אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף לו.

דף לה:

בגמ' שמתה כדרכה ואמרי שמתה מחמת מלאכה, דשואל באשם כו'. בשמ"ק הקשה והלא השואל לא כפר כלום, כי הוא טוען שמתה מחמת מלאכה והשוכר מודה לו ומבעלים הראשונים מסולק הוא דהא כדרכה מתה ע"ש, ופלא בעיני מלהבין זה, דהא בפשוטו ניחא דהא זה ודאי דתביעת השוכר מן השואל היה בראשונה, דאי תביעת הבעלים מן השוכר היה בראשונה, א"כ לאחר שנשבע השוכר כבר דמתה מחמת מלאכה, מה צריך השואל שוב לישבע אח"כ, כיון דהשוכר כבר הודה לדבריו, וגם זה צ"ל דלא הודה השוכר תיכף לדברי השואל, דאי בעת מעשה כשאמר השואל דמתה מחמת מלאכה הודה השוכר לדבריו, אכתי שבועת השואל למה, אלא בע"כ דתחלה טען השוכר מן השואל, וכשאמר השואל מתה מחמת מלאכה לא הודה לדבריו והוכרח לישבע, רק שאח"כ כשתבעו בעלים מן השוכר, סמך גם הוא על דברי השואל לאמור שמתה מחמת מלאכה, וא"כ בשעת שבועה של השואל היה שפיר כפירת ממון, דאכתי לא הודה השוכר, ואמאי לא נחייבנו אשם:

ואין לומר כיון דסוף סוף השתא שנשבע השוכר כדברי השואל הרי פטור השואל מלשלם לו עוד כיון שהשוכר הודה לו ואיגלי מילתא שמתחלה לאו ממונא כפר, דנראה פשוט דהודאת השוכר לאו הודאה הוא אפי' לפוטרו מממון, דהא במקום שנותן אמתלא על הודאה, ההודאה לאו כלום הוא וכמ"ש המרדכי פרק מי שמת, ועיין בקצוה"ח (סי' פ"א סקכ"א) שאפי' אמתלא שאינה ידועה לב"ד מועלת לבטל ההודאה, כ"ש הכא שהשוכר יש לו אמתלא אמיתיית שהודאתו אינה אמת, ורק על שבועת השואל קא סמיך, והראיה דהא מתחלה לא האמין לשואל ותבע מאתו שישבע, וא"כ מה שהודה אח"כ לדבריו, היינו משום דסמיך על שבועת השואל, וכסבור היה שנשבע באמת, וכיון שיש לשוכר אמתלא אמיתיית כזה פשוט הוא שיכולה לבטל הודאתו, והשואל מחויב גם לשלם, וגדולה מזה נ"ל שאפי' היה בזה הודאה גמורה, והשואל היה פטור עתה מלשלם, בכל זה לענין הקרבן ודאי לא מועיל הודאה מתרי טעמי, א), דיסוד דהודאת בע"ד שסמכינן ע"ז גם לבטל דברי עדים המעידים להיפך, אין זה בגדר ברור, שמברר שבודאי האמת היה כדבריו, דעל בירור המעשה אין מועיל כלל להאמינו עי"ז, וכ"ש במקום עדים, אלא משום דיכול אדם לחייב עצמו, להכי אמרינן דמתחייב מעתה לפלוני, וא"כ ההודאה אינה עושה פטור כ"א מכאן ולהבא, אבל קודם ההודאה מחויב גמור היה, ובעת מעשה ממונא כפר, דבשלמא אם ההודאה היתה מברר שהאמת הוא כדברי השואל, והיה נמצא שגם מתחלה לאו ממונא כפר, אבל כיון שטעם הודאה הוא מחמת שעתה מתחייב, לא יוכל להועיל זה כ"א לענין פטור ממון, דע"ז שפיר נוכל לפטרו, דאע"ג שאמרינן דמתחלה היה מחויב, מ"מ השתא הוא דמחיל לו, אבל כשאנו דנין לענין חיוב שבועה, אם בשעה שנשבע היה בזה כפירת ממון, ע"ז אין מועיל ההודאה שבא אח"כ, וזולת זה חושש אני, אם באיסורא מועיל כלל הודאה, דכיון שרוצה לעשות תשובה ולהביא קרבן שחייבתו התורה, ואם הוא יודע בעצמו שמחויב היה לו ובטענתו רצה לכפור לו, מה יוכל להועיל כל ההודאות של חבירו, אטו ע"י השקר ישתנה הקרבן, וכמ"ש כעין זה הט"ז (ביו"ד סי' קס"ח) דלענין איסור לא מועיל אודיתא מטעם זה, אלא די"ל דלא דמי להתם, דכיון שנפטר ע"י הודאת חבירו, א"כ לא כפרי' כלום, דנהי דהיה חייב לו, מ"מ כיון שנפטר בהודאתו וס"ס לא כפריה, ועוד דהכא לענין שבועה בע"כ כשהשואל הודה מעצמו כעת ששקר טען מתחלה, דבלא הודאת עצמו אין לחייבו שבועה, וא"כ יש לנו כעת הודאת בע"ד להיפך לחיוב, והנה כ"ז הוא רק אפילו אם ההודאה של שוכר היה מועיל לפטור מממון, אפ"ה לענין קרבן אין מועיל, אבל העיקר נ"ל דהודאה זאת לאו כלום הוא אפילו לענין ממון, כיון דיש לו אמתלא להודאתו וכמ"ש, ודו"ק:

תוד"ה אין רצוני כו' דא"כ מאי פריך אביי לרבא כו', ואין לומר דהא דפריך היינו לרבא דלא ס"ל טעם דאין רצוני, וא"כ לישני מלאך המות מה לי הכא כו', אבל לאביי דס"ל טעם דאין רצוני אה"נ דמתחייב אפי' באונסין שראוים לבוא בבית שומר, דאי אביי היה יודע שטעם דרבא הוא מחמת אנת מהימנת ולא מטעם אין רצוני, א"כ לא פריך ליה מידי דהא לרבא ליכא לאותובי כלל וכדקאמר לקמן בהדיא, ואביי דקא מותיב לרבא, ודאי דלא ידע סברת רבא, והיה סובר שגם רבא ס"ל טעם דאין רצוני, ורק רבא הוא דקאמר ליה אח"כ, לדידי דאמינא אנת מהימנת כו', זהו כוונת התוס'. וקשה לי מזה עמ"ש הריטב"א לקמן, במה שא"ל אביי לרבא לדידך דאמרת כו' ואיכא דקשיא ליה, דהא אביי נמי מודה דאמרינן מלאך המות מה לי הכא ומל"ה היכי דליכא טעם דהבלא דאגמא קטלה, והכא במתניתין מאי הבלא איכא בבית שומר השני, ותי' הריטב"א דמשום הכי לא קשיא לאביי משום דאיהו ס"ל טעם דאין רצוני דחשיב פשיעותא לחייב עליה ומיד שהשאילה חייב כו', אבל לרבא דלית ליה טעם דאין רצוני ליכא למימר הכי, וא"כ נימא מלאך המות מל"ה ומל"ה ע"כ, הרי שכתב דלאביי אה"נ דע"י טעם דאין רצוני הוה כגזלן וחייב בכל אונסין אפי' שלא באו מחמת הפשיעה, ומה דפריך היינו לרבא דלית ליה טעם דאין רצוני, ולא כדברי התוס', וק"ל דכיון דאביי הוי ידע דטעם רבא הוא מחמת אנת מהימנת, א"כ אמאי פריך כלל לרבא, הא לטעם זה לא שייך כלל קושית ר' אבא וכדקאמר לדידי ליכא לאותובי:

בא"ד בסוה"ד ואפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור הכא כשמסר לשומר אחר חייב דהתם בצריפא דאורבני אין האונס ראוי להיות נארע כו', אבל הכא איגלאי מילתא שאותו הבל היה מסוכן יותר כו' ע"ש, כוונת התוס' דלפמ"ש בכל הדבור, דאפי' מאן דס"ל דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, היינו נמי דווקא כשהאונס בא ע"י הפשיעה, וא"כ מאן דס"ל פטור, אפי' בכה"ג דאונס בא מחמת הפשיעה נמי פטור, וא"כ יקשה מאי דקאמר אביי לקמן דאפי' למ"ד פטור הכא חייב משום דהבלא דאגמא קטלה, הא בע"כ שטעם דהבלא דאגמא לא חשיב כפושע גמור, דאי הוי כפושע, א"כ מאי קאמר פשע ויצאת לאגם, דמשמע מזה דעיקר החיוב הוא משום דפשע בשמירתה ויצאתה מעצמה שאינה שמורה מגנבי, הא אפי' הוליכה בעצמו לאגם דלא פשע לענין גנבי נמי ל אלא ודאי דטעם דהבלא דאגמא אין חשיב לפושע, ורק נחשב הוא שהאונס בא מחמת הפשיעה, וא"כ מאי קאמר דאפי' למאן דפטר, הכא חייב, הא למאן דפטר, אפי' בכה"ג דאונס בא מחמת הפשיעה נמי פטור, ולזה כתבו התוס', שבאמת אם מתה כדרכה באגם הוי אונס, דלא היה לו לחשוב שהבלא דאגמא ימית הבהמה, ואין זה נחשב כ"א לאונס בא מחמת הפשיעה, ואפ"ה לא דמי לצריפא דאורבני, דהתם כיון דגם בצריפא הוי נטירותא מעליא לענין גנבי, ואין עלול לביאת גנבים יותר מאילו היה טומנם בקרקע, אלא דאמרינן אילו שמרם בקרקע אפשר שבמקום הזה לא חפשו הגנבים והיתה נצלת מאונס הגנבים, וא"כ התם לא הוי הפשיעה סבת האונס, לומר שע"י הפשיעה בא האונס, היינו שהיא גרמה להגנב, כיון שגם בצריפא משומרת כמו בקרקע, ואלא דהפשיעה הוא סבה שלא תנצל מן האונס, אבל הכא שאיגלאי מילתא דההבל דאגמא מסוכן, א"כ הוי הפשיעה סבת האונס ממש, דהפשיעה הולידה האונס, וזה דקאמר אביי, דאפי' למאן דפטר, היינו דוקא במקום שהפשיעה לא היתה כ"א סבת ההצלה אבל במקום שהפשיעה היתה סבת האונס כו"ע מחייבי, והיינו נמי כוונת התוס' במ"ש דהתם לא הוי האונס ראוי לבוא, פי' שגם עתה שהטמינה בצריפא, אין אונס דגנבי ראוי לבוא יותר מאילו לא פשע והיה מטמינה בקרקע, אבל הכא דההבל מסוכן, וא"כ הפשיעה הוי סבת מיתתה וכו"ע מחייבי, וגם דברי רש"י לקמן ד"ה הכא פטור, יתפרש כן, דז"ל שם אבל הכא איכא למימר שבפשיעה מתה שאם היתה בבית לא מתה ויציאתה לאגם הוא פשיעת מיתתה עכ"ל, ורבים הבינו מדבריו שס"ל דהכא הוי פושע ממש, דהבלא נחשב כפושע, ואמנם א"א לומר כן, דא"כ מאי איריא פשע, אפילו הוליכה לאגם נמי, אלא ברור שכוונתו כמה שכתבתי, דהיציאה לאגם הוי פשיעת מיתתה, פי' שזוהו סבת מיתתה, ובכה"ג כו"ע מחייבי, שאפי' מאן דפוטר, היינו במקום שהפשיעה אינה סבה לביאת האונס, כ"א שלא תנצל מן האונס, אבל היכי שהפשיעה הוי סבת ביאת האונס כו"ע מחייבי ודו"ק. ועוי"ל בכוונת חלוק התוס', דבצריפא דאורבני א"א להחליט ולומר לודאי דאם הטמינה בקרקע לא היה בא האונס דגניבה, דהא גם עתה היא משומרת כמו בקרקע לענין גנבי ואפ"ה שקלוה הגנבים, כמו כן י"ל שגם אם היתה בקרקע היו הגנבים שקלוה, ואין זה כ"א ספק לומר שמא בקרקע לא היו נוטלים הגנבים, וכיון שאין כ"א ספק אם בא האונס מחמת הפשיעה להכי פוטר, אבל הכא דמיד שבאת שם התחיל החולי, הרי איגלאי מילתא דודאי ע"י שנוי האויר מתה, והיכי דודאי בא האונס מחמת הפשיעה כו"ע מודו דמחייב, ועמ"ש (לקמן דף ע"ח בתוד"ה הוחמה), וכ"ז לענ"ד נכון בכוונת התוס':

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה