בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף לח.
בגמ' ורנב"י אמר חיישינן שמא עשאן כו', הכא לא מקשה הגמ' וליזבנינהו לכהנים כדפריך לקמן היינו משום דעצה הזאת לא שייך כ"א ביותר מכדי חסרונן, אבל כשהחסרון הוא בכדי חסרונן לא שייך עצה הזאת, דהא ההפסד יהיה יותר מן הריוח, דכשמוכרם לכהנים מוכרם בזול הרבה, ולהכי השתא דקאי בטעם דרנב"י, דמיירי נמי בכדי חסרונן, ליכא למפרך וליזבנינהו לכהנים, וקושית הש"ס לקמן לא קאי על עיקר הטעם דרנב"י, אלא על מה דאמר שם, אדרנב"י ודאי פליגא שאיהו סובר דאפי' ביותר מכדי חסרונן נמי אסור למכור, ע"ז פריך דביותר מכדי חסרונן ליזבן לכהנים וק"ל:
בגמ' אלא לרנב"י מאי לפיכך הכי קאמר השתא דאמור רבנן כו', והקשו המפרשים דאכתי מאי משני הא היא היא, ונ"ל דהנה בלא"ה הקשו לרנב"י דלמה אמרו שאסור למכור מפני החשש דשמא יעשה, אע"ג דעי"ז יבואו בעלים לידי פסידא, אדרבה היה להם לתקן שהבעה"ב יהא אסור לתרום מהם, והנפקד יהא רשאי למוכרם בכדי להציל מן ההפסד. ונ"ל שאין כוונת רב נחמן דחיישינן שמא עשאן תרומה אחר שהפקיד, דבזה הוי יותר טוב לתקוני שלא יהא רשאי לעשות תרומה, אלא כוונתו דחיישינן שמא עשאן קודם שהפקיד בעודן בידו, ולפי"ז א"ש, דהמקשה היה סובר כוונת רב נחמן שמא עשאן אחר שהפקיד, ולהכי פריך מאי לפיכך, הא איסור מכירה משום הא הוא, וממילא ידעינן שמותר לעשותן, דאילו היה אסור לעשותן היה מותר למכור, ומשני דהכי קאמר, השתא דאמור רבנן לא נזבין דחיישינן, וקשה דליתקן להיפך, ובע"כ דהכוונה שעשאן מקודם, ואתי שפיר הלשון לפיכך, דכיון דאסור למכור משום שמא עשאן קודם שהפקיד, וא"כ הוי בחזקת שלא נמכרו, לפיכך מותר לעשותן אחר שהפקיד, אבל תחלת התקנה היה מחשש שמא עשאן קודם שהפקיד.
בגמ' ור"נ סובר יותר מכדי חסרונן שכיחי וחיישינן שמא יעשה, עיין במהר"ם שי"ף שהקשה דלמסקנא דאמרי' דלשמא עשאן לא חיישינן, דע"ז יש תקנה ליזבן לכהנים, ורק החשש הוא שמא יעשה אח"כ תרומה ומעשר, א"כ למה אמר רב נחמן טעמא דשמא עשאן, הול"ל שמא יעשה ע"ש, ולמ"ש לעיל דעצה דליזבנינהו לא שייך כ"א ביותר מכדי חסרונן, אבל בכדי חסרונן לא שייך עצה הזאת, ולהכי לעיל דנותן טעם על כדי חסרונן קאמר טעם דשמא עשאן. אלא דאכתי יש להבין למה הוצרך לתרי טעמי דשמא עשאן ושמא יעשה, נהי דבטעם דשמא עשאן לחוד אין מספיק ביותר מכדי חסרונן, אבל טעמא דשמא יעשה לחוד מספיק, דטעם זה יספיק גם לכדי חסרונן, וי"ל דבשמא יעשה לחוד ודאי לא יספיק, דהיה קשה מאי חזית לאסור המכירה, אדרבה יאסרו לעשותן תרומה אחר שהפקיד והמכירה יהא מותר למוכרם, לזה הוכרח לטעם דשמא עשאן קודם הפקדון וכמ"ש לעיל בסמוך, וכיון שכבר נאסר המכירה מטעם שמא עשאן, להכי אסור למכור אפי' ביותר מכדי חסרונן מטעם דשמא יעשה, ושפיר צריכי שני הטעמים, ואלא דלפמ"ש התוס' ד"ה מזבנינן, דר"נ יש לו נמי טעם דרב כהנא דרוצה בקב שלו, א"כ אכתי למה הוצרך לטעם דשמא עשאן, דבטעם דרוצה בקב, ושמא יעשה היה מספיק, דהוכרחו לתקן איסור המכירה מטעם דרוצה בקב שלו, וטעם דשמא יעשה יהיה ליותר מכדי חסרונן. ואכן ג"ז לא קשה, דאכתי הוצרך לטעם דשמא עשאן, בפירות שאינן של מפקיד וידוע שלקחן, דבזה לא שייך טעם דרוצה בשלו, כיון שאינן משדהו, והיה מותר למוכרן, וכמ"ש רש"י הטעם דעמל בהן, משמע דדוקא בפירות שדהו שעמל בהן יש לו נחותא בהם, אבל בפירות הלקוחין לא שייך טעם דרוצה בשלו, ולטעם דשמא עשאן אסור למכור בכל אופן, ונמצא לפי"ז דלר"נ יש ג' טעמים, א), שמא עשאן, ב), שמא יעשה, ג), דרוצה בקב שלו, וכולם הוצרכו, טעם דשמא עשאן ורוצה בקב שלו, הוצרכו לענין עיקר התקנה דאסרוה למכור, ולא תקנו להיפך שלא יעשה תרומה ומעשרות, לזה הוצרך לטעם דרוצה בקב שלו, ומפני שטעם זה לא שייך כ"א בפירות משדהו עצמו ולא בלקוחין, הוכרח נמי לטעם דשמא עשאן, שאפי' בלקוחים נמי אסור, וטעם דשמא עשאן לחוד לא יספיק אכתי לפירות שאין בהם דין דתרומה, לזה איצטריך נמי לטעם דרוצה בקב שלו, ושני אלו הטעמים אכתי אין מספיק כ"א לבכדי חסרונן, אבל לטעם דשמא יעשה אסור גם ביותר מכדי חסרונן ולפי"ז השתא לדידן דליכא טעם דתרומה, אפ"ה בכדי חסרונן אסורים למוכרן מטעם דרוצה בשלו, אבל ביותר מכדי חסרונן או בפירות לקוחים, שרי למכור לדידן אפי' בכדי חסרונן, והנה בשו"ע (חו"מ סי' רצ"ב) פסק דבכדי חסרונן לא יגע בהן וביותר מכדי חסרונן מוכרן בב"ד, ולא חילק כלל בין פירות שלו לפירות לקוחין, והנה בזה שפסקו דביותר מכדי חסרונן מוכרן, אע"ג דרנב"י פליג על ר' יוחנן, וצריכין למיפסק כר' יוחנן, לא קשה לי ע"ז, דהא עיקר טעם דר"נ ביותר מכדי חסרונן הוא משום שמא יעשה תרומה ומעשר, וטעם זה לא שייך השתא לדידן דליכא דין דתרומה מדאורייתא דלא מחמרינן גבי' למיחש מספקא שמא יעשה, ולא נשאר כ"א טעם דרוצה בקב שלו, שזה אין שייך כ"א בכדי חסרונן, כדקאמר הכא בש"ס, ואפי' על הרמב"ם שכתב (בפ"ז משאלה) טעם דשמא עשאן, ואפ"ה פוסק דהיינו דוקא בכדי חסרונן, י"ל ג"כ, דהוא יסבור כשיטות הראשונים שס"ל דלמסקנא דסוגיין דידעינן העצה כי מזבנינן לכהנים, גם ר"נ מודה ביותר מכדי חסרונן, ולא פליג עם ר' יוחנן כלל, וכקושית התוס' בסוגיין, וכן ס"ל להרבה ראשונים עיין עליהם בשמ"ק, וכזה י"ל בטעם דהרי"ף דפוסק כר' יוחנן, והרא"ש תמה עליו שלא ידע למה פסק כר' יוחנן נגד ר"נ, ולמ"ש א"ש דס"ל ג"כ דלמסקנא לא פליגי כלל וגם ר"נ מודה ביותר מכדי חסרונן, אלא דהא קשיא לי טובא לדידן השתא דלא שייך טעם דתרומה, ואיסור המכירה הוא רק מטעם דשמא רוצה, דלפי"ז לא שייך כ"א בפירות שהיו משדה שלו ולא בלקוחין, וכמו שהוכחתי לעיל מן הסוגיא לחלק בזה, דאל"ה למה הוצרך ר"נ לטעם דשמא עשאן, וא"כ למה לא הוזכר מזה בשום פוסק לחלק, דבפירות לקוחין מותר למכור. ולדינא היה נ"ל נכון כמ"ש, דבפירות לקוחין מותר למכור השתא לדידן, והיינו אפי' לשיטת הרי"ף ורמב"ם דפסקי כת"ק דמתני' דאסור למכור בכדי חסרונן, ובכ"ז בפירות לקוחין גם לדידהו מותר לדידן, ואכן אליבא דאמת נראה העיקר כשיטת הרא"ש דפוסק כרשב"ג דמתני', וא"כ בכל אופן מותר למכור וכמו שנוכיח בדבור הסמוך עיין שם היטב: