר ומורידין קרוב תנאי היא, מוכח דע"כ ס"ל לש"ס דרשב"ג אפי' לכתחילה קאמר, אבל יש להקשות דמנ"ל לש"ס גופא לומר כן, דילמא רשב"ג דוקא אין מוציאין בדיעבד ס"ל, ועיין במפרשי הש"ס, ונ"ל ברור דמתוס' יהיה ראיה למ"ש לעיל בסמוך, דהש"ס הוכיח דרשב"ג ס"ל דגם לכתחילה מורידין, מדסובר במתני' דמותר למכור אפי' פירות שהרקיבו, הרי דס"ל שאפי' לכתחילה מורידין לנכסי חבירו בכדי להצילו מן ההפסד, וס"ל כהוכחת הש"ס דלעיל, דמדרשב"ג נשמע דמורידין, ולא ס"ל הדחוי דדחי לה לעיל וכמש"ש, וזמ"ש התוס' דהא נטושים מורידין לכתחילה, והיינו דמוכח כן ממתני' דס"ל מוכרן, ועיין היטב מ"ש בדבור דלעיל, וז"ב:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה