אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף לד.

דף לג:

בגמ' א"ה אפי' גיזותי' וולדותי', הפנ"י הקשה דטפי הו"ל לאקשויי שאפי' גוף הפרה אין משלם לו אלא כמו שמסרה, וא"כ מסר לו עגל ונעשה שור בשעת גניבה לא ישלם אלא דמי עגל כמו שמסרה שהרי מאותה שעה מקנה לו, ומה שגדל אח"כ ברשותו נתגדל ע"ש, והיה נראה לכאורה שזה גרם לרמב"ם (בפ"ח משאלה) לפסוק דגוף הפרה חוזרת לבעלים, והיינו משום דלא מקשה כ"א אגיזות וולדות, מכלל דגוף הפרה אה"נ שמחויב להחזירה כמו שהיא עתה, אכן מאוד תמוהים דברי הרמב"ם, דממ"נ אם יפרש דמיירי שהקנה לו גוף הפרה ממש, א"כ אמאי צריך להחזירה אח"כ, כיון שכבר היא שלו, או משעת משיכה או סמוך לגניבתה, ואי דלא הקנה לו כ"א הפרה לכפילה, א"כ אפילו גיזות וולדות אמאי שלו, ומאי מקשה, א"ה גיזות וולדות, ועוד דאי אפשר לאוקמי שלא הקנה לו כ"א הפרה לכפילה, דהא בגיטין מיבעי לן אי מצי למקנה בהמה לקנס ופרה לכפילה, וכבר האריכו המפרשים בזה, ועמ"ש בקצוה"ח ונה"מ (בסי' רצ"ה). והיה נ"ל ליישב דעתו, דהנה כתבתי דהטעם מה שהכריח לתרצן לאוקמי שהקנה לו גוף הפרה ממש, ולא פרה לכפילה, משום דזה בעיא הוא בגיטין אי מהני בכה"ג, וצדדי הבעיא הוא, אי דמי לדקל לפירותיו דמהני, או דילמא דקל לפירות עבידי דאתא אבל הכא מי יימר דמיגנבה ואי מיגנבה דילמא מודה ומיפטר, ולפי"ז לא שייך הבעיא כ"א בבהמה לקנס, אבל בבהמה ליוקרה, י"ל דדומה שפיר לדקל לפירות, דהוה נמי עבידי דאתא, ואפי' אם תאמר שזה לא הוי נמי עבידי כל כך, מ"מ רק חד מי יימר הוא דאיכא בזה, היינו מי יימר דתתייקר, ובחד מי יימר מהני, וכפי הנראה מהמפרשים, דיוקרא הוי עבידי דאתא כמו בפירות דקל וכמ"ש בחי' רעק"א, וכיון שכן נוכל לומר דעיקר הדין אם פרה לכפילה מהני או לא, יהיה תלוי בזה, דאם נימא דהכא כשהקנה לו הכפל מקנה לו גם שבא דיוקרא, אז מהני הקנין גם על הכפל, וכמו בהקנה מעות ומטלטלין בחליפין שכתב המרדכי דמהני, אע"ג דמטבע אין נקנה בחליפין, מ"מ כיון שמהני הקנין למטלטלין מהני למעות, הובא בסמ"ע לסי' ר"ג), ואכן אי נימא שלא הקנה לו כ"א הכפל לחוד ולא היוקרא, לא חל הקנין על הכפל, דלא דמי לדקל לפירות וכנ"ל, ומעתה י"ל שפיר, דלהכי הוכרח התרצן לאוקמי בהקנה לו גוף הפרה, ולא הפרה לכפילה, דהיינו משום דבתחלה היינו סוברים דהבעלים לא הקנו כ"א הכפל לחוד ולא היוקר, אע"ג דהוי נמי שבח דממילא, די"ל דלא הקנה לו כ"א שבח כזה שבא ע"י הגניבה ושהגניבה גרם וכמ"ש סברא זאת בחי' רעק"א, וכיון דהבעלים לא הקנו לשומר כ"א הכפל מוכרח היה לאוקמי דגוף הפרה הקנה לו, דפרה לכפילה לחוד לא מהני ומיבעי לן בגיטין, אכן לפום מאי דמסיק אח"כ לחלק בין שבחא דגופא לממילא וס"ל דכל שבחא דממילא הקנה לו, ויוקרא דהוי נמי שבח דממילא וכמ"ש התוס' לקמן (דף ל"ה) ד"ה ואותביניה, ודאי שגם זה הקנה לו, וכיון שהשומר קונה היוקר עם הכפל בבת אחת שפיר נוכל לומר דלא הקנה לו כ"א הפרה לכפילה וליוקרה, ומיגו דחל הקנין על היוקרא חל נמי על הכפל, ונמצא לפי"ז דאליבא דאמת דכל שבחא דממילא מקנה לו, שוב א"צ לומר דמקנה לו גוף הפרה ממש, ושפיר נוכל לומר דלא הקנה כ"א הפרה לכפל, וא"ש דעת הרמב"ם דס"ל דגוף הפרה חוזרת לבעליה, היינו משום דאליבא דאמת מתפרש שפיר דלא הקנה לו כ"א הפרה לכפילה, ועצם הפרה לא הקנה להכי מחויב להחזירה, והנה אם כי מה שכתבתי היה נראה נכון בדעת הרמב"ם, בכ"ז כשאני לעצמי לא נ"ל כלל שהרמב"ם יסבור דין זה, דגוף הפרה יהיה חוזר לבעלים, דהא בהלכה ג' שם כתב וז"ל כיצד הפקיד ד' סאין אצל חבירו והרי הן שווין סלע ונגנבו או שאבדו ואמר הריני משלם כו' ואח"כ נמצאו והרי הן שווים ד' סלעים הרי הן של שומר ואינו משלם אלא סלע ע"כ, הרי כתב להדיא דרק ישלם הסלע בעד הקרן, ואי נימא דס"ל דגוף הדבר יחזיר לבעלים, הכי הול"ל דיחזיר הדבר לבעלים, והבעלים ישלמו בעד היוקרא לשומר, ובע"כ שגם הרמב"ם ס"ל דהקנה לו גוף הפרה ממש, והא דכתב חוזרת לבעליה היא וגיזותיה, הנכון כמ"ש הש"ך (חו"מ סי' רצ"ה) משום דהכא לא שילם עדיין והשומר אין מקפיד בכך ע"ש ואכ"מ, ואי דלפי"ז ישאר קושית הפנ"י דלעיל, עיין בסמוך מה שכתבתי לתרץ:

ברש"י ד"ה פסקא כו' ואין דעתו להקנות הוולדות ע"ש, ויש להבין למה לא הזכיר הגיזות דנקט בש"ס ברישא, ונ"ל דבדקדוק כתב כן, דהנה לעיל ברש"י ד"ה נעשה כתב הטעם שהקנה הכפל, משום דאומדן דעת הוא דניחא לבעלים שיהא בטוח בקרן ע"מ שיהא ספק כפל העתיד לבוא של שומר, ומשמע מלשונו שרק ספק ריוח הקנה לו ולא ודאי ריוח, ולפי"ז יקשה דמאי פריך מאי פסקא הא טעמא רבה אית בהו לחלק, דכפל שהוא ספק ריוח מקנה, משא"כ הגיזות דודאי אתי לא מקני, לזה פרש"י שאה"נ דמגיזות לא קשיא, רק הקושיא הוא מוולדות דהוי נמי ספק ריוח, דמי יימר דתתעבר ואם תתעבר שמא תפיל הוולד, וא"ש דמסיים רק הוולדות, משום דעיקר הקושיא הוא מזה. וארווחנא ליישב בזה מ"ש הפנ"י, דמאי מקשה מגיזות הא טפי הו"ל לאקשויי, שגם גוף הפרה אין משלם אלא כמו שמסרה, ומסר עגל ונעשה שור אין משלם אלא עגל כמו שמסרה ע"ש, והבאתיו לעיל, ולמ"ש א"ש, דשבח כזה שבודאי יבוא כמו עגל ונעשה שור, דהוי ודאי שיתגדל ויהיה שור, זה היה פשיטא לש"ס דלא הקנה לו כלל וכאילו התנה חוץ משבח כזה, ורק מוולדות דהוי נמי ספק ריוח קא קשה להש"ס, דיהיה של שומר, ומשני דנעשה כאומר חוץ כו' פי' שגם זה לא הקנה משום דהוי שבחא דמגופא:

בגמ' שבחא דמגופא לא מקני, נראה פשוט דהיינו שבחא דמגופא דבא קודם תשלומין, אבל הבא אחר תשלומין הוי שלו כיון שכבר נגמר קנינו, וכמ"ש הריטב"א להדיא לקמן גבי עובדי דכיפי, ובזה מיושב דעת הראב"ד דס"ל דשבח דיוקרא לא הוי של שומר כ"א לאחר ששילם, ומשום דס"ל דיוקרא הוי כשבחא דגופא, ויש בזה כדי להאריך, אלא מפני שמצאתי שקדמני בזה הקצוה"ח (בסי' רצ"ה) קצרתי:

רש"י ד"ה נעשה כא"ל בשעת מסירה, עמ"ש לקמן בסוגיא דשילם לבנים מזה:

בגמ' שו"ח שאומר פשעתי מקנה לו כפילה מיגו דאי בעי פטר נפשיה כו', שואל שאמר כו' במאי הוי למיפטר, ומכאן הוכיח הריטב"א דהיכי שיש עדים שנגנבה בפשיעה לא קנה כפילה, כיון דלא מצי פטר נפשיה, אלא שהביא בשם הירושלמי להיפך, דגרסינן התם היה שם עדים שנגנבה בפשיעה ה"ז בכלל שילם ולא רצה לישבע, ומסיק דהירושלמי פליג עם הש"ס דידן, ופוסק כש"ס דידן דלא קנה כפילה היכי שיש עדים ע"ש, ובשמ"ק ונמוק"י בסוגיין, ולעד"נ דאפשר לומר דלא פליגי השסי"ן כלל, דהא לקמן אמרינן, ללישנא קמא דרב פפא ודאי לא הוי תיובתא, ופרש"י שגם ר"פ לא אמר כ"א באומר הריני משלם, אבל בשילם מודה ר"פ דגם בשואל קנה כפילה, והרי לישנא קמא סובר דבשואל ליכא מיגו דפטר נפשיה, ואפ"ה בשילם קנה כפילה, הרי להדיא גם בש"ס דילן, דהא דבעינן מיגו דפטר נפשיה, היינו דוקא באומר הריני משלם, אבל בשילם קנה כפילה אע"ג דלית ליה מיגו, ומה דקאמר הירושלמי דמקנה כפילה גם ביש עדים, היינו בשילם וכדקאמר הרי זה בכלל שילם, ובשילם גם ש"ס דילן יסבור דקנה, ונמצא לפי"ז דהיכי שיש עדים שנגנבה בפשיעה, באומר הריני משלם לא קנה, ובשילם ממש קנה לשני התלמודין, ואע"ג דבש"ס דילן היינו דוקא לגירסת רש"י דגורס ללישנא קמא לא הוי תיובתא, אבל לגירסת הר"ח דללישנא קמא ודאי הוי תיובתא, ס"ל דגם בשילם ממש נמי לא קנה כפילה היכי דלית ליה מיגו, מ"מ גם בזה נראה העיקר כגרסת רש"י, דהא הטעם מה שמיאנו התוס' בפי' רש"י, משום דכיון דרב פפא מפרש טעמא משום דלא שכיח, והאי טעמא שייך אפי' בשילם ע"ש, ומשמע שהתוס' הבינו, דהטעם דמקנה לו כפילה הוא משום דניחא לו להיות בטוח בקרן וכמ"ש רש"י, ואפילו בשילם ממש נמי הוי טעם זה, ולא שייך זה כ"א היכי דיש לו מיגו, אבל בשואל דלית לו מיגו והוא בטוח בלא"ה בקרן לא מקנה לו כפילה, אכן באמת נראה, דבשילם ממש מקנה לו כפילה בלא טעם דירצה להיות בטוח בקרן, ורק מטעם נחותא דלא אטרחיה לבי דינא, ולא הוצרך לטעם דירצה להיות בטוח בקרן, כ"א באומר הריני משלם, דליכא הכא טעם דלא אטרחיה, דהא גם עתה יוכל היות שלא ישלם לו ויטריחו לבי דינא, ומשו"ה הוצרך לטעם זה, דעכ"פ כיון שאמר הריני משלם ולא יוכל עוד לחזור הרי בטוח הוא בקרן, ומחמת נחותא זאת מקנה לו כפילה, אבל בשילם ממש לא הוצרך לטעם זה, ואפי' היכי דאין לו מיגו דפטר נפשיה כגון בשואל, דבטוח בקרן בלא"ה, אפ"ה מקנה כפילה משום נחותא דלא אטרחיה לבי דינא, ומכל זה נראה ברור, דהיכי דשילם ממש מקנה לו כפילה בכל אופן אפילו היכי שיש עדים שנגנבה בפשיעה דבטוח הוא בקרן, אפ"ה כיון דלא אטרחי' לב"ד מקנה לו, וכגרסת רש"י והירושלמי, וקושית התוס' מיושב בעז"ה:

ומזה עמדנו על ברור הדברים שכתבו התוס' ד"ה אלא מהא, דאע"ג דאומר הריני משלם מהני, מ"מ היכי דנשבע תחלה בעינן שילם ממש, אפילו לרבא דס"ל שאין זה חסרון במה שאטרחיה כבר בשבועה, וטעמא בעי דא"כ אפילו אמר הריני משלם נמי, ולפי מה שכתבתי דיש שני טעמים להקנאת הכפל, א), משום דירצה להיות בטוח בקרן, ב), משום דלא אטרחיה לבי דינא, ובאומר הריני משלם דלא שייך טעם דלא אטרחי' התם יהיה ההקנאה מטעם דבטוח בקרן, דכל זמן דלא אמר הריני משלם, יכול לפטור נפשיה, ועתה שכבר אמר הריני משלם דאין יכול לחזור, בטוח הוא בקרן, וא"כ לא שייך זה כ"א כשאומר הריני משלם קודם שנשבע, דבאופן זה הוי אמירתו הריני משלם, קבלת הדין ממש, מטעם דין שומרים, ופטור עי"ז משבועת השומרים, שפיר אין יכול לחזור, אבל היכי דנשבע כבר, ונפטר ע"י השבועה מכל חיובי השומרים שהיה עליו, ואם אומר כעת הריני משלם, הוי כמו שירצה לתת מתנה, דבודאי יכול לחזור, וכיון שכן ליכא הכא שום אחד מהטעמים המועילים להקנאת הכפל, טעם דבטוח לא שייך, דגם עתה אינו בטוח דיכול לחזור, וטעם דלא אטרחיה נמי לא שייך, דמי יודע אולי יטריחו לבוא עוד לב"ד, ובלא ב"ד שיכפוהו לשלם, לא ישלם, ולהכי לא מקנה לו כפילה, משא"כ כששילם ממש, הרי יש עכ"פ טעם דלא אטרחיה ושפיר מקנה לו כפילה, וכ"ז ברור לענ"ד:

תוד"ה אלא מהא, בסוה"ד אבל אם אמר הריני משלם כו', עמ"ש לעיל בדבור הסמוך בטעם הדבר

תוד"ה ללישנא קמא, ור"ח גרס כו' עמ"ש לעיל בדבור הסמוך ליישב:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה