אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף לב.

דף לא:

ואמאי האי עשה והאי ל"ת ועשה כו', פי' דאי יגביה לאבידה אד מ"ע בהשבתה, דכל זמן שלא הגביה, לא תעשה בלחוד הוא דאיכא ולא עשה וכדקאמר לי (דף כ"ו ע"ב) ועמ"ש לעיל (דף ל') מזה, והנה בשמ"ק הקשה דמאי פריך, הא אמרינן לעיל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא א"כ לית לן למידחי עשה דכבוד מפני השבת אבידה, ונ"ל דעשה דכבוד נמי דומה לממונא לענין זה, דהא עיקר הטעם דלא דחינן איסורא מקמי ממונא, היינו משום כיון דממונא הוא וביד בעל הממון למחול, להכי במקום איסורא מחויב למחול שלא יעבור זה האיסור עי"ז, וכמו שאם הוא עצמו היה מוצא לאבידתו בביה"ק שאסור לו ליטמא, כן נמי המוצא פטור וכמ"ש בשמ"ק לעיל, וא"כ מ"ע דכבוד נמי שהאב יכול למחול על כבודו, משו"ה הוי כמו כדבר שבממון לענין זה, ואע"ג דבמס' כתובות (דף מ' ע"א) בת"י כתב, דעשה דכבוד לא נכנס תחת הסוג, דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה, דמ"מ מיד כשצוה הוי מ"ע לשמוע דבריו, היינו רק לענין זה דתתקרי מיהא מצוה, דבשארי דברים שמצי לומר לא בעינא, לא מיקרי כלל, מ"ע, לזה אמר דהשבת אבידה עשה מיהא מיקרי, אבל הכא שאנו דנין אם מיקרי כאיסורא או כממונא, שפיר אמרינן דכממונא מיהא מיקרי דמחויב האב למחול ולא לצוות במקום איסור, דאפי' עתה כשכבר צוה הלא יכול עוד לחזור ולמחול על כבודו, ומשו"ה מצוה כזו קל היא לדחות, ודו"ק:

בגמ' פריקה בחנם טעינה בשכר, בכדי לבאר כל שיטות דהראשונים שבדין זה מוכרח אנכי להאריך קצת, כי לענ"ד מחלוקת עצומה בזה, הן הרא"ש בסוגיין ס"ל דהא דפריקה בחנם, היינו רק כשהוא בטל ממלאכתו ואין לו הפסד א שיתעסק לפרוק, אבל אם הוא פועל שצריך לבטל ממלאכתו נוטל שכר כפועל בטל וכמו באבידה דהוי הדין כן, ומינה דהא דטעינה בשכר, היינו שכר משלם ואפילו בטל ממלאכתו נמי נוטל שכר, ודעת הר"ן דהא דפריקה בחנם, היינו לגמרי בחנם ואפי' כפועל בטל אין נוטל, ומינה דטעינה בשכר היינו רק כפועל בטל, אבל אם בטל ממלאכתו אין לו ליטול שכר אפי' בטעינה, זהו המתבאר מתוך דבריהם ע"ש, ולעד"נ שגם רש"י ותוס' בכולה סוגיין נחלקו במחלוקת הרא"ש והר"ן, דז"ל רש"י בד"ה לומר לך, הלכך אי לא כתב פריקה ואתיא מק"ו מטעינה הו"א דיו לבא מן הדין כו' מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר ע"כ, משמע להדיא מדבריו דייתורא דפריקה לגופא אתא להורות על פריקה דבחנם, וטעינה דבשכר ידעינן מסברא, ואכן מתוס' לעיל (דף ל"א ד"ה למה לי) משמע להיפך, דהקשו היכי אמר דאי אשמועינן טעינה דבשכר, הא לא ידעינן טעינה דבשכר כ"א משום דנכתב פריקה ע"ש, הרי משמע דייתורא דפריקה להורות על טעינה דבשכר אתא, דאי כרש"י דטעינה בשכר ידעינן מסברא אין מקום לקושיתם, ועיין במהרש"א שדחק להבין יסוד טעם פלוגתתם בזה. ול"נ דטעם פלוגתתם כן, דהנה באמת כל מצות שבתורה מחויב האדם לעשותן בחנם, ורק במצות השבת אבידה גילתה התורה דין חדש, דאם הוא פועל וצריך לבטל ממלאכתו רשאי לטול שכר כפועל בטל, ודין זה נאות בטעמו ג"כ, דכיון שעיקר המצוה הוא להציל לחבירו מן ההפסד, א"כ במקום שיגיע הפסד להמציל, פשיטא דשלו קודם, וחיוב המצוה הוי דוקא כשהוא בטל ממלאכה, ולפי"ז גם במצות פריקה וטעינה, שעיקר המצות הללו לא באו כ"א להציל מן ההפסד כמו שנבאר להלן, דע"י שהבהמה מצטערת אית בה חסרון כיס שהבהמה נשברת תחת משאה וכמ"ש רש"י, וגם בטעינה אית בה צער קצת כמ"ש הראשונים, וכ"ש היכי דבטיל נמי משוקיה דאית בה חסרון כיס וכמ"ש לקמן, להכי אם לא היה יתורא בקרא, אז היה הדין בשניהם כן, דבמקום שאין מתבטל ממלאכתו, היה צריך לטעון ולפרוק בחנם, ובמקום שמתבטל ממלאכתו, צריך לטול כפועל בטל, ורק כיון דהכא איכא ייתורא בקרא, לזה נוכל להרויח אחת משתי אלה ע"י הייתור, או שנימא דהייתור בא להורות על פריקה דבחנם לגמרי, ולא דמי לאבידה, ואז יהיה בטעינה בשכר, היינו רק כפועל בטל, אבל לא שכרו משלם, דכיון דמ"ע היא מחויב הוא לעשותה כל זמן שאין לו הפסד, או שנימא דהייתור בא על טעינה דיהא רשאי ליקח שכרו משלם, ואו בע"כ בפריקה נוטל כפועל בטל, דכיון דליכא יתור הרי דומה לאבידה, ולפי"ז נוכל לעמוד על יסוד הפלוגתא דרש"י ותוס', דרש"י דס"ל דייתורא דפריקה בא להורות על פריקה דבחנם, בע"כ שסובר כהר"ן דהא דבחנם, היינו לגמרי בחנם, ושפיר הוצרך קרא לזה, והתוס' דס"ל דייתורא בא על טעינה דבשכר, ובע"כ דיפרשו דהיינו כל שכרו, דאי רק כפועל בטל לא צריכא קרא לזה דמ"ש מאבידה, וא"כ ע"כ כהרא"ש ס"ל דפריקה בחנם, היינו רק כפועל בטל, דכיון דע"ז ליכא ייתורא הרי דומה לאבידה, שבמקום הפסד אין מחויב דשלו קודם:

אלא דאכתי יש להבין טעם התורה גופא בזה, ובשלמא לשיטת התוס' והרא"ש, דייתורא בא להורות דבטעינה נוטל כל שכרו אפי' במקום א לו הפסד, אע"ג דבאבידה כה"ג היה מחויב בחנם, היינו משום דבאבידה יש חסרון כיס גמור שהאבידה נפסדת מבעליה לגמרי, אבל בטעינה שאין ההפסד גדול, ואפי' כשבטיל משוקא אין זה נמי כ"א מניעת הריוח, ולא חסרון ממש, להכי נהי דמחויב לעשות אבל שרי ליטול שכר ע"ז, אבל לשיטת רש"י והר"ן דהייתור בא על פריקה דבחנם לגמרי אפי' במקום הפסד, וא"כ יש להבין מה ראתה התורה לשנות דינו מאבידה, דאמרינן בה דשלו קודם, ולהכי נראה בטעם הדבר, שיסוד פלוגתתם יש פלוגתא בש"ס גופא, דלרבא דסובר צב"ח דאורייתא והק"ו הוא משום צב"ח, שפיר י"ל כשיטת רש"י והר"ן דהוי בחנם לגמרי, ואע"ג דבאבידה אמרינן שלו קודם, היינו משום דעיקרו לא בא אלא להצלת ממון, להכי אין לו להפסיד שלו, אבל בפריקה דעיקרו משום צער הבהמה, מחויב בחנם, והיינו שגילתה התורה ע"י ייתורא דפריקה, אבל לר' יוה"ג דס"ל צב"ח לאו דאורייתא ואפ"ה ס"ל דטעינה בשכר, ולדידיה הוי הק"ו משום חסרון כיס וכמ"ש בתוד"ה מכלל, וא"כ פריקה לא עדיף מאבידה, דבאבידה ודאי הוי חסרון כיס גדול, ולא נוכל לומר דהייתור בא לפריקה דהוי בחנם לגמרי, דמ"ש מאבידה, אלא ודאי שהיתור בא על טעינה דהוי בשכר, היינו שמותר ליטול שכר אפי' שלא במקום הפסד, דכיון שאין החסרון כיס גדול מזה, לא דמי לאבידה ומותר לטול שכר:

ועפ"י הדברים שכתבנו נוכל להבין דעת הרמב"ם (בפי"ג מהל' רוצח) שכתב בהמת עכו"ם ומשא ישראל וכו' אין זקוק. ותמה הכ"מ דעכ"פ יהא חייב משום צב"ח, ואין לומר דס"ל כריוה"ג דיחידאה הוא, ולזה הוכיח דס"ל לרמב"ם צב"ח דאורייתא, והכא מיירי בטעינה, וכ"כ הסמ"ע (סי' ער"ב) ולבד הדוחק שבתירוץ הזה, עוד מה יענה למ"ש הרמב"ם שם, דאם הבעלים אומרים עליך מצוה פרוק אין זקוק לה, ובסוגיין מקשה אמאי אין זקוק לה, לחייב משום צב"ח, ומשני דפטור בחנם וחייב בשכר, וא"כ הרמב"ם שסתם וכתב פטור, ולא כתב דבשכר מיהא חייב, נראה להדיא שסובר דצב"ח לאו דאורייתא. ונ"ל שבאמת ס"ל להרמב"ם הכי דצב"ח לאו דאורייתא וכמו שהוכחתי, ובכ"ז לא קשה קושית הכ"מ מה ראה לפסוק כריוה"ג דיחידאה הוא, דהיינו משום שיש לו הכרח מן הסוגיא דלמסקנא כו"ע ס"ל כריוה"ג, דהנה בסוגיין מוקי בריתא דרובץ ולא רבצן כריוה"ג ופריך מסיפא ומשני לעולם ריוה"ג ובטעינה סבר כרבנן, וניחזי אנן, דלריוה"ג דסובר צב"ח לאו דאורייתא, הוי הק"ו מחסרון כיס, וא"כ בע"כ שלא נוכל לומר דהייתור בא להורות על פריקה דבחנם לגמרי, דמה ראתה התורה לשנות דינו מאבידה, אל היתור בא על טעינה דבשכר, היינו שנוטל כל שכרו ואפי' במקום שאין לו הפסד, ומדקאמר דריוה"ג ס"ל בטעינה כרבנן מכלל שגם רבנן נמי ס"ל הכי, דטעינה בשכר היינו כל שכרו, דאי לרבנן יהיה הכוונה טעינה בשכר, דהיינו כפועל בטל, לא הושוו להדדי, ומדהשוה אותם בע"כ שגם רבנן הכי סבירא להו, וא"כ מוכח שגם רבנן ס"ל דצב"ח לאו דאורייתא, דאי כרבא ס"ל דצב"ח דאורייתא, נהיה מוכרחים לומר דייתורא דפריקה על פריקה אתא, דבחנם לגמרי משום צב"ח, ועל טעינה דליכא יתורא ודאי דנוטל כפועל בטל, ואין זה כטעינה דריוה"ג, אלא ודאי שלמסקנא כו"ע לית להו דרבא וס"ל כר' יוסי הגלילי דצב"ח לאו דאורייתא, הרי מצינו מן הש"ס מקור לרמב"ם ועיין במנ"ח מצוה פ' שכתב נמי בדעת הרמב"ם דס"ל צב"ח לאו דאורייתא וכ"כ נמי הפנ"י, ודו"ק:

אלא דלפי"ז יש להבין סברת הרא"ש בסוגיין, שפוסק להדיא דצב"ח דאורייתא ואפ"ה פוסק דהא דפריקה בחנם, היינו כפועל בטל, וי"ל דהרא"ש סובר דאע"ג דהק"ו הוא משום צב"ח מ"מ כוונת התורה במצות פריקה אינה משום צב"ח, אלא דהאזהרה והמצוה אינה כ"א מחמת חסרון כיס, וצב"ח הוא מהלכה למ"מ, וכדמשמע מלשון רש"י בסמוך בד"ה זקוק, שצב"ח ופריקה שני ענינים הם, מצות פריקה מקרא דעזב תעזב, וצב"ח מהלכה למ"מ, ולפעמים שפטור מצד מצות פריקה וחייב משום צב"ח, ואפ"ה יכול למילף ק"ו, כיון דס"ס יש בפריקה צב"ח שהיא נמי מה"ת, וכיון דמצות פריקה אינה כ"א מחמת חסרון כיס, הרי היא דומה לאבידה ושרי לטול כפועל בטל במקום הפסד, וא"ל דנהי דמצד מצות פריקה שאינה כ"א אזהרת ממון להציל מן ההפסד שרי ליטול שכר, מ"מ יחויב לעשותה בחנם משום צב"ח, ומ"ש מצוה דצב"ח מכל המצות שבתורה שהם חובת הגוף דמחויב לעשותם בחנם, די"ל כיון דצב"ח לא בא במ"ע מפורש ורק ידעינן זה מהלכה למ"מ, לא דמי לשארי מ"ע המפורשות, ושרי לטול שכר ע"ז. או די"ל והוא העיקר, דהרא"ש סובר כשיטת הנמוק"י דס"ל שמותר לטול שכר בעד צב"ח, דאיסור דצב"ח היינו רק במקום שמצערה שלא לצורך אדם, אבל לצורך אדם הותרה צב"ח וכמ"ש הפסקי תוס' (בע"ז דף י"א) ואפי' שכרו משלם יכול לטול במקום צב"ח, וכמו שנוכיח לקמן שגם דעת התוס' כן הוא, ועמ"ש בסמוך ברש"י ד"ה זקוק, והכי מבואר להדיא ברא"ש שזהו הנ"מ בין פריקה לצב"ח, דבצב"ח שרי לטול שכר, והר"ן ס"ל להדיא דאסור לטול שכר בצב"ח, וכמ"ש הנמוק"י בסוגיין ע"ש הר"ן ע"ש, וגם הרמב"ם סובר בזה כהר"ן דאסור ליטול שכר, ולהכי הוכיח שפיר דלמסקנא לא סבירא להו לרבנן צב"ח, דאי משום צב"ח היה צריך להיות פריקה בחנם לגמרי וטעינה כפועל בטל, ואין זה כר' יוסי הגלילי וכמ"ש, ועמ"ש בסמוך מזה:

ברש"י ד"ה לומר לך, עמ"ש בגמ' ולקמן בע"ב בד"ה זקוק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה