בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף לד:
ברש"י ד"ה שילם לבנים, מתו הבעלים ונגנבה כו', המ"מ (בפ"ח מהלכות שאלה) הביא בשם הרשב"א, דהא דפרש"י במתו הבעלים ואח"כ נגנבה, היינו דאם נגנבה בחיי האב ושילם שומר לבניו פשיטא דקנה כפילה, דלפי הטעם דקאמר השתא דהקנאת הכפל משום ניחותא, דהשתא היכי דחושב שהכפל היה ראוי לו לעצמו, אפ"ה מקנה לו הכפל משום ניחותא, כ"ש היכי דמת אחר הגניבה דהכפל היה שייך לבנים, ודאי דמקנה לו משום ניחותא, ורק הבעיא הוא היכי שמתו הבעלים ואח"כ נגנבה, דבעת ההקנאה לא היו הבעלים בעולם והבנים הם המקנים, ע"ז קא מיבעי אם גם אצלם שייך טעם דניחותא, ע"ש שזה כוונתו, אם כי אין זה לשונו ממש, ולפי"ז עיקר הבעיא דשילם לבנים לא שייך כ"א ללישנא בתרא דרבא, דההקנאה הוי סמוך לגניבה, דאילו ללישנא קמא, דההקנאה הוי בעת המסירה, שאז היו הבעלים עצמם המקנים, לא שייך למיבעי דפשיטא דקנה הכפל, ואע"ג דלעיל בע"א כתב רש"י שגם ללישנא בתרא צ"ל דנעשה כאומר לו בשעת מסירה שסמוך לגניבה יקנה, וא"כ גם ללישנא בתרא הבעלים הם המקנים, מ"מ א"א לומר דמחמת הקנאת הבעלים יקנה, דמה בכך דהבעלים אמרו לו כן בשעת משיכה, מ"מ כיון דבשעת חלות הקנין, דהיינו סמוך לגניבה כבר מתו הבעלים ופסק כח המקנה והוי כאומר משוך וקנה לאחר שלשים ומת המקנה קודם שלשים דבטל הקנין, ובע"כ דההקנאה הוא ללשון זה מחמת הקנאת הבנים ושפיר שייך הבעיא:
והנה לעיל ע"א ברש"י ד"ה נעשה, כתב טעם אחר להקנאת הכפל משום שרוצה להיות בטוח בקרן, ולטעם זה נוכל לפרש הבעיא גם ללישנא קמא, היכי שמתו הבעלים, ונמצא דההנאה מהקרן לא יגיע לו לעצמו כ"א לבניו, אם האב רוצה גם בתקנות בניו וניחא לו שיהיו בטוחים בקרן, או דילמא עבור הנאת בניו אין דואג ואדעתא דהכי שימות הוא לא הקנה הכפל, וכמ"ש בסמוך תוס' ד"ה שאל מן האשה לפי' ריב"ן ועיין במהרש"א ומהר"ם, והנה מתחלה תמהתי מי הכריח לרש"י לעיל לתת טעם אחר להקנאת הכפל, הא בש"ס לא הוזכר כ"א טעם דנחותא, ואכן אפשר שזה דחק לרש"י, משום דלטעם דנחותא הוי הבעיא דשילם לבנים רק ללישנא בתרא, דללישנא קמא לא שייך למיבעי כיון דהמקנים היו הבעלים הראשונים, והם קבלו בעצמם ההנאה דנחותא ופשיטא דמקנה להו, וזה היה נראה דוחק לרש"י, דבעיא הזאת לא יהיה דומה לשארי בעיות דסוגיין, דהוו לשתי הלשונות, לזה הוכרח למצוא טעם אחר ג"כ להקנאת הכפל, ויהיה שייך הטעם גם ללישנא קמא עכ"פ לטעם זה, ודוחק הוא דיותר טוב לדחוק דהבעיא הוא רק ללישנא בתרא, מלבדות מעצמו טעם חדש שלא הוזכר בש"ס, ובזה יישבתי לנכון דעת הרא"ש והטור (סי' רצ"ה) שלא הביאו הבעיא דשילם לבנים, ותמהו כולם הא בגמ' איתא להדיא, ולמ"ש א"ש דהם יפרשו כפשוטו של הש"ס, ולא ס"ל טעם דרש"י שלא הוזכר בש"ס, ולפי"ז עיקר הבעיא הוא ללישנא בתרא, וללישנא קמא ליכא למיבעי כנ"ל, ולהכי הרא"ש לשיטתו דפוסק דוקא כלישנא קמא, כמו שהוכיח בריש פירקין, להכי לא הזכיר הבעיא וגם בטעם הרמב"ם שלא הביא הבעיא אפשר לומר נמי משום שפוסק כלישנא קמא, ועיין במ"מ פ"ח משאלה:
ואמנם שבתי ראיתי שטעם רש"י מוכרח מן הש"ס דלעיל, דקאמר ר"פ דהקנאת הכפל הוא מטעם מיגו דפטר נפשיה, וכל היני דלא מצי פטר נפשיה כגון בשואל לא מקנה לו כפילה, והיינו בע"כ כטעם רש"י, דהקנאת הכפל הוא משום שירצה להיות בטוח בקרן, ולהכי היכי דלא מצי פטר נפשיה דבטוח הוא בקרן בלא"ה לא מקנה לו כפילה דאילו לטעם המוזכר הכא משום ניחותא והנאה דאית ליה מן השומר, אפילו היכי דלא מצי פטר נפשיה, נמי הו"ל להקנות הכפל משום ניחותא, ואלא דמה שקשה לי לשיטת רש"י, דכיון דעיקר הטעם הוא משום דרוצה להיות בטוח בקרן, וא"כ מה הועיל בפירושו, דמיירי הכא שנגנבה אחר מיתת הבעלים, דאכתי מה שייך למיבעי ומה צד ספק יש בוה, דכיון דקודם הגניבה בא לרשות יורשין וא"כ אפי' אי לא ניחא להו בנחותא דאבוהון, אפ"ה ליהוי כאילו אמר הבן גופא שעה אחת קודם לגניבתה שיקנה, דהא גם אצלם שייך הטעם שרוצים להיות בטוח בקרן, ונ"ל דרש"י לשיטתו לעיל דאפי' ללישנא בתרא דרבא נעשה כאומר לו בשעה שמסרה לו לכשתגנב תהא קנויה לך שעה אחת סמוך לגניבה, הרי דעיקר התקנה לא הוי כ"א בעת המסירה, דאז שייך לומר דנעשה כאומר לו באותה שעה, אבל אשעה אחת קידם הגניבה לא שייך לומר כלל נעשה כאומר לו כן באותה שעה, שהרי לא נתבררה למפקיד אותה השעה ואין לו שום עסק עם הנפקד באותו זמן, כדי שנאמר דה"ל כאילו אמר כן, וכמ"ש הפנ"י לעיל לדחות דברי המהרש"א שכתב דלא כרש"י ע"ש, וכיון שכן לא שייך תקנת חכמים לגבי בנים, כיון דבדידהו ליכא שעת מסירה ולהכי עיקר הבעיא בבנים, אי אמרינן דבנים גופייהו ניחא להו במאי דעביד אבוהון, ואע"ג שהקנין אין חל כ"א סמוך לגניבה, וכבר קדמו רשות היורשין, אפ"ה כיון שהבנים ניחא להו נמי במאי דעביד אבוהון מהני מסירה דאבוהון, או דילמא לא ניחא לבנים בנחותא דאבוהון, ולזה אע"ג דעל דעת כן מסרה לו שיקנה סמוך לגניבה לא מהני מסירתו כיון דבעת חלות הקנין כבר בא לרשות הבנים, שוב מצאתי בפנ"י קצת מזה, ואתי שפיר דעת רש"י:
והנה מכל האמור יש לנו לפשוט ספיקו של רעק"א בחדושיו, בשומר אבידה ונגנבה ממנו, דלא היה שם כלל מעשה המסירה מיד הבעלים, אלא דבעצמותו נעשה שומר, ולא היה שום התעסקות הבעלים עם השומר כלל, אי קנה כפילה כששילם, דכיון דחזינן בכולה סוגיין דבעינן נחותא, וא"כ בשומר אבידה דלא היה להם נחותא זע"ז י"ל דלא קנה ע"ש, שצדדי הספק הם שנים, א), כיון דלא היה שם מסירה מיד בעלים, אי נימא דהמסירה גרם, או השעה שנעשה שומר גרם אע"ג דלא היה מסירה, ב), כיון דליכא טעם דנחותא, ולמ"ש שני הספיקות נפשטים מן הסוגיא, דזה ודאי שעיקר התקנה לא הוי כ"א אשעת מסירה דאז שייך לומר דנעשה כאומר לו, אבל במקום שאין לו שום עסק עם הנפקד כדי שנאמר דהו"ל כאומר לו וכמו באבידה, לא שייך לומר נעשה, דאלת"ה מאי קא מיבעי כלל בשיל לבנים, נהי דלא ניחא להו בנחותא דאבוהון, תיפוק ליה דהו"ל כאילו הבנים עצמן אמרו כן קודם גניבה, אלא ודאי דכל היכי דליכא מסירה מיד הבעלים, לא אמרינן נעשה כאומר לו, ובאבידה נמי פשיטא דלא קני כיון דלא הוי מסירה, וטעם דנחותא בע"כ לומר שאין זה עיקר טעם התקנה וכמ"ש הפנ"י, דהא במפקיד גופא לא חלקו חכמים בתקנתן, אי יש לו קורת רוח או לא, ובע"כ דעיקר התקנה הוא משום דבטוח בקרן, וטעם זה לא הוי כ"א בעת המסירה, ובאבידה לא שייך כן ופשיטא דלא קנה, ואכן בריטב"א מפרש הבעיא מטעם הקנאת הבנים, אם הבנים מקנים כעת משהגיע לרשותם, ומשמע דאע"ג דלא היה מסירה מ"מ כיון שנעשה מעתה השומר שלהם, ובשעה שנעשה שומר בא ההקנאה, וא"כ גם באבידה נמי מועיל ודו"ק, וגם בתוס' ד"ה שאל, ס"ל כהריטב"א, עמ"ש שם:
תוד"ה הריני משלם ומת, הניחו בתימה הא אין אדם מוריש קנס לבניו, והנה באמת כולה סוגיא (בב"ק דף ע"ב) משמע להדיא דאדם מוריש קנס ע"ש, ודלא כדמשמע בסוגיא דכתובות (דף מ"ג), ואמנם יישובן של שתי הסוגיות למדתי מדברי רש"י בריש פרק נערה, ד"ה לא הספיקה וז"ל כיון דלא עמד בדין לאו ממונא הוא, להורישו לבניו ואמרינן לקמן דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עכ"ל, ומלשונו משמע שתרי טעמי כתב, טעם הראשון משום דלאו ממונא הוא, פי' דאי אתי לב"ד הוי מיפטר בהודאה וכמ"ש שם להדיא במתני' ברש"י ד"ה מת האב, וטעם השני משום דאין מוריש זכות בתו, וכ"כ הפנ"י בכתובות שם, ששני טעמים כתב רש"י, וצריך באור למה הוצרך לשני הטעמים. והנ"ל בזה, דהנה ודאי שגם בקנס יש צד ירושה אפי' קודם העמדה בדין, דמאיזה טעם לא יוריש, אם מחמת שאין הממון בידו עדיין, הא גם בממון גמור נמי אין בידו קודם העמדה ואפ"ה יכול להוריש, וטעם שכתב רש"י דאי מודה ומיפטר נמי אין מספיק, דאכתי יהא מוריש לו זכות התביעה שהיה לאב בזה להעמידו בדין ולתבוע ממנו, ואמאי לא יוכל להוריש לבנו אותו הזכות מה שיוכל להעמידו בדין ואם יודה יפטר ואם לא יודה ישלם, אלא ודאי שאה"נ דזכות התביעה לדין יוכל להוריש, ורק דהנ"מ שבין ממון לקנס, דבממון יש לו זכייה בעצם הממון, דהמעשה עצמו מביא החיוב, ולא הוצרך לב"ד כ"א לברר ולכוף לקיים החיוב, ובקנס כיון דמודה ומיפטר אין לו זכייה בגוף הממון עדיין, ואין לו כ"א זכות התביעה לדין וזה הזכות יכול להוריש בשארי קנסות, ורק התם בכתובות דמיירי בקנס דאונס ומפתה לא יוכל להוריש כלל, דגוף הממון ודאי אין מוריש, והזכות ג"כ אין יכול להוריש, משום דאין אדם מוריש זכות בתו, והיינו מה שמדייק רש"י לכתוב שני הטעמים, דטעם הראשון דאי מודה ומיפטר לא יספיק כ"א על זה, שלא יוכל להורישו הזכות בעצם הממון, משום דמודה ומיפטר לא מיקרי עדיין ממונו, אבל אכתי יקשה דיהא מוריש להם זכות שיש לאב לתבוע לדין, ואותו הזכות גופא יוריש לבנו שהוא יעמוד במקום האב לתבוע לדין, לזה כתב טעם השני שאין מוריש זכות הבת, ונמצא דכל עיקר הדין דאין אדם מוריש לא שייך כ"א בקנס דאונס, אבל בקנס דכפל וכדומה שפיר יוכל להוריש עכ"פ זכות התביעה לדין, ומיושב קושית התוס':
אלא דאכתי יקשה קושית הריב"א בב"ק שם, מהא דאמר רבה בכתובות שם, כי קאמינא ממונא הוי משעמד בדין להורישו לבניו בשאר קנסות, הרי משמע שגם בשאר קנסות בעינן שיהא ממון להורישו לבניו, ואמאי בעינן כלל שיהא ממון, הא אפי' קנס גמור יכול להוריש עכ"פ הזכות, אכן למי שמעיין היטב בלשון רש"י דכתובות נראה שהרגיש בזה, ובנועם לשונו תירץ זאת, דז"ל רש"י התם, כי קאמינא ממונא הוי משעמד בדין להורישו לבניו בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאה ע"כ, וכבר צווחו כל המפרשים על מה שסיים רש"י, דלא מיפטר תו בהודאה, הודאה מאן דכר שמיה הכא, עיין בפנ"י ומהר"ם שי"ף שם, והנ"ל דרש"י נתכוון לתרץ קושית התוס', ומפרש שבאמת רבה דאומר ממונא הוי להורישו, לא נתכוון לאשמועינן הדין שאז יוכל להורישו, דאפי' קודם העמדה בדין נמי יכול להוריש בשאר קנסות, אלא כוונה אחרת בדברי רבה, דהנה מצד הסברא הוה אמינא, דנהי שיוכל להוריש זכות התביעה שהיורשים יעמדו במקומו, אבל הבע"ד יוכל גם להודות וליפטר, אע"ג שהאב כבר עמד בדין ואצלו אין יכול שוב להודות, מ"מ לגבי בניו שהם תובעים חדשים יוכל להודות וליפטר, כיון שעצם התביעה הוא קנס והם הוי תובעים חדשים, א"כ נאמר פרט למרשיע עצמו, לזה אשמועינן רבה, שלאחר העמדה בדין הוי ממונא, ולהכי אע"ג דהיורשים הם תובעים חדשים, מ"מ לא יוכל לפטור בהודאה, כיון דהוי כבר ממונא ולא קנס, וזהו שכתב רש"י, דלא מיפטר תו בהודאה, כלומר דמה שחידש רבה דלאחר העמדה בדין הוי ממונא, לא הוי החדוש לענין הורשה לבניו, דע"ז א"צ להעמדה בדין, כ"א עיקר החדוש הוא, דלא מיפטר תו בהודאה, ומיושב קושית הריב"א בתוס' דב"ק שם, ועמ"ש בכתובות שהארכתי הרבה ואכ"מ:
ברש"י ד"ה שאל שתי פרות, וז"ל שאל שתי פרות ונגנבו ואמר הריני משלם אחת ולא אמר מתה מחמת מלאכה ע"כ, וק"ל מי הכריחו לפרש דוקא בכה"ג שלא אמר מתה מחמת מלאכה, הא ודאי אפי' אם אמר מתה מחמת מלאכה ונתרצה לשלם ואח"כ נמצא הגנב, ודאי שמגיע לו הכפל כיון דפטר נפשיה ואפ"ה שילם. ונ"ל דלעיל בע"א מבואר דעת רש"י דגורס ללישנא קמא דר"פ ודאי לא הוי תיובתא, שאפילו ללשון זה דשואל לא מקנה כפילה, מטעם דמתה מחמת מלאכה לא שכיח, היינו דוקא באומר הריני משלם, אבל בשילם ממש גם בשואל קנה, ואח"כ אר"ז ג"כ הכי, דבשואל עד שישלם מטעם אחר כיון דכל הנאה שלו לא מקני לו בדבורא, ומאי נ"מ בין ר"פ לר"ז, כתבו התוס', דנ"מ הוא היכי שהתנה להיות כשו"ח ע"ש, והמפרשים כתבו נמי נ"מ אחריתי, היכי שטען מתה מחמת מלאכה ואפ"ה נתרצה לשלם ואח"כ נמצא הגנב, דלר"פ לא בעינן שילם ממש, דע"כ לא קאמר דבעינן שילם ממש, משום דלא היה לו במה למיפטר נפשיה, דזה לא שכיח, אבל אי באמת טען מתה מחמת מלאכה הרי פטר עצמו, וממילא מעתה הוא כשאר שומרים, ואפי' באמר, מקני לו כפילה, אבל לטעם דר"ז גם בכה"ג לא מקנה כ"א בשילם ממש, ולפי"ז נוכל לומר שס"ל לרש"י, דנהי דהיכי דהשואל אין טוען מתה מחמת מלאכה בעינן דוקא שילם ממש, דלא קיי"ל כלישנא בתרא דר"פ, שבכל אופן מהני אמר, משום דברייתא הוי תיובתא, דנקיט שילם דוקא, מ"מ בהא י"ל דקיי"ל כלישנא קמא דר"פ נגד רב זביד, דטעם דבעינן בשואל שילם ממש הוא משום דלא היה לו במה לפטור, דע"ז אין ראיה להיפוך, ולפי"ז אם טען מתה מחמת מלאכה לא בעינן שילם, והנה הכא אמר שאל שתי פרות ושילם, דמשמע דוקא שילם ממש, להכי פרש"י דמיירי בטוען נגנבו רק שנתרצה לשלם, אבל אם היה טוען מתה מחמת מלאכה לא בעינן שילם ממש, ואפי' באמר, נמי מהני, ואע"ג דרש"י הזכיר בלשונו אמר הריני משלם, לא נתכוון לומר דמיירי באמר ולא בשילם, אלא נתכוון לומר דתחלת טענתו לזכות הכפל הוא רק ע"י שאמר הריני משלם, ואה"נ שאח"כ שילם:
בגמ' שאל מן השותפין ושילם לאחד מהם, והקשה רעק"א הא גם לזה ששילם לא הוי רק שילם מחצה, דהא כל פרוטה ופרוטה הוא בשותפות וכמ"ש הרא"ש פרק מי שהיה נשוי ע"ש. ובפשוטו אפשר ליישב, דמצי לאוקמי כגון שחבירו השותף נתרצה לזה, שיקח הוא החצי לעצמו, או שכבר נתחלקו ביניהם כל השותפות, לזה מחצית החוב ולזה מחצית וכל אחד מן השותפים כשקיבל לעצמו קיבל, ודו"ק:
בגמ' שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי, מכאן היה נראה ראיה לשיטת התוס' (ב"ק פ"ט) ובכתובות (דף ע"ט) דכפל של בהמת מלוג הוי לאשה מטעם דאתי מעלמא, ולהכי שפיר מצי האשה להקנות הכפל דבידה הוא, ורק הבעיא הוא, מי אמרינן כיון דהאשה לא קיבלה התשלומין לא הקנתה הכפל, או דילמא כיון דהבעל אפוטרופוס הוא על נכסיה ואוכל הפירות, מקרי בעלים ע"ז ותשלומין מעליא הוא, דאי לשיטת הרי"ף שם, דהכפל לבעל, לא שייך למיבעי כלל, דהא המקנה הוי האשה בשעה שמסרה הבהמה, ולא תוכל להקנות דבר שאינו שלה, דאין לומר שגם לשיטת הרי"ף יהיה הבעיא, אם הבעל מקנה הכפל בקבלת התשלומין, דהא אע"ג דהכפל שלו הוא אין יכול הבעל להקנות לשומר, דלא מיבעי לשיטת רש"י דלעיל, שאפילו ללישנא בתרא דרבא, דהקנין נגמר סמוך לגניבתה, מ"מ נעשה כאומר לו בשעה שמסרה, ודוקא בעת המסירה לשומר הוי ההקנאה, ואפי' באתו לרשות בנים קודם הגניבה, אין הבנים יכולים להקנות הכפל מעצמם, כיון דלא היו בשעת מסירה וכמ"ש לעיל בסוגיא דשילם לבנים, כ"ש דהבעל לא יכול להקנות הכפל כיון דלא הוא היה המוסר לשומר, אלא אפי' לשיטת הריטב"א, דעיקר ההקנאה תלוי בשעה שנעשה שומר, ובאתו ליד בנים קודם הגניבה דהוי מעתה שומר שלהם, יכולים גם הבנים להקנות, וכן דעת המהרש"א לעיל, היינו דוקא בבנים, שהגוף שלהם ויכולים להקנות פרה גופא, אבל הכא גבי בעל שאין הגוף שלו ואין יכול להקנות כ"א הכפל, הוי דבר שלא בא לעולם, דבכל הסוגיא מוכח דבעינן דוקא שיקנה לו הפרה ממש, דאי לא, הוי דשלב"ל, ולהכי מצד הבעל א"א בשום אופן להקנות, והאשה נמי לא תוכל להקנות דבר שאין שלה, ומה קמיבעי הכא, ובע"כ דהעיקר כשיטת התוס' דכפל לאשה. והנה פלא ראיתי בשמ"ק בסוגיין בשם הרא"ש שכתב דאי הפירות לבעל, פשיטא דהבעל יוכל להקנות הכפל שהוא שלו, ולא שייך גם לאסתפוקי בזה, דפשיטא הוא שיוכל הבעל להקנות, ולא זכיתי להבין, דלע"ד פשוט ההיפך, דהבעל ודאי לא יוכל להקנות מטעם דשלב"ל וכמ"ש. ואפשר לומר דאין כוונת הרא"ש שהבעל מקנה עתה כשקיבל התשלומין, דזה פשיטא דההקנאה בעינן משעת מסירה וגוף הפרה בעינן להקנות, אלא רצה לומר דמתחילה בעת ששאלה האשה את הפרה, הרשה לה הבעל להקנות הכפל לשומר, דניחא לו בזה, דליקני ליה כפילה כשישלם הקרן שיוכל לאכול הפירות ממנו מכאן ואילך, ובכה"ג שפיר מהני, דמצד דשלב"ל אין כאן, כיון דבאמת המקנה היתה בזה האשה, שהקנתה בשעת מסירה גוף הפרה, ובידה להקנות אע"ג שאינה שלו, כיון דהוי ברשות הבעל, וכעין זה כתב שם בשמ"ק בשם הריטב"א שהוכיח דהכא מיירי בע"כ בשהשאילה ברשות בעלה, שאל"כ היאך יש לה רשות להשאיל, ואין כאן שאלה כלל והו"ל שואל שלא מדעת דלא קנה כפילה ע"ש, והנה גם לזה קמה ראייתי דלעיל, שהעיקר כשיטת התוס', דאי כשיטת הרי"ף דהכפל לבעל הוי, אע"ג דמשכחינן שתהא בידה להקנות וכנ"ל, מ"מ בכה"ג דהוי ברשות הבעל והאשה הוי המקנה, לא שייך למיבעי כלל, דמאיזה צד יהיה חסרון וכמ"ש הרא"ש שם, דאי של בעל לא שייך למיבעי כלל, ומדמיבעיא מכלל דהכפל לאשה הוי, דבזה שפיר שייך למיבעי וכמ"ש בתחלת דברינו, ודו"ק:
תוד"ה שאל, והריב"ן פי' כו' דאפי' את"ל דשילם לבנים קנה כפילה משום נחותא דאבוהון וללישנא דמעכשיו אשה אינה חסה על בעלה יעו"ש היטב ובמהרש"א ומהר"ם, תוכן הדברים, דהתוס' יפרשו דהבעיא דשילם לבנים קאי ללישנא בתרא, ומיירי בנגנבה לאחר מיתת הבעלים, והבעיא הוא אם הבנים בעצמם מקנים הכפל, אבל יש למיבעי גם ללישנא קמא, ואף בנגנבה בחיי האב אם השומר מקנה בשביל תשלומי הבנים אם ניחא לאב שגם בניו יהיו בטוחים בקרן, ומזה נראה דהתוספות סוברים דגם הבנים יכולים להקנות מעצמם הכפל, כיון דקודם הגניבה בא הדבר לרשותם, ומעתה הוי שומר שלהם, והוא כשיטת ריטב"א שהבאתי לעיל ברש"י ד"ה שילם לבנים, ושמזה מוכח דעיקר ההקנאה הוי בעת שנעשה שומר, ולא בשעת מסירה, ודלא כמ"ש בשם הפנ"י דעיקר ההקנאה הוי בשעת מסירה, וכל היכי דלא היה מסירה לא יוכל להקנות הכפל, וכמו בשומר אבידה ע"ש, והנה ללישנא דמעכשיו, בע"כ דטעם הקנאת הכפל הוא משום דרוצה להיות בטוח בקרן, והבעיא הוא אם להאב ניחא שגם הבנים יהי' בטוחים עיין במהרש"א, ורעק"א בחדושיו תמה על התוס' מנ"ל לחדש בעיא דלא הוזכר בש"ס, דבש"ס לא מוזכר כ"א טעם דנחותא, ומנ"ל להמציא טעם דבטוח בקרן, ולמ"ש לעיל ברש"י ד"ה שילם, הדבר הזה והטעם מוכרח מן הסוגיא דלעיל, דקאמר ר"פ דלא מקנה הכפל כ"א היכי דיש לו מיגו לפטור נפשו, ושואל דבלא"ה חייב לא מקנה לו כפילה, ואי לטעם דנחותא מאי נ"מ בין אית ליה מיגו דליפטר או לא, אע"כ דעיקר הטעם משום דרוצה להיות בטוח, וא"כ היכי דאין לו מיגו דבלא"ה בטוח לא מקנה לו כפילה, עיין היטב מ"ש לעיל בארוכה: