אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף לב:

דף לב.

בגמ' ואפי' לר"ש משום כו' אבל מסיימי קראי דרשינן ק"ו, וקשה למה לי הדיוק דהוי דרשינן ק"ו, הא מגופו מוכח דכיון דאמר דלא מסיימי קראי, ואם היה נכתב חד קרא הוי מוקמינן לפריקה דעדיף, ומשום מאי עדיף הוא, משום צב"ח, ומוכח דצב"ח דאורייתא, ונ"ל שמזה דפריקה עדיפא מטעינה אין ראיה עוד דהוי משום צב"ח, די"ל דהעדיפות הוי משום חסרון כיס, או משום דצערא דמרא גדול יותר בפריקה, דעי"ז שהבהמה מצטערת ומתקלקת יצטערו גם הבעלים, ורק עיקר ההוכחה הוא מזה דאמרינן דפריקה בחנם, שזה הוי ודאי משום צב"ח דאי מחמת חסרון כיס, מ"ש מאבידה דנמי אית בה חסרון כיס ואפ"ה רשאי ליטול שכר כפועל בטל, אלא ודאי משום דבפריקה איכא צב"ח, וכ"כ הר"ח בקצרה, שההוכחה הוי מזה שפריקה בחנם, ובלא"ה נמי צ"ל כן כמ"ש המהר"ם שי"ף ע"ש, ולזה הוכרח לסיים, הא לא"ה דרשינן ק"ו, וכלומר לאו אק"ו סמיך אלא משום דאי דרשינן ק"ו אז אמרינן דפריקה בחנם. אכן הא תינח לשיטת רש"י והר"ן שהבאתי לעיל דס"ל דפריקה לגמרי בחנם משום צב"ח, אנן לשיטת הרא"ש שגם בפריקה נוטל כפועל בטל כמו באבידה, וא"כ מזה דפריקה בחנם לא נוכל להוכיח צב"ח, ובע"כ שההוכחה הוא מן העדיפות דפריקה מטעינה וא"כ יוחזר הקושיא דלעיל. ולכן נראה באופן אחר, די"ל דאה"נ אי לא הוה כתיב כ"א חד קרא, והוה מוקמינן לו בפריקה, היה מוכח דצב"ח דאורייתא, מ"מ השתא דכתיבי תרי קראי יש לומר דלהכי כתיב נמי טעינה, להוציא מן הטעות שהיינו טועים דצב"ח דאורייתא, ולמימר דאטעינה נמי חייב אע"ג דליכא צב"ח, ולזה הוכרח להביא מן הדיוק, דאי הוי מסיימי דרשינן ק"ו, וגם רש"י היה סובר דצב"ח דאורייתא, דאל"ה אמאי פריקה בחנם, ודו"ק:

ברש"י ד"ה זקוק, אי משום מצות עזב תעזב הא בעינן משאו הראוי אלא משום צב"ח ע"כ, ובתוד"ה מכלל וז"ל המקשה סבור דת"ק נמי ידרוש משאו הראוי ושאינו ראוי נהי דאין מחויב בחנם משום דלית ביה מצות פריקה מ"מ בשכר חייב לסייעו משום צב"ח ע"כ, הנה ודאי שגם לרש"י המקשה סובר, דת"ק נמי ידרוש משאו הראוי ואין לחייבו משום מצות פריקה, וכמ"ש רש"י להדיא, דאי משום עזב הא בעינן משאו הראוי, וגם מוכרח לפרש כן, דאין לומר שלדעת המקשה יסבור ת"ק דלא בעינן משאו הראוי, ומשום מצות פריקה אתה יכול לחייבו, א"כ מאי ראיה מייתי מינה לצב"ח, ועוד שאח"כ הוא דדחי וקאמר, דילמא בתחת משאו פליגי, דאלמא מעיקרא ס"ל דלא פליגי כלל בדרשה, וכו"ע דרשי משאו הראוי, אלא דזהו דאיכא בין פרש"י לתוס', דרש"י ס"ל דקושית הש"ס הוי כפשוטו, דאי צב"ח דאורייתא אמאי אין זקוק, דודאי דמחויב להזדקק בחנם וכ"ש מפריקה, דאי משום מצות פריקה לחודא, היה נוטל שכר כפועל בטל, ואי משום צב"ח מחויב בחנם לגמרי, דרש"י ס"ל כשיטת הר"ן דצב"ח מחויב בחנם, ואע"ג דצב"ח הותרה לצורך הנאת האדם, יש לומר דהיינו דוקא כשיש לו צורך בעצם הדבר שמצערה, אבל אם בעצם הדבר אין לו צורך, אסור להניחה בצער ואפי' במקום הפסד, כ"ש דאסור ליטול שכר בעד זה, ותוס' סברי להיפוך, דאי משום פריקה, עכ"פ בחנם כפועל בטל, ואילו משום צב"ח שרי בשכר ואפי' שלא במקום הפסד, וסברתם בזה, דכיון דלצורך אדם הותרה צב"ח, ואם רשאי לצערה בידים במקום צורך, כ"ש הכא דהוי בשב ואל תעשה דשרי, ויסוד פלוגתתם הוא מן הסוגיא דהכא, דקאמר הכא מי סברת פטור לגמרי דילמא פטור בחנם וחייב בשכר משום צב"ח, הרי מפורש דבעד צב"ח מותר ליטול שכר וכשיטת התוס', ומוכרח נמי דבשכר דקאמר, הינו כל שכרו אפי' שלא במקום הפסד, דלדעת התוס' והרא"ש שהבאתי לעיל, דפריקה בחנם היינו אם הוא אדם בטל, אבל אם הוא פועל נוטל כפועל בטל, א"כ כשאמר דעל צב"ח נוטל שכר, היינו אפילו אם הוא אדם בטל נמי, והר"ן יפרש דדוקא הכא כיון שהבעלים כאן ואינם רוצים לפרוק ואומרים עליך מצוה, בזה קנסוהו ליתן שכר ומשום קנס, הא בכל מקום צב"ח הוא בחנם:

ונראה דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי בכל הסוגיא, דלעיל בגמרא הבאתי מחלוקתם, דרש"י ס"ל דייתורא דפריקה לגופא אתא, דפריקה הוי בחנם, ותוס' סברי דייתורא אתי לטעינה דהוי בשכר, וכתבתי דמזה מוכח דרש"י סובר בע"כ כשיטת הר"ן, דהא דפריקה בחנם, היינו לגמרי בחנם, וטעינה בשכר היינו כפועל בטל, ולזה הוכרח לפרש דהיתור לפריקה אתא, דבלא קרא הו"א שדומה לאבידה ונוטל כפועל בטל, ועל טעינה לא הוצרך ליתור דידעינן זה מסברא דמ"ש מאבידה, ואכן התוס' סברי כהרא"ש דפריקה בחנם, היינו כפועל בטל, וטעינה בשכר היינו שלא במקום הפסד, ולהני הוכרח לפרש דיתורא אתא לטעינה להורות דלא דמי לאבידה ושרי לטול שכרו משלם, אבל על פריקה לא צריך לקרא דלדידהו הוי דינה כאבידה ממש, וג"ז הוכחתי דיסוד מחלוקת דהרא"ש והר"ן הוא לשיטתם, אי שרי למשקל שכר בעד צב"ח, והר"ן דסובר שאסור לטול שכר על צב"ח, ודאי דפריקה הוי בחנם לגמרי, כיון דאיכא בהדה צב"ח, והרא"ש לשיטתו דס"ל דעל צב"ח שרי ליטול שכר, להכי ס"ל דבפריקה נמי נוטל כפועל בטל, דמשום מאי יהיה אסור, אי משום צב"ח, הרי שרי לטול אפי' משלם, ואי משום פריקה לחוד הרי דמיא לאבידה, ומותר ליטול כפועל בטל, ומעתה נראה שגם רש"י ותוס' אזלי לשיטתייהו, דלפמ"ש דרש"י סובר דצב"ח הוי בחנם, ומינה שבע"כ דס"ל דפריקה הוי בחנם לגמרי, וממילא מוכרח היה לפרש דיתורא לפריקה אתא, להורות דמשום צב"ח דאית בו ישתנה דינו מן אבידה ומחויב בחנם לגמרי אפילו במקום הפסד, ואכן לשיטת התוס' דשרי ליטול שכר בצב"ח, בע"כ שגם בפריקה נוטל כפועל בטל, כיון דמעלת צב"ח לא יוכל לחייבו, ופריקה לחוד הוי דמיא לאבידה, ומינה דטעינה דבשכר היינו כל שכרו, להכי הוכרחו דהיתור לטעינה אתא, דעל פריקה לא יוצרך דדמיא לאבידה, וכ"ז ברור בעזה"י:

וארווחנא ליישב קושית מהר"ם שי"ף, דלרש"י דס"ל דטעינה בשכר ידעינן מסברא, א"כ לר"ש דלא מסיימי קראי הוה צ"ל דשניהם בשכר ע"ש, ולמ"ש לא קרב זה אל זה, דהנה לר"ש דלא מסיימי קראי וליכא שום יתור, ודאי דעלינו להשוות דין דפריקה לאבידה, דשלא במקום הפסד מחויב בחנם, ובמקום הפסד נוטל שכר דשלו קודם, וא"כ האי בחנם דר"ש דפריקה, היינו רק כפועל בטל, ולזה אי אמרת טעינה בשכר, היינו שכרו משלם וזה א"א בלא יתור, והא דס"ל לרש"י דטעינה ידעינן מסברא היינו במקום הפסד ומשום דדמיא לאבידה, אבל לומר שיטול כל שכרו זה א"א מסברא, ושפיר לר"ש דליכא שום יתור, שניהם בחנם, דדמיא לאבידה, ודו"ק:

תוד"ה וחדלת, וא"ת ולישני בחנם אבל בשכר חייב וצב"ח דאורייתא, גם בזה התוס' לשיטתייהו לעיל, דעל צב"ח שרי ליטול שכר, אבל לשיטת הר"ן דאסור ליטול שכר בצב"ח, ודוקא היכי דהבעלים אינם רוצים לפרוק נוטל שכר ומשום קנסא, אבל הכא דלא שייך לקנסו אין לטול שכר, וא"ש קושית התוס', וכן מ"ש התוס' לקמן גבי רובץ ולא רבצן, דלישני רבצן בשכר, היינו נמי לשיטתם. או אפשר דהתם כיון שיודע שהוא רבצן ודרכו בכך לא היה לו להניח משא עליו וראוי נמי לקנס, ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה