בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף לז:
בגמ' ושקלי לה כולהו ואזלי, ועיין בפרש"י ד"ה ושקלי, נמצא זה מוציא מידו כדי להפסיד הנגזל, ובד"ה ואם נטל, בסוה"ד אלמא מידי דמספקא לן דמאן נינהו צריך להניחו בידו ולא להוציא מידו בלא ברור ע"כ. המתבאר מפירושו דפרכת הש"ס הוא על מה דקתני דמניח ביניהם, וע"ז פריך דאיך רשאי להוציא מידו והא אמרינן דאם נטל לא יחזיר ואסור להוציא מידו דבר שהוא ספק של מי הוא. ואמנם ראה זה פלא מ"ש השמ"ק בשם הראב"ד וז"ל ושקלי כולהו כלומר שיחלקו ביניהם בשוה והלא לא הניחה הוא אלא ע"ד שתשוב הגזילה ליד הנגזל, וא"ר אבא כל ספק הנוח כו' ואעפ"י שלענין אבידה נאמר, להכא נמי גמרינן כי מספק הניחה לכל אחד כי הוא לא הניחה אלא לאחד והשאר ספק ומספק אין להם לטול כלום דהא כל ספק ממונא באיסורא קאי עכ"ל, והמתבאר מתוך פירושו, דפרכת הש"ס לא קאי ע"ז דהגזלן מוציא מידו, אלא ע"ז שהם נוטלים ומחלקים ביניהם, והא הכא דהגזלן לא הניחה כ"א לאחר, נמצא דלפני כל אחד הוי ספק הנוח, וספק הנוח אסור ליטול, ולפי"ז הקושיא הוא מזה דקאמר ר' אבא לכתחילה לא יטול, ולא מואם נטל לא יחזיר, והנה מה שדחקו להראב"ד לסטות מפרש"י דהקושיא הוא על הגזלן איך רשאי להוציא מידו, י"ל משום דקשה לפי"ז, דמאי פריך מר' אבא דמיירי באבידה, להך דינא דמיירי בגזילה, והא בגזילה מחויב עכ"פ להוציא הגזילה מתח"י, ומאי מקשה מאבידה שהתם אין חיוב להוציאה מתחת ידו, וזה דחק להראב"ד לפרש, שבאמת אין הקושיא ע"ז שהגזלן מוציאה מידו, כ"א על זה שיוחלק בין הגזלנים. ועוד שגם לישנא דש"ס מוכח כפי' הראב"ד, דאילו לפרש"י קשה למה הוצרך המקשה להקדים ההקדמה דשקלי כולהו ואזלי, הא גם בלא הקדמה הזאת שפיר יוכל להקשות, דאילו בברייתא קתני דמניח ביניהם, ור' אבא הא אמר דאם נטל לא יחזיר, ולפי' הראב"ד ניחא, דעיקר הקושיא הוא מזה דהם נוטלים ולזה הוכרח להקדים ולומר, ושקלי כולהו ואזלי, ועוד דלרש"י דס"ל דאסור להוציא מתחת ידו, וא"כ הא דמשני רב ספרא ויניח, היינו שיהא מונח ביד הגזלן, ויקשה אפוא למה שינה הלשון לומר, ויניח, ולא קאמר יהא מונח בידו כדקתני במשנה, אלא לאו כהראב"ד, שמידו מחויב להוציאה, להכי נקיט ויניח, להורות שמחויב להניחה ביד ב"ד, משא"כ במתני' דנשאר מונח ביד הנפקד, קתני יהא מונח, כלומר שישארו מונחים בידו, ומחמת כל אלו הקושיות בחר הראב"ד לנטות מפרש"י. ובכ"ז נ"ל דרש"י עצמו הרגיש בכל זה, ובנועם לשונו יישב לכל הקושיות, דזה ודאי שגם רש"י סובר, דהכא בגזילה לא דמי לשארי מקומות ומחויב עכ"פ להוציא את הגזילה מתחת ידו, אלא דסובר כיון דאף אם יניח בב"ד לא יקיים בזה מצות השבה, ורק התועלת שיש בזה הוא, שמראה בעצמו שהוא מסולק מן הגזילה ומצדו אין מעצור עוד להשיבה, וא"כ זה יוכל לקיים במה שיניח הגזילה לפניהם בב"ד ואומר להם בררו הדין, והרי הוא מסולק מן הדין, וזה גם רש"י סובר שמחויב לעשות כן, וכמ"ש מפורש ברש"י ד"ה ואם נטל, דמחויב להניחה בב"ד לפניהם, וסובר דבזה שמניח לפניהם ומראה לכל שמצדו אין מעצור עוד, די בזה, ואח"כ יקח את הגזילה להניחה תחת ידו, שלא להפסיד הנגזל, ואתי שפיר בזה גם הקושיא השלישית, דשינה למימר הכא לשון ויניח, היינו משום דבמתני' דמיירי בפקדון, שאין חיוב עליו גם להראותה לב"ד, נקט יהא מונח בידו, פי' כמו שהיתה מונחת עד עתה, כן תהא מונח להלן, משא"כ הכא בגזילה, שעכ"פ זה ודאי שמחויב להניחה לפניהם בב"ד להסתלק עצמו מן הדין, להכי קתני ויניח, להורות שעכ"פ זה מחויב לעשות להניח לפני ב"ד, ומה שהקדים לומר ושקלי כולהו, נמי יתיישב, דבלא הקדמה הזאת הייתי יכול לפרש לשון הברייתא דקתני מניח, היינו שנותן להם הגזילה בכדי להסתלק מן הדין, ולא שיהיה שלהם לגמרי, אלא שבידם יהא מונח ביד המרוצה לכולם עד שיתברר הדבר, ולא היה קשה מאם נטל לא יחזיר, לזה הקדים המקשה לפרש, דמניח דקתני, היינו דשקלי ואזלי, וכל אחד יקח חלקו, ע"ז שפיר מקשה דאיך רשאי להוציא ולהפסיד הנגזל עולמית, ואחרי שרש"י מיישב קושיות הללו, להכי בחר לפרש כפירושו, דאילו לפי' הראב"ד דהקושיא הוא על מה שהם נוטלים, דהא לפני כל אחד הוי ספק הנוח, יקשה דהא לא דמי זה לספק הנוח דאבידה, דהתם ספק הוא להמוצא ומספק אסור ליטלה, אבל הכא דלגבי הנוטלים לאו ספיקא הוא דכל אחד יטעון ברי שאותו גזל, מותרים הם לשקול, אם לא שנפרש דהקושיא הוא על המחלקים ביניהם, שאצלם ספק הוא, וא"כ איך רשאי לפסוק שיחלקו כ"א בשוה מספיקא, והכי מוכח מלשון הראב"ד שיפרש כן, עכ"פ בפי' הסוגיא מחלוקת עצומה לפנינו בין רש"י וראב"ד:
ובזה יישבתי דעת הרמב"ם (בפט"ו מגזילה) דס"ל דבדין דספק הנוח אם נטל זכה בו לעצמו וא"צ להחזירו, ואם כי רבים השיגו עליו בעיקר הדין, ואנכי בעניי יישבתי קצת (לעיל דף כ"א בד"ה הא לא ידע דנפל) ע"ש, אכן הט"ז (בחו"מ סי' ר"ס) השיג על הרמב"ם שהוא נגד ש"ס ערוך דסוגיין, דפריך הכא מדין דספק הנוח אם נטל לא יחזיר, אההיא דמניח גזילה ומסתלק ומשני ויניח, משמע בהדיא דבספק הנוח הוי יניח דהא מדמה אותם להדדי ע"ש, והנה לפמ"ש י"ל שהרמב"ם יפרש הסוגיא כהראב"ד, ולפי' זה לא מדמה אותם כלל בדין זה, אם המוצא יקיימם או יחזירם, ורק מדין דלכתחלה לא יטול הוא הקושיא, ואין מקום עוד לקושית הט"ז ודו"ק, ועמ"ש לעיל (דף כ"ה ע"ב) בגמ' הני איניש אצנעינהו, יישוב אחר על קושית הט"ז, ובבאור רש"י דהכא ע"ש היטב:
רש"י ד"ה והא"ר אבא כו' ויש לספוקי שמא מדעת הונח שם לגניזה ע"כ, הרי משמע שיפרש דהספק הוא אם הונח מדעת, ולעיל (דף כ"ה ע"ב) בד"ה לכתחילה לא יטול וז"ל הלכך לא יטול והבעלים יזכרו ויבואו ויטלם עכ"ל, הרי דמיירי בהנוח שבא ע"י שכחה, דאי בהנוח מדעת לא שייך לומר לשון "יזכרו" אלא הול"ל הבעלים יבואו ויטלוה כמ"ש הכא, ולכאורה דברי רש"י בשני המקומות הללו יסתרו זא"ז, ועמ"ש לעיל בד"ה שמא איניש אצנעינהו ליישב זה בטוב ע"ש היטב: