בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף לו:
תוד"ה אנת מהימנת, הביאו פי' הר"ח שפסק כאביי מטעם דאין רצוני, והתוס' הקשו עליו ופסקו דלא כהר"ח, אלא כרבא דהיכי דאיכא עדים פטור, ועיין ברא"ש שהקשה נמי על פי' הר"ח ע"ש, ולולי דמסתפינא הייתי אומר כוונה חדשה בדברי רבא, ושבזה יתיישב דברי הר"ח, דהנה התוס' וסייעתו הבינו בדברי רבא כפי' הרי"ף ורמב"ם, דמפני שאמר הטעם דאנת מהימנת בשבועה, מכלל דלא ס"ל טעם דאין רצוני כלל שיחשב לפשיעה מטעם זה, דאל"ה אמאי הוצרך לטעם דאנת מהימן, ולפי"ז שפיר הקשו עליו, דהא ממתניתין דגיטין דלא ישלחנו ביד אחר מוכח דאמרי' אין רצוני ואכן באמת אפשר לפרש דגם רבא ס"ל טעם דאין רצוני הוי פשיעה ומחייבינן בעד זה כפשוטו דמתני' דגיטין, והא דאמר הטעם דאנת מהימנת, בא להוסיף בזה עוד טעם של חיוב, דלטעם דאין רצוני, שהוא מטעם דתחלתו בפשיעה, א"כ אינו חייב כ"א באונס שהוא בא מחמת הפשיעה אבל באונס שאינו בא מחמת הפשיעה, וכגון במתה כדרכה לרבא דס"ל מלאך המות מה לי הכא ומל"ה, היה פטור מטעם זה, ולזה הוצרך רבא בע"כ להוסיף טעם אחר דאנת מהימן, שמטעם זה חייב נמי אפי' במקום שהאונס לא בא מחמת הפשיעה, ושני הטעמים צריכין דלטעם דאין רצוני היה פטור במקום דאין האונס בא מחמת הפשיעה ולכן חייב התם מטעם דאנת מהימן, ולטעם דאנת מהימן לחוד היה פטור היכי שיש עדים או השוכר בעצמו יכול, לישבע, לכך הוצרך לטעם דאין רצוני, ולאלו הטעמים חייב בכל גוונא, רק היכי דיש שני המעלות יחד שהשוכר בעצמו יכול לישבע וגם האונס לא בא מחמת הפשיעה וכמתניתין דישבע השוכר אז פטור, ואפשר להסביר נמי, דלישנא דר' יוחנן דאמר סתמא, שומר שמסר לשומר חייב, דחקתו לרבא להוסיף טעם דאנת מהימן, דאי לטעם דאין רצוני, דאין חייב כ"א באונס בא מחמת הפשיעה, לא הו"ל לסתום ולומר חייב, אלא הכי הול"ל, שומר שמסר לשומר פשיעה הוא, וממילא הוי ידעינן לחייבו במקום שהאונס בא מחמת פשיעה הזאת, כדין כל פשיעה דעלמא, ומדסתם ואמר חייב, משמע שאפי' באין אונס בא מחמת הפשיעה נמי חייב, לזה הוכרח להוסיף נמי טעם דאת מהימן, ולפי"ז דברי אביי בכלל דברי רבא הן, אלא שרבא עוד בא להוסיף ולהחמיר נמי מטעם אחר, וכזה הוי נמי כוונת הר"ח שפוסק טעם דאין רצוני, לא כאביי הוא, אלא כרבא נמי, ואדרבה פוסק דוקא כרבא, דחייב נמי מטעם דאת מהימן, וכן הביא הר"ח להדיא פסק דרבא, ומיושב כל קושית התוס' והראשונים מפי' הר"ח, ומאוד תמוה לפי' התוס' איך אפשר לומר דהר"ח דס"ל כטעם דאין רצוני הוי כאביי, הא בפירושו הביא להדיא לפסק דרבא אע"כ כמ"ש דרבא ס"ל שני הטעמים והר"ח פוסק כרבא:
אלא דלפמ"ש שגם רבא ס"ל טעם דאין רצוני, א"כ יקשה מאי דקאמר בסמוך לדידכו דמתניתן אין רצוני איכא למיתב לדידי דאמינא אנת מהימן ליכא לאותובי כלל, דמשמע להדיא שרבא לא ס"ל טעם דאין רצוני. אכן באמת לבד שלא יקשה עלי מסוגיא דהתם, אדרבה סיוע גדולה יהיה לי משם, שבאמת תמוה מאוד הסוגיא, דמה השיב רבא דר' אמי ור' אבא הוי רק לטעם דאביי, הא מ"מ מוכח דכיון דמקשו הכי, דהם סבירא להו כאביי, ואת זה הלא יבקש אביי להוכיח דר' אמי ור' אבא כוותיה סבירא, ואם נימא דרבא אין חושש לזה, דיוכל לפלוג עליהם, למה לו להאריך כ"כ, בקצרה הוה לו לומר, מאי מותבת לי מר' אמי ור"א אנא פליגנא. ועל מדוכה זו ישבו הראשונים, הרמב"ן והר"ן והרשב"א, וכולם בסגנון אחד פירשו, דרבא הכי משני, ודאי שר' אבא ור' אמי כוותי ס"ל דאמרינן מלאך המות מה לי הכא ומל"ה, היינו משום דהם לא יפרשו לטעם דאין רצוני דהוי רק כפשע, שבאופן זה היינו צריכים שהאונס שאח"כ יהיה בא מחמת הפשיעה, אלא ס"ל דטעם דאין רצוני הוי כשינה מדעת בעה"ב דנקרא גזלן, ולהכי בכל אופן חייב, אפי' באונס שהיה ראוי לבוא בבית שומר הראשון, וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה אין רצוני, לפרש כן בתחלה, וכיון שכן לא מצי לשנויי מלאך המות מל"ה ומל"ה, דהא אפי' באופן זה חייב. אכן גם תירוץ הזה אין נוח לי, דלפי"ז אכתי למה הוצרך להאריך ולומר לדידכו כו' ולדידי דאמינא כו', בקצרה הו"ל לומר, דנחשב כגזלן לטעם דאין רצוני, אלא הוא הדבר אשר אמרתי לעיל, דודאי גם רבא ס"ל טעם דאין רצוני, ובזה יתפרש היטב הסוגיא, שרבא השיב לאביי דודאי כו"ע כוותי ס"ל דאמרי' מלאך המות מל"ה כו', וגם ר' אבא בר ממל שהקשה ממתני' לא היה טעי בזה לומר שהיכי דמתה כדרכה יתקרי אונס בא מחמת הפשיעה, ואי הוי מפרשי שע"י טעם דאין רצוני לא הוי כ"א פשיעה, ודאי שלא היה מקשה כלל ממתני' לר' יוחנן, דכיון דמתני' מיירי במתה כדרכה פטור שפיר מטעם דמלאך המות מה לי הכא ומל"ה, ורק עיקר קושיתם משום דיפרשו דלטעם דאין רצוני הוי כגזלן, וא"כ עיקר הקושיא הוא רק לדידכו דמתניתו רק טעם דאין רצוני לחוד, יש שפיר מקום לטעות ולומר דהוי כגזלן, דאי לא הוי כ"א פושע ואין חייב אלא באונס הבא ע"י הפשיעה, לא הול"ל לר' יוחנן לסתום ולומר חייב סתמא, ומדסתם לומר חייב מכלל דהפי' דאין רצוני נחשב כגזלן, ואמנם כל זה הוא לדידכו דמתניתו רק טעם זה לחוד, אבל לדידי דאמינא גם טעם דאת מהימן ליכא לאותובי כלל, דלא יוכל לטעות ולומר, שמטעם אין רצוני הוי כגזלן, דא"כ לא הייתי מצריך להוסיף הטעם דאת מהימן, כיון שגם לטעם דאין רצוני חייב בכל האונסין, דכל עיקר ההוספה שהוצרכתי להוסיף טעם זה, בכדי לחייב נמי במקום שהאונס לא בא מחמת הפשיעה וכמ"ש ואי נימא דמטעם אין רצוני הוי כגזלן לא הוצרכתי להוספה הזאת, אע"כ שטעם דאין רצוני הוי רק כפשיעה, וא"כ ליכא לאותובי כלל ממתני', דודאי במתני' פטור, כיון דיש שם שני המעלות, דמטעם גזלן ליכא לחיובא, ומטעם פשיעה נמי א"א לחייבו כיון דמתה כדרכה ואין האונס בא מחמת הפשיעה, וגם ר' אבא בר ממל לא הוי טעי כלל להקשות לדידי, והיינו דרבא דחי לאביי, לבד שלא קשה עלי ממה שהבאת, נהפוך הוא גמולך ישיב בראשך, שמקושיתם יהיה קושיא להבנתך בטעם דאין רצוני שהוא מטעם פשיעה, והא ר' אבא ור' אמי לא ס"ל כוותך דאי הוי ס"ל כוותך דהוי פשיעה לא הוו מקשו מידי, וזה כפתור ופרח בפי' הסוגיא בעז"ה, ואם כי לפי"ז יהיה מוכח דר' אבא ור"א לא ס"ל כרבא בטעם דאין רצוני ובטעם דאנת מהימן, דאי ס"ל כרבא לא היו מקשים, אכן בזה לא היה חושש רבא, כיון דהנך טעמים קיבל מרבותיו ואין חושש אם גם הם לא ס"ל כוותיה דעיקר קושית אביי היה רק על טעם דמלאך המות מה לי הכא ומל"ה, שזה חידש רבא מסברא דנפשיה, ולכן הוי קשה לו דמנ"ל להמציא סברא אשר האמוראים נחלקו ע"ו, אבל אם בטעם דאת מהימן ואין רצוני לא סבירא להו כוותיה אין חושש, ודו"ק כי נחמד הוא:
ויש לי עוד להוכיח מראיות נכונות שגם הרמב"ם יפרש כמ"ש, שגם רבא ס"ל טעם דאין רצוני, דז"ל הרמב"ם (בפ"ד מהלכות שאלה) אם מסרן לאחד מקרוביו שאין סמוכים על שולחנו ואצ"ל אם מסרן לאחר ה"ז פושע וחייב לשלם אא"כ הביא השומר השני ראיה שלא פשע כמו שביארנו עכ"ל, ומ"ש הרי זה פושע, תמוה מאוד לכאורה, הא התוס' בסוגיין כתבו, דמאי דאיכא בין טעמא דאביי דאין רצוני לבין טעמא דרבא דאת מהימן, שלטעם אביי הוי פושע בגוף השמירה וחייב לשלם עכ"פ האונסין שבאו מתוך הפשיעה, ולא מהני גם אם יש עדים שנאנסה, דאפ"ה חייב מטעם תחלתו בפשיעה וסופו באונס, ולרבא דלא ס"ל טעם דאין רצוני לא נחשב כפשיעה, וכי איכא עדים שנאנסה פטור, וא"כ הרמב"ם שפוסק (בפ"א מהל' שכירות) כטעם דרבא, איך אמר כאן דהוי פושע, הא לטעם דרבא לא הוי פושע, אלא ברור הדבר שהרמב"ם יפרש שגם רבא ס"ל טעם דאין רצוני, ושפיר הוי פושע מטעם זה. ואלא דלפי"ז יקשה על סיום דברי הרמב"ם, שכתב וחייב לשלם אא"כ הביא עדים שנאנסה, ואם הביא עדים נפטר, הא כיון דס"ל דהוי פושע, א"כ אפי' הביא עדים מאי הוי, דאכתי יתחייב מטעם תחלתו בפשיעה, ומצאתי שהמח"א (בהל' שומרים) כתב באמת שדברי הרמב"ם בהלכה זאת סותרים זא"ז תוכ"ד, דכיון דפושע הוא מאי מועיל שהביא עדים. ואמנם גם בזה נראה ברור שהרמב"ם עצמו מיישב זאת, במה שסיים אא"כ הביא כו' כמו שביארנו, והיינו מה שביאר בפ"א (הלכות שכירות הלכה ח') וז"ל שם ואם הביא השומר השני ראיה כו' ה"ז פטור כיצד ש"ש שנתן הבהמה השמורה אצלו לש"ח אם הביא השומר עדים שמתה כדרכה ה"ז פטור וכן כל כיוצא בזה עכ"ל, וגם שם לכאורה תמוה האריכות שהאריך לבאר האונס איזה אונס היה, ולמה לא כתב בקצור, אם הביא עדים שנאנסה, ויהיה איזה אונס שיהיה, אלא משום דס"ל דשומר שמסר לשומר פושע הוא, וא"כ לאו בכל אונס פטור, דדוקא באונס דמתה כדרכה וכיוצא בזה שאין האונס בא מחמת הפשיעה הוא דפטור, אבל בשארי אונסין שיש לתלות שמחמת הפשיעה בא חייב, ולהכי הוכרח שם להאריך ולבאר איזה אונס היה שם, כגון שמתה כדרכה וכל כיו"ב, וזהו מ"ש כאן בהל' שאלה, כמו שביארנו, והוא כמו שביאר שם בהלכות שכירות, דדוקא באונס דמתה פטור, וא"כ מ"ש בהלכות שאלה, דאם הביא עדים שנאנסה פטור, מיירי נמי באונס כזה שאין בא מחמת הפשיעה וכמו שביאר בהלכות שכירות, ולפי"ז צ"ל דמ"ש עוד הרמב"ם (בפ"א משכירות) עבר השומר ומסר כו' אם הביא ראיה שנאנס פטור, היינו נמי אונס דמתה כדרכה, ואע"ג דסתים היינו דסמיך עמ"ש אח"כ בהלכה הסמוכה לבאר איזה אונס וז"ב להמעיין ברמב"ם גופא. ונוכל ליישב בזה קושית המ"ל (בפ"א מהל' שכירות), ובכדי להבין קושיתו מוכרח אני להעתיק לשון הרמב"ם שם בהלכה ד' וז"ל ואין השואל רשאי להשאיל כו' שיאמר לו זה אין רצוני כו' עבר השומר ומסר לשני ה"ז חייב לשלם כו' אא"כ הביא עדים שנאנסה, ואח"כ כתב הדין ברגיל להפקיד אצלו דפטור והוא שלא מיעט בשמירתו ואם מיעט ה"ז פושע, ובהלכה ה' כתב דאם הביא ראיה שנאנס כיצד כו' דמתה כדרכה ע"ש היטב, והבין המ"ל דמ"ש הרמב"ם בהלכה ה', דאם הביא ראיה פטור, קאי זה רק על בבא השניה בהלכה ד', והיינו על רגיל להפקיד ומיעט בשמירתו, דאפ"ה פטור כשהביא עדים, דאי על בבא הראשונה באין רגיל להפקיד, מה בא להודיענו בזה דפטור בהביא עדים. הסבר הדברים דבשלמא אי קאי על בבא השניה ברגיל ומיעט בשמירתו, דהו"א דגם עדים שנאנסה לא מהני כיון דפושע הוא, אשמועינן הרמב"ם דאפ"ה מהני עדים, כיון דהאונס הוא דמתה כדרכה, אבל אי קאי על הרישא באין רגיל, דלא הוי פושע בזה שמסר לשומר אחר, וא"כ פשיטא דעדים שנאנסה מהני, ולזה קשיא ליה להמ"ל, כיון דבע"כ אסיפא קאי ברגיל להפקיד, א"כ מאי איריא עדים, אפי' שבועה שמתה כדרכה נמי מהני, דהא לא מצי למימר לא מהימן לי כיון דמיירי ברגיל להפקיד אצלו ע"ש, ולמ"ש בע"כ דהאי הלכה ה' קאי גם על בבא דרישא באין רגיל להפקיד, דהא אפילו עיקר שומר שמסר לשומר נמי הוי פושע, וכמ"ש להדיא בהלכות פקדון, וגם בזה בעינן שהאונס יהיה דוקא דמתה כדרכה ושאר אונס לא מהני, וטובא אשמועינן הרמב"ם, דהא דכתב דהביא עדים מהני, היינו שמתה כדרכה דוקא, וכיון שקאי גם על הרישא לא מצי למינקט דשבועה מהני, כיון דאין רגיל גביה, ומצי למימר לא מהימן לי בשבועה, ודוקא עדים מהני ודו"ק. ומכל האמור תמוה אני מאוד על השו"ע (חו"מ סי' רצ"א) שהעתיק לשון הרמב"ם בהלכה ד', דשומר שמסר לשומר פטור אם הביא עדים שנאנסה, ולא כתב מ"ש הרמב"ם בהלכה ה' לברר, דהיינו דוקא באונס דמתה כדרכה, ולפי העתקת השו"ע משמע דבכל אונס פטור, והיינו דלא הזכיר כלל דשומר שמסר לשומר הוי פושע, וס"ל דלטעם דרבא לא ס"ל כלל טעם דאין רצוני ולא הוי פושע ומשו"ה פטור בכל האונסין, אכן באמת הרמב"ם שכתב להדיא דמיקרי פושע, הוכרח לבאר שדוקא באונס דמתה כדרכה וכיו"ב פטור, אבל בשארי אונסין חייב, והב"י יסבור כשיטת הרי"ף והרא"ש שאכתוב בסמוך דלא ס"ל טעם דאין רצוני כלל, ועמ"ש בדבור הסמוך עוד ראיה נכונה דהרמב"ם ס"ל טעם דאין רצוני גם לרבא, ודו"ק כי כל זה ברור לענ"ד:
בגמ' אמר רבא הלכתא שומר שמסר לשומר חייב לא מיבעי ש"ש שמסר לשו"ח דגרועי גרעה כו', וקשה ל"ל לאהדורי ולמימר בהלכתא האי לא מיבעי, והיה נראה מזה, דהיכי דגרועי גרעה לשמירתו חייב בלא טעם דלא מהימן לי, ומשום דהוי פושע שמסרה לשו"ח שאין מוסר נפשו כ"כ לשמור, וי"ל שזה היה מקור הרמב"ם שפסק (בפ"א משכירות) דאפי' אם הפקיד למי שרגיל אצלו מ"מ אם מיעט בשמירתו פושע הוא וכמ"ש הב"ח (בחו"מ סי' רצ"א ע"ש), והנה הרי"ף והרא"ש פליגי על הרמב"ם בזה וס"ל דברגיל להפקיד פטור אפי' בגרועי גרעה כיון שמסר לבן דעת, וכפי הנראה מדברי הרא"ש שטעמו הוא, דהא אמרי' לעיל דלטעמי' דרב דפטור בשומר שמסר לשומר, אפי' בגרועי גרעה נמי פטור מטעם שמסרה לבן דעת, הרי חזינן דהחלוק בין חיוב לפטור תלוי רק בדין דשומר שמסר לשומר לחוד, וכל היכי דליכא לחייבו מטעם שמסר לשומר אחר, גם מטעם דגרועי גרעה אין לחייבו כיון שמסרה לבן דעת, ולכאורה הוא טענה חזקה על סברת הרמב"ם. ונ"ל ליישב סברת הרמב"ם, דהנה באמת רב עצמו לא אמר דאפי' בגרועי גרעה נמי יפטור מטעם שמסר לבן דעת, אלא אביי הוא דאומר כן לטעמא דרב, ומנ"ל באמת לומר כן דרב פוטר אפי' בכה"ג נמי, וצ"ל דלסברת אביי דהטעם דמאן דמחייב שומר שמסר לשומר, הוי מטעם אין רצוני, והיה סובר נמי דרב דפוטר, היינו מטעם שומר שמסר לשומר, ומשום דלית ליה טעם דאין רצוני, ובע"כ דהוי משום כיון שמסר לבן דעת לא יוכל לומר אין רצוני, וכיון שכן שפיר אמר אביי, דלטעם דרב אפי' בגרועי גרעה נמי פטור מטעם זה גופא, דכמו שלטעם דמסרה לבן דעת, לא חיישינן תו לקפידת דאין רצוני, ה"נ לא נחוש גם לקפידה דגרועי גרעה, דהא לר"י דלא ס"ל טעם דלא מהימן לי גם סברת וקפידת דאין רצוני ג"כ משום חשש גירעון בשמירה, מפני שיש בני אדם שפגיעתם יפה זה מזה ואין המקרים הרעים פוגעים בהם כשאר בני אדם וכמ"ש בשמ"ק, ולהכי אביי לנפשיה שהבין דרב דפוטר, היינו מטעם דס"ל שומר שמסר לשומר פטור, ולא ס"ל קפידת דאין רצוני, ה"נ דלית ליה קפידת דגרועי גרעה, וכ"ז הוא רק לסברת אביי בטעם דרב, אבל אליבא דאמת הא אמר רב חסדא דההיא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא, ורב דפוטר היינו משום דרגיל להפקיד אצלו היה, ואה"נ דרב אית לו נמי דשומר שמסר לשומר חייב, וא"כ אליבא דאמת לא ידעינן כלל, דטעם דמסר לבן דעת מילתא היא, שכדאי הוא לדחות קפידה דגרועי גרעה, ושפיר אמרינן דקפידה דגרועי גרעה מילתא היא ופושע הוא אע"ג דמסרו לבן דעת, ומיושב דעת הרמב"ם, כן יש ליישב בזה קושית רעק"א, על רבא דס"ל דגרועי פושע הוא ומנ"ל לפלוג על רב בזה ע"ש, ולמ"ש גם רב סובר כן אליבא דאמת:
ואלא דאכתי קשיא דהא לפמ"ש, דמאן דלא ס"ל קפידת דאין רצוני, לא ס"ל נמי קפידה דגרועי גרעה, וא"כ השתא דפסקינן לגמרי כרבא, דהא דשומר שמסר לשומר חייב, מטעם אנת מהימן הוא, ולא מטעם אין רצוני, בע"כ שגם לגרועי גרעה לא חיישינן, ויוחזר הקושיא על הרמב"ם דפוסק כרבא ואפ"ה פוסק דגרועי גרעי הוי פושע, וכ"ש לפמ"ש לעיל דמלישנא דרבא גופא משמע דס"ל דגרועי גרעי פושע הוא, ואמנם מזה יהיה ראיה נכונה למ"ש לעיל בדבור הסמוך דגם ס"ל נמי טעם דאין רצוני והכי הוא גם דעת הרמב"ם ע"ש באריכות, וכיון שס"ל קפידת דאין רצוני, סבירא ליה נמי קפידת דגרועי גרעה, ולפי"ז הרי"ף והרא"ש עם הרמב"ם לשיטתייהו אזלי, דלשיטת הרמב"ם דשומר שמסר לשומר הוי פושע מטעם דאין רצוני וכמ"ש לעיל, ולא ס"ל דמשום שמסר לבן דעת לא יקפיד ע"ז, להכי כמו שסברא דבן דעת אין דוחה סברת אין רצוני, כ"ש שלא ידחה סברא דגרועי גרעה, דבזה יש קפידה יותר גדולה, כיון דבוודאי גרע לשמירתו, ולהכי פוסק דאם מיעט שמירתו הוי פושע, אכן הרי"ף והרא"ש שס"ל דלרבא לא ס"ל כלל טעם דאין רצוני, ובע"כ מטעם שמסר לבן דעת אין מקפיד, אע"ג דיש אנשים שפגיעתם רעה ביותר ויש חשש דגרועי אפ"ה אין מקפיד, כמו כן אין מקפיד נמי היכי דגרעי ממש, וכמ"ש אביי לטעם דרב, ולהכי ס"ל דאפילו אם מיעט שמירתו נמי פטור ברגיל להפקיד, ועמ"ש לעיל, וז"ב:
אלא דלפמ"ש תמוה מאוד דעת המחבר (בחו"מ סי' רצ"א) שכתב נמי דהיכי דמיעט שמירתו פושע הוא, והא איהו בע"כ לא ס"ל כהרמב"ם דשומר שמסר לשומר הוי פושע, מדכתב אח"כ דאם הביא עדים שנאנס פטור, ולא פירש דהיינו דוקא באונס שמתה כדרכה וכמ"ש הרמב"ם, ואי דס"ל דהוי פושע אפי' כי איכא עדים מאי הוי, אע"כ דהמחבר לא ס"ל כהרמב"ם וכמ"ש לעיל בארוכה, וכיון דס"ל דאין חושש לקפידת דאין רצוני, ה"נ לא ניחוש לקפידה דגרועי גרעה, ואפשר לומר שס"ל דלקפידת אין רצוני דהוי ספק אולי יוגרע עי"ז השמירה שמא הוא אדם רע, אין חושש, אבל בגרועי גרעה דודאי גרע שמירתו הוי פושע, ולא מהני טעם דמסר לבן דעת לדחות קפידה הזאת, וצ"ע בדעת הב"י, ואמנם עיין בב"י (חו"מ סי' ש"ה) שכתב דהא דקרי לו פושע, לאו לחייבו בתשלומין הוא ע"ש, ולפי"ז א"ש:
כ רש"י ד"ה אפי' למ"ד פטור הכא חייב כו' דבפשיעה מתה, עמ"ש מזה לעיל ע"א תוד"ה אין רצוני בכוונת רש"י:
בגמ' לדידכו דאמריתו אין רצוני, עמ"ש מזה לעיל בסמוך בתוד"ה את מהימן לי וע"ש היטב: