אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף לה.

דף לד:

בגמ' ואותביניה שילם כו', התוס' מקשים דמאי פריך, הא לעיל אמרינן דשבחא דמגופא לא מקנה, ותי' דיוקרא הוי כשבחא דממילא ע"ש, וזה נגד דעת הרבה ראשונים שס"ל דיוקר הוי שבחא דמגופא, ואפשר היה לפרש דהקושיא הכא הוא ע"ז, שהכיפי בעצמם חוזרים למארייהו, והא ממתני' מוכח, דהיכי דשילם מקנה לו גופא דפרה משעת מסירה, ואגופא דכיפי קא פריך ולא איוקרא, דהיוקר ודאי שצריך לחזור, כיון דהוי כשבחא דמגופא ולא מקנה, והיה מקום ליישב בזה מה שהק' הרשב"א, דמאי פריך ממתניתין, הא התם שילם עפ"י הודאתו, משא"כ הכא שאמר לא ידענא, ורצה היה לפטור, רק נתחייב עפ"י טענתו ועפ"י פסק ב"ד, ולא מצינו בכה"ג דאקני לו כפילה, דדוקא כשמתחייב בהודאתו אמרו במתני' דמקנה לו ולא בכה"ג שרצה לפטור ע"ש, ולפמ"ש י"ל שדעת המקשה היה, דהא דבעינן במתני' שיתחייב בהודאתו, היינו לענין שמקנה לו כפל, אבל לענין שיהא גוף הפרה שלו, אפילו בכה"ג נמי, ומשני התם לא אטרחי', פי' ואפי' בגוף הדבר לחוד נמי לא מקנה לו היכי דלא בא החיוב בהודאת עצמו, ואפשר דמשו"ה לא ניחא להו לתוס' לפרש כן, דמלשון הש"ס דאמר אשתכח כיפי ואייקור, משמע שעל גוף הכיפי לא היה שום קפידה וסכסוך, ומרצון הטוב היה נמי ניחא לו להחזיר הכיפי וליקח האפדנא, שכל אחד ניחא בשלו, ורק הקפידה היה על היוקרא, דזה השומר תבע היוקרא, וכל השקלא וטריא קאי על השבחא דיוקרא, ולזה שפיר הוכיחו דיוקרא הוי כשבחא דממילא, דאל"ה מאי ס"ד דמקשה דהוי של שומר. ועוד י"ל בדעת התוס' דמדפריך ממתניתין דשילם, דהתם בא השבח ע"י רצון המפקיד כד שמקנה לו בשעת מסירה, ומשמע דאי לא הוי ידענא דינא דמתני' דנעשה כאומר לו בשעת מסירה, לא הוי קשה סוגיא דהכא, ואי נימא דפרכת הש"ס הוא על גוף הכיפי, א"כ אפי' בלא דינא דמתני' נמי קשה, אמאי יוחזרו הכיפי, כיון דשילם כבר, קנה הכיפי ע"י התשלומין, דהא הכא לא מיירי בנגנבה משומר, דנימא שבשעת התשלומין לא היה ברשות המפקיד שיכול להקנות, ובנאבדה מיירי הכא דכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא, וא"כ אפי' בלא דינא דמתניתין הו"מ לאקשויי, כיון דשילם כבר קנה הכיפי, ואין לומר משום דבמעות לחוד אינן קונות, וכמ"ש התוס' בריש פירקין האי טעמא, דבמתניתין דמיירי בנגנבו ולא היו בבית שומר בשעת התשלומין, שפיר כתבו דבמעות אינן קונות, אבל הכא הא אשכחו כיפי אח"כ, ונמצאו שהיו בביתו בשעת התשלומין, אלא שלא ידעו מהם, וא"כ ליקני מיהא ע"י חצירו אע"ג דלא ידע כיון ששילם, וגם אפי' במתני' צ"ע כוונת התוס' דאמאי באמת אין קונה הכא במעות לחוד, הא במילתא דלא שכיחי קונה מעות קנין גמור, וכמבואר לקמן (דף מ"ו) יש דמים שהן כחליפין, דדמי שור בפרה קונה במעות כיון דלא שכיחא, והכא דשילם לו באפדנא, הוי כמו דמי שור בפרה, וא"כ אפי' בלא דינא דמתניתין, דנעשה כאומר לו בשעת מסירה נמי הוי קשה אגוף הכיפי, ומדפריך דוקא ממתני' דשילם, מכלל דגוף הכיפי לא היה איכפת לו להחזיר, ורק הקפידה הוא על היוקר שבא עוד קודם תשלומין, והוכרח לאקשויי ממתניתין, דכיון דתנן שילם, שנעשה כהקנה לו גוף הפרה בשעת מסירה, א"כ אפי' היוקר שבא קודם תשלומין נמי הוי של שומר, ולזה שפיר כתב התוס' להוכיח דהיוקר הוי כשבחא דממילא, דאל"ה לא היה מקשה מידי, דהא בע"כ קושית הש"ס הוא על היוקר, ולא על גוף הכיפי:

ומתוך מה שיישבנו דעת התוס', קשה לי לעמוד על דעת הריטב"א שפי' דבאמת יוקרא הוי כשבחא דמגופא, ואפ"ה שפיר מקשה הכא, משום דמיירי הכא בנתייקר אחר התשלומין, וע"כ לא אמרינן לעיל שבחא דמגופא לא מקנה, היינו השבח שבא קודם התשלומין, אבל מה שבא אחר התשלומין שכבר נגמר קנינו, הוי של שומר אפי' בשבח דמגופא, הובא דבריו בקצוה"ח (סי' רצ"ה) ע"ש, אבל לפמ"ש תמוהים דבריו, דאי בשבח הבא אחר תשלומין מיירי הכא, מאי הוצרך לפרוך, ממתני' דשילם, הא אפי' בלא דינא דמתני' נמי הו"מ לפרוך, אמאי לא הוי השבח שלו, כיון דקנה הכיפי בתשלומין, וכי נתייקרו ברשותו הוא דאייקר דבשלמא אי הוי מיירי בשבח שקודם תשלומין, דעדיין לא היה כאן שום הוכחה לקנין, ורק מכח תקנת חכמים דאמרינן דנעשה כאומר לו בשעת מסירה, והיינו דוקא מכח דינא דמתני', ובלא מתני' לא נדע דין זה, אבל אי בשבח הבא אחר תשלומין, מאי הוצרך מכח מתני', אטו לא ידעינן דכל היכי ששילם והדבר מונח בחצירו שקונה, וכי אייקר אח"כ ברשותו אייקר, ועיין בפיר"ח מוכח נמי שהקנין הוא ע"י תשלומין וברשותו הוא דאייקר וצ"ע דעת הריטב"א. ואמנם בסמוך בגמרא כתבתי דהריטב"א לשיטתו דס"ל שבשעת תשלומין אין דעתו להקנות כיון שסבור שנגנבה ואתי שפיר, עמ"ש בסמוך בד"ה שאני התם:

תוד"ה אטרחיה, הקשו מבב"ק דלרבא בנשבע ואח"כ שילם דקנה הכפל אע"ג דאטרחיה לב"ד, ולעד"נ ליישב, דהתם הוי הטורח מה שטרחו לב"ד, למעליותא לענין הקנאת הכפל, דעיקר טעם דהקנאת הכפל הוא משום דהמפקיד יודע שהנפקד יוכל לפטור עצמו ע"י שבועה, ולכן בנחותא שבטוח הוא בקרן מקנה לו הכפל וכפרש"י בריש פירקין, וא"כ אם מקנה לו הכפל מספק שמא יפטור, כ"ש כשנשבע וכבר נפטר אם אח"כ רוצה לשלם, ודאי שהנחותא יותר גדולה וראויה להקנאת הכפל, ובכה"ג אפי' אם אטרחיה נמי מקנה לו, מטעם דבטוח הוא בקרן, דטעם דבטוח לחוד נמי סגי להקנאת הכפל, וכמ"ש לעיל בדבור המתחיל, שו"ח שאומר פשעתי, שלא הוצרך לטעם דלא אטרחיה כ"א במקום שבלא"ה בטוח בקרן, וכגון בשואל שאין לו מיגו לפטור עצמו, בזה אמרינן דשילם מהני מיהא, מטעם דלא אטרחיה, אבל היכי שרק ע"י הודאתו בטוח הוא בקרן, אז אפי' אטרחיה נמי, דמצד נחותא דבטחון הקרן מקנה, ועיין מה שכתבתי שם, וא"כ התם בב"ק דהנחותא דקרן יהיה יותר גדול עי"ז שנשבע, כ"ש דמקנה לו כפל אע"ג דאטרחי', אבל הכא דלא נתחייב בהודאתו ואדרבה רצה לפטור, א"כ משום נחותא דהודאה א"א להקנות הכפל, וכיון דאטרחיה נמי, ליכא שום צד להקנאת הכפל, וז"ב:

בגמרא שאני התם דשומא בטעות הוה דקא הוה כיפי מעיקרא, זהו גרסת רש"י והר"ח, והרמב"ם והריטב"א לא גרסי, דהא הוי מעיקרא, ויסוד פלוגתתם כפי מה שלמדתי מלשון הריטב"א המובא בשמ"ק הכי הוא, דרש"י והר"ח ס"ל, דדוקא משום דהוי כיפי מעיקרא ולא הוי שומא כלל, אבל אי נאבדו הכיפי ולא היו ברשותו הוי קני הכיפי שפיר, ואע"ג דמשעת מסירה לא אקני לו הכיפי כיון שאטרחיה לבי דינא, מ"מ קונה השתא בשעת תשלומין, וכיון דזה קונה הכיפי, ממילא לא יחזיר גם האפדנא, כיון דעצם השומא לא היה בטעות, וזה קונה נמי הכיפי, מהיכי תיתי נימא שיחזיר האפדנא, אכן הרמב"ם והריטב"א ס"ל דבתשלומין ששילם השתא, א"א לו לקנות, כיון דהמפקיד כסבור שאין ברשותו שנגנבו או שנאבדו ואין דעתו להקנות, ונמצא שזה אין לו שום קנין בהכיפי, דבשעת התחלת השמירה ודאי לא הקנה לו כיון שאטרחיה לב"ד, ובשעת תשלומין נמי לא הקנה לו, ולהכי נהי דמצד עצם השמירה לא הדרא, מ"מ כיון שזה לא קנה הכיפי, דינא הוא דכי אשכחינהו דניהדרו למארייהו, וכיון דהדרי הכיפי, לא סגיא דלא יחזיר לו האפדנא, דהא לא נשום לו האפדנא כ"א בעד הכיפי, וכשיוחזרו הכיפי בע"כ שיוחזר גם האפדנא, וזהו פי' התרצן, דקאמר דשומא בטעות, פי' הטעות לא הוי מחמת שהכיפי היו ברשותו, כ"א מחמת שהשומא לא היתה רק בשביל הכיפי, וכשיחזיר לו הכיפי בהכרח שיוחזר האפדנא, ע"ש שזה כוונתם ומפרש גם דעת המקשה לפירושו, ומזה עמדתי על תוכן דעת הריטב"א שיפרש דהכא מיירי ביוקרא שבא אחר תשלומין, ולעיל בחדושיי בד"ה ואותביניה שילם, הקשיתי עליו, דא"כ מאי פריך המקשה לעיל מכח מתניתין דשילם, דנעשה כאמר לו בשעת מסירה, ותיפוק ליה דברשותו נתייקר וכמ"ש הר"ח להדיא, והיינו משום דלשיטתו אזיל דס"ל דבתשלומין דהשתא א"א לקנות, כיון שאין דעת המקנה להקנות, ובע"כ דדעת המקשה הוא, אמאי לא נימא דמקנה בשעת מסירה, והוכרח להקשות דוקא מכח מתניתין, והר"ח לשיטתו שס"ל דבתשלומין דהשתא נמי יכול לקנות, ועמש"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה