אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף לה:

דף לה.

במתני' השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, בפנ"י העלה, דהא דס"ל לרבנן דהשואל משלם לשוכר, היינו דוקא בכה"ג שמתה הבהמה וכבר נפקע שם בעלים ממנה, אבל בשומר חנם שמסר לשוכר ונגנבה או נאבדה אח"כ, גם רבנן מודו דהשוכר משלם לבעלים הראשונים, דכיון דהבהמה הוא בעין, ואם יוכר הגנב תחזור פרה לבעלים, א"כ השתא נמי שמשלם השוכר חליפי הפרה המעות חוזרים לבעלים ראשונים, ונסתייע ממתניתין דנקט דינו בשוכר ושואל ושביק למפקיד דאיירי ביה בריש פירקין, דהו"מ למיתני הך דינא במפקיד אצל חבירו והשכירה לאחר ונגנבו דשייך בו נמי האי פלוגתא דר' יוסי ורבנן, דהא אפי' למסקנא דמשעת מיתה קנה, ה"נ משעת גניבה קנה ע"ש, והנה דבריו נפלאו איך למד להביא ראיה לדינו החדש מדיוקא דמתני', הא גם לדבריו יקשה, נהי דבשומר חנם לשוכר א"א לאוקמי, משום דחיוב של שוכר הוא גניבה ואבידה, ובכה"ג גם רבנן יודו דלבעלים הראשונים משלם, מטעם דהבהמה בעין, אכתי ינקוט התנא במפקיד כמו ברישא, ולינקט הכי במפקיד אצל חבירו והשאילה לאחר ומתה, ובשו"ח ושואל שפיר הו"מ למינקט גם לפי דבריו, אע"כ דבשומר חנם א"א כלל למינקט ולאו מטעמי', אלא מטעם דבשו"ח שמסר לשוכר או לשואל, לא שייך כלל הפלוגתא דר' יוסי ורבנן, דבכה"ג ודאי שהשומר חנם עצמו חייב לשלם, דממ"נ אם לא נתנו לו הבעלים רשות להשאיל או להשכיר, וכיון דהשו"ח עצמו אין לו רשות להשתמש בפקדון, ואם השכירו או השאילו לאחר בלא רשות הוי שולח יד בפקדון וחייב באונסין, וכמ"ש הריטב"א והב"י (בחו"מ סי' שמ"ב), ואי בנתנו לו בעלים רשות להשאיל ולהשכיר, הרי תו לא הוי שומר חנם, דהא היתר תשמיש מחייב באונסין, וכ"ש כשנתן לו רשות ליקח שכר בעד התשמיש, וגם הפנ"י עצמו הרגיש בזה, ולהכי מוכרח התנא למינקט דינו בשוכר, דיש לו בלא"ה רשות להשתמש בעצמו. שוב ראיתי שעיקר קושית הפנ"י כבר הקדימו בשמ"ק, דלינקט בשו"ח, ותי' דמתני' מיירי בלא נתנו לו רשות, שדוקא לר' יוחנן מוקמינן לקמן בנתנו רשות, אבל אליבא דהלכתא, דטעם דאין רצוני הוי רק לכתחילה, אבל בדיעבד לא חשיב כפושע לחייבו, מיירי מתני' כפשטה בלא נתנו רשות, ולהכי אם הוא השאיל והשכיר הוי שולח יד בפקדון וכדברינו לעיל:

לא דאכתי יקשה דלינקט תנא בשו"ח שמסר לשומר שכר ונגנבה אח"כ, דהכא ליכא שום חיוב על השו"ח עצמו, ושפיר שייך פלוגתא דר"י ורבנן, אלא לאו כסברת הפנ"י, דהיכי שהיא בעין גם רבנן מודו, והנה גם בזה דינו נסתר בראיה וסברא, בראיה, דהא התוס' בב"ק (דף י"א ע"ב) ד"ה לא מיבעי, כתבו וז"ל ומיהו ש"ש כי משלם משלם לבעלים כדאמרינן בהמפקיד דהלכה כר' יוסי ע"כ, הרי להדיא שגם בש"ח לש"ש, דוקא לר' יוסי הוא דאמרי' דמחזיר לבעלים הראשונים, ומשמע דלרבנן אפי' בכה"ג ס"ל דישלם לשו"ח, וגם עיקר הסברא שכתב הפנ"י, דהיכי דהבהמה בעין, ואם הוכר הגנב היה מחזיר הפרה לבעלים, א"כ השתא דהשומר שכר משלם, הוי חליפי הפרה ולבעלים צריך לשלם, ומשום דמצי א"ל פרתי גבך, לא נהירא כלל, דנ"ל ברור דתשלומי השומרים לא הוי חליפי הפרה כמו תשלומי הגנב או הגזלן, דבגנב וגזלן שהחיוב יבוא מצד ההפסד שהפסיד לו פרה, ומעשה הלקיחה גורם החיוב, הוי שפיר התשלומין חליפי הפרה, אבל חיובי השומרים לא בא בעד ההפסד שמתה הפרה או נגנבה, דמעשה ההפסד אין מביא לידי חיוב, כיון שהשומר לא עשה בידים שום מעשה להפסידו, הלקיחה מבית בעלים היה ברשות, וההפסד בא ממילא, ורק החיוב יבוא בשביל שעבוד קבלת השמירה והנאת השומר, ומשו"ה נחלק חיובו למדריגות, שו"ח שאין לו הנאה, פטור בכל, וש"ש שיש לו הנאה קצת, נתוסף שעבודו וחיובו בגניבה ואבידה, ושואל שכל הנאה שלו חייב בכל, וכיון דכל עיקר חיוב השומרים הוא לא בשביל הפרה כ"א בעד הנאת השומר הטילה עליו התורה שעבוד כזה, וא"כ לא יוכל להתחייב כ"א לאותו האיש שנשתעבד בשמירה אליו, אבל לבעלים הראשונים שלא נשתעבד אצלם בשמירה כלל לרבנן, אין לחייבו להחזיר לבעלים, דהשומר בעצמו ודאי שאין לו שום שייכות עם הבעלים, ולתבוע מהנפקד מטעם פרתי גבך נמי אין שייך, אחרי שהמעות לא הוי חליפי הפרה, כ"א בשביל קבלת השמירה, ולא יוכל לומר פרתי גבך, ולכן איני רואה בזה שום חלוק בין הבהמה קיימת למתה הבהמה, דבחיוב תשלומי הגנב, שהתשלומין בא בשביל עצם הפסד הפרה, ודאי שמחויב להחזיר לבעלים הראשונים ואפי' כשאין הבהמה בעין, והגע עצמך, בגנב גופא אפי' אם מתה הפרה בי גנב והגנב דמים משלם, ודאי שישלם לבעלים ראשונים, ומטעם דנהי דגוף הפרה אינה בעולם, מ"מ אם ישלם לנפקד יכול הבעלים לטעון פרתי גבך, הרי לנו דהיכי שהתשלומין הוא חליפי הפרה, אין חלוק בין הפרה בעין או לא, ובשומרים שחיובם הוי בעד קבלת השמירה ולא מצי לומר פרתי גבך, ודאי דהוי של נפקד, כיון דלדידיה נתחייב בשמירה, ואין שום יסוד לחילוק הפנ"י. ובעיקר הדקדוק, דא"כ הו"מ למיתני בשו"ח שמסר לש"ש, אם היה לנו רשות לזוז מדברי התוס' היה אפשר לדייק מכאן ממש להיפך מן הפנ"י, וכמ"ש השבו"י הובא דבריו בפ"ת (חו"מ סי' ש"ז) דבכה"ג דהשו"ח נותן מכיסו לש"ש לשמור שמירה מעולה ביותר, גם ר' יוסי מודה דיחזיר לשומר, דזה מיקרי עושה סחורה בממון עצמו, אלא דהתוס' דב"ק לא ס"ל כן, ודו"ק:

שם במתני' ישבע השוכר שמתה כדרכה. והיכי דלא היה השוכר בשעה שמתה ולא יכול לישבע, כתב הרמב"ן דנשבע שאינו יודע ויפטר, דהו"ל כאומר איני יודע אם הלויתני, והראב"ד סובר דחייב, מטעם דהו"ל כא"י אם פרעתי הובא דבריהם בשמ"ק, וקשה טובא הא מחויב שבועה דאורייתא וא"י לישבע, ואמאי לא דיינינן בזה לומר דמחויב שבועה ואיל"מ, דגם הראב"ד לא אתי עלה לחייבו כ"א מטעם דא"י אם פרעתיך, ואמאי לא חייבו מטעם מחויב שבועה ואיל"מ, וכשיטת התה"ד בסי' של"ג, דאם אינו יודע אם מתה כדרכה חייב, מתוך שאין יכול לישבע. והיה נ"ל לכאורה, דטעמם הוי משום דאין התובע טוען טענת ברי, ולא אמרינן בזה מתוך, ואע"ג דעיקר שבועת והשומרים אינה באה כ"א על הספק, אפ"ה כיון דחדוש הוא אין לך אלא חדושו דמחויב לישבע, אבל לא לחייבו בתשלומין במקום שאין יכול לישבע, וכמ"ש הפנ"י (לקמן דף צ"ז) להוכיח כן מן הש"ס, וכזה י"ל גם דעת הנמוק"י בשם הרא"ה, המובא בש"ך (סי' רצ"א סקמ"ד) דס"ל דהיכי דאין יודע אם מתה מחמת מלאכה פטור, והש"ך הרבה להשיג עליו ע"ש, ולדברינו י"ל דס"ל נמי דבשומרין לא דיינינן ביה מתוך שאיל"מ, וכשיטת הרמב"ן והראב"ד, אכן שוב חזרתי, דבשיטת הרמב"ן ודאי דאין לומר כן, דהש"ך שם הביא בשם הרמב"ן, דהיכי דהשומר אין יכול לישבע דמשלם, הרי להדיא שגם בשומרים ס"ל נמי דאמרי' מתוך, וגם זולת זה לא ניחא לי בתי' הזה כיון שהרבה פוסקים ס"ל להדיא שגם בשומרים אמרינן מתוך, עיין בש"ך חו"מ (סי' רצ"א וסי' ש"ז סק"ו ובקצוה"ח סי' ש"מ מזה) ודוחק לומר דהראב"ד ורמב"ן יפלגו עם כל הנך פוסקים. ולכן נ"ל ליישב סתירת הרמב"ן, דהנה הכא אמרינן דמשעת מיתה קנה ושבועה כדי להפיס דעתו, ובטעם הדבר יש שכתבו דהשבועה אינה כ"א מדרבנן, עפמ"ש הרא"ש בריש מכילתין, אמאי ישבע הא השואל הו"ל עד המסייע וי"ל שאין הפרה לפנינו דצריך השואל לישבע שאינו ברשותו והו"ל עד הצריך שבועה שאינו עד ע"ש, וכיון דשבועה שאינו ברשותו אינו אלא מדרבנן, א"כ מה"ת אין לחייבו שבועה, דמה"ת נקרא עד המסייע שפוטר, ויש שכתבו טעמים אחרים, עכ"פ איך שיהיה טעם הדבר, זהו מפורש בש"ס דהשבועה אינה כ"א להפיס דעתו דאינה אלא מדרבנן, ולהכי לא דיינינן ביה מתוך שאיל"מ, דבשבועה דרבנן לא אמרינן הכי, וגדולה מזה כתב בתשובת שמן רוקח סי' פ"ג דכיון דהשבועה אינה כ"א להפיס, היכי דאפשר להפיס אפשר, והיכי דלא אפשר לא מחייבינן בזה תשלומין, ואם כי הקשה ע"ז, דהא דוקא לרבנן אמרינן דמשעת מיתה קונה, אבל לר' יוסי דקיי"ל כוותיה ס"ל דקונה בשבועה, וא"כ השבועה הוא העיקר ע"ש, נעלם מאתו מ"ש השמ"ק, דמדקאמר מי סברת משעת מיתה כו' משמע שגם לר' יוסי אמרינן דהשבועה אינה כ"א להפיס ע"ש, ובזה מיושב סתי' הרמב"ן, דהכא במתני' דהשבועה אינה כ"א מדרבנן וכטעם הנ"ל, ס"ל דאם א"י שמתה כדרכה נשבע שא"י ופטור, אבל בהדין שהביא הש"ך משמו, דהתם ליכא הך טעמא והשבועה הוי מה"ת כשבועת השומרין, להכי ס"ל שפיר דחייב לשלם אם א"י לישבע

והנה בחי' רעק"א הקשה דמאי מהני שבועת השוכר, מ"מ הוי ספק שמא שלח בו השואל יד, דאטו לא זזה ידו ממנו ושמא שלח בו יד להשתמש, והן אמת דהרשב"א העלה, שגם בשלח בו יד ודאי ג"כ לא מחייב השוכר כיון שלא עפ"י דבורו נעשה, דדוקא היכי שעצם השמירה לא שמרה כראוי החיוב על השומר כאילו היה אצלו ולא שמרה, אבל אם השמירה כראוי היתה אלא ששלח בו יד, מה שייך זה לשוכר, אכן הרא"ש בסוגיא דשומר שמסר לשומר הביא, דחייב השומר בשליחות יד דשני, וא"כ קשה מתני', ובמחכ"ת לא אבין, דהרא"ש לא כתב כן כ"א בשומר חנם שמסר לש"ש, דלשניהם אין רשות להשתמש בפקדון, ואם אך ישתמש בו הו"ל שולח יד, להכי חיישינן, אבל במתניתין דמיירי בשוכר ושואל שלשניהם רשות להשתמש, וא"כ איזה שליחות יד שייך בזה, שוב ראיתי בס' תבואת השדה הביא נמי בשם הריטב"א דבשוכר ושואל לא שייך שליחות יד, והסביר עוד בטעם הדבר, דחיוב דשליחות יד הוא מחמת שע"י התשמיש יכניס הדבר לרשותו, אבל הכא דבלא"ה ברשותו להשתמש, גם אם ישלח בה יד אח"כ אין מוסיף עוד הכניסה לרשותו, ועיין בפ"ת (חו"מ סי' ש"ז) מש"ש, אלא דבקצוה"ח (סי' רצ"א) הביא בשם הריטב"א להיפך דגם במתניתין הקשה אמאי לא חיישינן שמא שלח יד, ולמ"ש לעיל בשם הנמוק"י דהכא אם טוען איני הר יודע נשבע שאין יודע כיון דהתובע טוען שמא, גם הכא אתי שפיר, דכיון שאין יודע אם שלח יד פטור מספק, ודו"ק:

תוד"ה תחזור, אין לפרש משום דמצי א"ל פרתי גבך כו', ובטעם הדבר דבאמת לא אמרינן כן, עמ"ש לעיל במתני' בארוכה:

שם בא"ד ונראה אם המשכיר עצמו היה בשעת מיתה יודה ר' יוסי כו', נתכוונו לתרץ בזה קושית הרא"ש, דכיון דפסקינן כר' יוסי א"כ השקלא וטריא של ר' זירא ור"א מדיפתי דלא כהלכתא, לזה כתבו שבכה"ג גם ר' יוסי מודה, ובשקלא וטריא שם מיירי שהבעלים עצמו היה השואל, ובכה"ג ודאי השוכר פטור גם לר' יוסי, וכל זה הוא רק לשיטת התוס', שטעם דר' יוסי משום דמצי אמר לו דל אנת כו', להכי במקום דליכא שבועה יודה, אבל להרא"ש שיפרש טעם דר' יוסי משום דהוי כשליח הבעלים, דלטעם זה פליג אפי' היכי דליכא שבועה, וקשה לדידיה השקלא וטריא, ולזה הוכרח לתירוץ אחר ע"ש:

בגמ' במאי קני לפרה בשבועה, הפנ"י הקשה דמאי ס"ד דקני בשבועה, ומ"ש מהא דאמרינן לעיל בר"פ דלא קני בשבועה אפי' לענין כפל כ"ש לענין גוף הפרה, ובמחכ"ת לא אבין זה, דאטו הכא קונה לגוף הפרה ממש, וגם הנבילה יהיה שלו, דזה ודאי א"א שיקנה, דמהיכי תיתי יקנה כיון שזה לא הקנה לו וזה לא עשה שום קנין ע"מ לקנות, דאטו המיתה או השבועה הוי קנין לקנות על ידו, כשארי קנינים, אלא ודאי שהכוונה הוא דהוי כמו שהפרה שלו לענין דפטור בהפסידה, וא"כ איך קרב זא"ז, דהתם דיינינן לענין קניית הפרה ממש, ובודאי לא קנה בשבועה, והכא דיינינן על הפטור דשומר, דזה ודאי שבשבועה נפטר מלשלם כמו שאילו הבהמה שלו היתה, ובהמה שלו הוא דמתה, ובלא"ה לא דמי, כמ"ש לעיל במתני' דתשלומי. דשומר לא דמי לתשלומי דגנב, דתשלומי דשומר אין לחייב כ"א למי שנשתעבד בשמירה ע"ש:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה