בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף לז.
במשנה וכן שני כלים כו', והקשו המפרשים איך אמר בדין זה דנותן הקטן לאחד הא הו"ל טענו חטין והודה בשעורין דפטור אפי' משעורים וכמו דאמרי' בס"פ המניח אם הניזק אומר גדול הזיק ומזיק אומר קטן הזיק דלא שקיל אפי' הקטן כדאמר מזיק. ואיני רואה בזה שום קושיא, דהא הכא בע"כ עיקר טענה וכפירה בין שני המפקידים, ולא בין המפקיד ונפקד, דהנפקד הא מודה בחיובו, ועוד דאי הטענה היה עם הנפקד, בלא"ה קשה דאיך אומר שאינו נותן כ"א מנה לזה ולזה, הא הו"ל מודה במקצת וטוען איני יודע על השאר דאמרי' משאיל"מ, אע"כ דהטענה וכפירה הוא בין המפקידים וכ"כ נמי בשמ"ק, וא"כ לא שייך הכא לפטרו מטעם טענו חטין והודה בשעורין, דלנפקד לא הודו כלום, והמפקידים בינם לבין עצמם הוי כל אחד תובע לחבירו ונתבע מחבירו, וא"כ מה שייך הכא לפטרם מטעם זה. וגדולה מזה נראה לי, דאפי' אם הטענה וכפירה היה בזה עם הנפקד, לא שייך נמי כאן פטור הנ"ל, דטעם הפטור לפי שיטת הרמ"ה דהוי מטעם משטה, או לפי שיטת הרא"ש דהוי מטעם הודאה, ולשני אלו הטעמים בעינן עכ"פ שהנתבע לא יחזיק בהודאת השעורים, דאם גם עתה מחזיק הנתבע בטענת הודאת השעורים לא שייכי טעמים הללו, דהא לטעם דמשטה בעינן שיטעון שהיה משטה, ואי לא טעין משטה הייתי לא אמר כלום, וכמ"ש הראב"ד הובא בש"ך (חו"מ סי' פ"ח) כ"ש כשהנתבע עומד בשעורים, וגם לטעם דהודאה נמי לא יפטור כ"א במקום שהנתבע חוזר מהודאת השעורים, אבל אם מחזיק בהודאתו, הרי גם הוא מודה ששעורים חייב עכ"פ, דאפי' ביש עדים שחייב לו שעורים חייב לטעם זה, דלא אלים הודאתו לבטל העדאת העדים, וא"כ כ"ש כשיודע בעצמו ומודה שחייב לו שעורים וכמ"ש רבינו ירוחם בנ"ג הובא (בש"ך שם סקי"ז), דלטעם דהודאה אם נתבע מחזיק בטענתו ואומר שעורים יש לך בידי חייב בשעורים ע"ש, כ"ש הכא דהנפקד שיודע בעצמו שחייב להם את הקטן ואינו רוצה כלל לפטור עצמו, ואיך נפטרנו עי"ז, ואפי' לטעם דמחילה לבד שהש"ך דחה אותו הטעם לגמרי ע"ש היטב. עוד אפשר לומר שהתוס' לא כתבו לטעם זה כ"א בטענו חטים, דהתם אין שייך לומר דמשום דרצה להרוויח טען בחטין ולא בשעורים, דמי הכריחו שלא לטעון כ"א חטים לבד, הא יכול לטעון גם חטים וגם שעורים, ומדלא טען שעורים מסתמא מחל, אבל שלא יוכל לטעון ששני הכלים הם שלו ומוכרח לטעון רק אחת, אין ראיה לומר, דמדלא טעין כ"א הגדולה, מכלל שמחל על הקטנה, דהא י"ל דמשום דרצה להרוויח טען כן, ועיין ברא"ש ס"פ המניח ובש"ך שם סקט"ז: