בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף ל:
תוד"ה אלא לזקן כו' ומהכא לא ידעינן כו', ונ"ל דמהכא לא ילפינן דדחי, דמהכא י"ל שלאו מטעם דחוי קאתינא אלא משום דלא הוזהר כלל על מצוה זו, דבשלמא התם בקרא דולאחותו, שמצות פסח הוזהרה בסתם ולא נכתב בה שום רמז ליוצא מן הכלל, וקרא כי אתא על כל האופנים אפי' במקום מת מצוה נמי שייך במצות פסח, וכי נילף מלאחותו למיפטרא בע"כ שהיינו מטעם דחוי, אבל הכא בהשבת אבידה דבקרא גופא איתא והתעלמת להורות שזקן אין מוזהר, ועליו לא קאי כלל הלאו דלא תוכל להתעלם, וא"כ אין זה מטעם דחוי ולא נוכל למילף מינה לענין דחוי, ודו"ק:
ברש"י ד"ה הכישה נתחייב בה דכיון שהתחיל בהשבה ונתחייב לעשות השבה מעלייתא, ומלשון זה משמע שלאו דוקא בבעלי חיים אלא בכל אבידה נמי הדין כן, ויותר מפורש כן ברמב"ם (פי"א מאבידה) שכתב בטעם הדבר, שכבר התחיל במצוה, ולטעם זה משמע שבכל אבידות כיון שהתחיל במצות השבה מחויב לעשות השבה מעלייתא, וכבר הקשו כל הראשונים דהא במס' (ב"ב דף פ"ח) אוקמינן להא דרבה בבע"ח דוקא ומשום דאנקטה ניגרי ברייתא, והן אמנם בדברי הרמב"ם היה נראה לכאורה ליישב, דמסוגיא דהכא היה לו הכרח, דהאי דב"ב דמוקמא בבע"ח לאו דסמכא היא ודחויי בעלמא הוא, והיינו משום דקא מיבעי אח"כ, דרכו להחזיר בשדה כו' או דילמא בשדה מיהא מחייב וכיון דאיתחייב בשדה חויב אף בעיר משום דהזיזה ממקומה, הרי משמע שזה פשיטא להש"ס דאם אך הזיזה ממקומה בשדה מחויב להחזירה אף בעיר, והיינו מסתמא מטעם דכיון שהתחיל במצוה דהא בעיא סתמא קא מיבעי ובכל אבידות נמי, ובע"כ דההיא דב"ב דחויא בעלמא הוא וכמ"ש הב"י (סי' רס"ג), אכן באמת לא דמי הדין דרבה לבעיא דידן, דבבעיין כיון דבשדה מיהא איתחייב, נעשה שפיר בהגבהתו שומר אבידה ומחויב עשות בה השבה מעלייתא, וכמ"ש התוס' לעיל (דף כ"ה ע"ב) ד"ה ואם נטל, גבי ספק אבידה, דבהגבהה נעשה שומר אבידה ומחויב לעשות בה השבה מעלייתא, אבל גבי הדין דרבה דליכא עליו שום חיוב להשיבה, וא"כ כי התחיל בהשבתה מאי הוי, ובשלמא בבע"ח חייב עכ"פ מטעם שגרם היזק בזה שהכישה, אבל בשארי אבידות אמאי חייב כיון דלא נתחייב כלל בהשבה, ועמ"ש התוס' לעיל מפורש כן, דבזקן ואינה לפי כבודו, דלא נתחייב בהשבתה, אפי' כי הגביה ממקומה נמי לא, ועמ"ש רעק"א בחדושיו, ועיין עוד מ"ש הנמוק"י והב"י, וצ"ע:
בגמ' כל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר, ומהרש"ל הקשה דלפי"ז מאי איכא בין זקן לכל אדם, דאם בשלו אינו מחזיר אפי' אדם דעלמא נמי פטור, ואם בשלו מחזיר אפי' זקן נמי חייב ע"ש, ומכח קושיא זאת היה נ"ל ראיה לשיטה הריטב"א המובא בשמ"ק, שדוקא בזקן שהוא חכם בתורה ומשום כבוד תורתו דחי לה, אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינה לפי כבודו, אלא או יטפל בה או יחזיר דמיה, ולפי"ז האי כללא דבשלו מחזיר, היינו נמי דוקא בזקן ות"ח, אבל אם אינו ת"ח אע"ג דאינו מחזיר בשלו, בשל חבירו מיהא מחויב להחזיר, ושפיר איכא נ"מ טובא בין זקן לאדם דעלמא, ומיושב קושית מהרש"ל, אכן הרמב"ם (בפי"א מאבידה) וכן בחו"מ סו' רס"ג כתבו דאם היה חכם או זקן מכובד, משמע מזה דכל אדם שאינה לפי כבודו לטפל בה פטור מהשבה, וא"כ יש להבין באמת מאי איכא בין זקן לאדם דעלמא. ונ"ל ליישב בשנדקדק בדברי רבא דאינו אומר כ"א צד אחד, דכל שבשלו מחזיר, בשל חבירו נמי מחזיר, ולמה לא פירש גם צד השני, דאם בשלו אין מחזיר בשל חבירו אין מחזיר, ונראה משום דהאי לאו כללא הוא, דדוקא אם לפי כבודו באמת אין ראוי להחזיר בשלו, אז פטור מהשבה, אבל אם לפי אומדן דעתינו במצב כבודו כי ראוי הוא לטפל בכה"ג בשלו, ורק הוא רוצה לנהוג סלסול בעצמו להתנהג כמנהג המכובדים ולא לטפל אפי' בשלו, בכה"ג חייב בהשבה אפי' אם גם בשלו אין מחזיר, דבשלו הוא דרשאי לוותר ולא בשל חבירו, ולהכי נקט רבא רק צד הראשון, דצד הזה הוי כללא שפיר, דאם אך מחזיר בשלו, ודאי מחויב גם בשל חבירו, אבל צד השני לאו כללא הוא, דיש שבשלו אינו מחזיר ואפ"ה בשל חבירו חייב, ולפי"ז דדוקא במי שהוא זקן שאינו ראוי לכבודו באמת אין חייב להחזיר אם בשלו אין מחזיר, אבל בשארי אנשים שרק הם בעצמם נהגו סלסול, מחויב להחזיר בשל חבירו, אפי' במקום שבשלו אין מחזיר ושפיר איכא נ"מ בין זקן לאדם דעלמא ומיושב קושית מהרש"ל, ועמ"ש בסמוך:
בגמ' והא ר' ישמעאל זקן ואינה לפי כבודו הוי, מכאן קשה לי לכאורה על מה שכתבתי זה כבר בטעם וזקן ואינה לפ"כ דפטור, אשר באמת יש לתמוה איך שייך לומר על עשיית מצוה שאינה לפי כבוד האדם, והלא אדרבה זהו כבודו וזכותו שזכה לעבוד את ה' בגופו, ועל משה רבינו נכתב התאר, כי עבד ה' הוא, ומצינו נמי במס' שבת, שכמה אמוראים התעסקו בעצמם במלאכות בזויות לכבוד שבת, והטור או"ח (סי' ר"ן) לאחר שהביא שם האמוראים ופעולתם סיים ע"ז וז"ל ומהם ילמוד כל אדם ולא יאמר לא אפגום כבודי כי זהו כבודו שמכבד את השבת ע"כ, ובמש"ז שם כתב דמכוון ליישב בזה, איך הקילו בכבודם הא גדול כבוד הבריות, לזה מסיים שאדרבה זהו כבודם שעוסק במצוה, וא"כ איך פטרינן לו הכא ממ"ע דאורייתא משום דאין לפי כבודו, וחלקתי דבדבר שניכר לכל שעושה בזה לכבוד הש"י ועוסק במצוה, דהפעולה בעצמה מוכיחה שמלאכת שמים הוא, כמו מלאכות דערב ש"ק, שזמנן מוכיח עליהם שלצורך כבוד שבת הוא עושה, ודאי שמצוה הוא לעשותן, ואין זה שום זלזול בכבוד כי אדרבה זהו כבודו, משא"כ הכא בהשבת אבידה, שעצם הפעולה אינה מוכיחה, אם מלאכת שמים או מלאכת עצמו הוא וכגון מי שמצא חמור חבירו תועה בדרך, והמוצא יטפל בו להשיבו, בפעולה הזאת אין ניכר, אם בחמור של אבידה הוא מטפל, או בשל חמור שלו הוא מטפל, שזה אין נאה לת"ח, ולהכי פטרוהו, ועפי"ז אמרתי לפרש מ"ש רבא לעיל, דכל שבשלו מחזיר בשל חבירו נמי מחזיר, דה"פ דשל חבירו מחויב היה להחזיר בכל גווני, כי זהו כבודו, ורק מפני החשש שיחשדוהו שמא שלו הוא, ובשלו הוא דאסור לבזויי נפשיה, ולכן אם האבידה היא כזה שאין בה פגם לטפל אפי' כשהיא שלו, ממילא מחויב להשיבה, דאפי' אם נחשדו ששלו היא נמי אין בה פגה, וז"ש כל שבשלו מחזיר, פי' שהאבידה היא מסוג זה, שרשאי לטפל בה כשהיא שלו ודאי, בשל חבירו נמי מחזיר, ומיושב בזה נמי קושית מהרש"ל שהבאתי לעיל בדבור הסמוך ע"ש, ואם כי הדבר נכון מצד הסברא, אבל תמוה זה מן הש"ס, דא"כ מאי פריך הכא על ר' ישמעאל דאינה לפי כבודו, הא הכא אם היה טוען המשא לחבירו, היה ניכר שעושה בזה לצורך מצוה ואפ"ה פטרינן ליה מטעם שאינה לפי כבודו, אע"ג דמצות טעינה, פעולתה מוכחת דמלאכת שמים היא, והן אמנם דבזה היה אכתי מקום ליישב ולומר דנחשוב אולי עושה בשכר שאין זה מצוה, אלא אכתי יש לעיין במס' סנהדרין (דף י"ח ע"ב) גבי כוה"ג דמעיד ופריך ע"ז והא כתיב והתעלמת ע"ש, הרי דרצה לפטרו מלהעיד מפני שאינה לפי כבודו אפי' במלאכה דניכר שעושה לצורך מצוה כמו עדות, וכן מה דקיי"ל דאם הב"ד קטן אין מחויב העד לילך ולהעיד, משמע שאפי' במקום שניכר לכל שלצורך מצוה עושה, אפ"ה פטרינן ליה מטעם שאין לפי כבודו, ובע"כ דבדבר שבממון אין מחויב לזלזל עצמו אפי' לצורך מצוה, והיינו דאיכא בין כל הני דפטור מטעם אינה לפ"כ, לההיא דמס' שבת, שוב ראיתי בתשובת חו"י קצת מזה, ועמש"ש:
בגמ' יהיב לו פלגא דזוזי ואפקרה, ראיתי מקשים כיון דמעות אינן קונות רק משיכה בעינן וא"כ איך יכול להפקירה הא אינה שלו עדיין, ולענ"ד איני רואה בזה שום קושיא, דכל עיקר הטעם דבעינן משיכה הוא בכדי שלא יאמר נשרפו חטיך, וא"כ לא שייך זה כ"א בדבר שהוא רוצה לקנות וליקח החפץ לעצמו, אבל הכא שר' ישמעאל לא יחפץ כלל בחפץ הזה ואינו חושש אפי' אם ישרף, שפיר הדר לדינו דמעות קונות, ועוד דבלא"ה כדבר שאינו מצוי לא תקנו דמשיכה קונה וכמ"ש בחו"מ א קצ"ט) ובכה"ג ודאי קנייה שאינה מצויה היא שיקנה ע"מ הפקירה ודו"ק. והנה בפנ"י נתעורר עוד להקשות, למה הוצרך להפקירה ולא מחל בלבו ע"ש, ולא אבין הא מחילה לא מהני כ"א בחוב ולא בדבר בעין וכמבואר בחו"מ (סי' רמ"א) ברמ"א ס"כ:
תוד"ה אפקרה, והא דאמרי' גיגית כו', אנן סהדי שהוא מפקירו כי היכי דלא ליעביד איסורא, פי' דעיקר הטעם דבעינן הפקר בפני ג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין, וא"כ הכא דאנן סהדי דמפקיר לא בעינן עדים אחרים, וק"ל:
במתני' החזירה וברחה אפי' ד' וה' פעמים חייב שנא' השב תשיבם, פשטות המשנה משמע דנפקא ליה מייתורא דקרא דתשיבם והכי פי' הרע"ב להדיא ח"ל השב תשיבם התורה ריבתה השבות הרבה, ומאוד תמוה זה דהא בסוגין לקמן אמרינן דהשב אפי' מאה פעמים משמע בכמה מיני אבידות, וכגון אם השב לו אבידה אחת ואח"כ נאבדה לו אחרת שלא יאמר כבר קיימתי בו השבה, ע"ז אתא קרא דהשב שאפי' מאה פעמים, ועדיין אני אומר שבאבידה אחת אם השב לו פעם אחת והחזירה וברחה שלא יחזור לו עוד, ע"ז אתא קרא דתשיבם לרבות השבות הרבה אפי' באבידה אחת, וא"ת הא אכתי יקשה דבעינן קרא ותשיבם שלא בעינן דעת בעלים והיכי נפקא מינה להחזירה וברחה, די"ל דתרתי שמעת מינה שחייב להשיב כמה פעמים, וגם בכל אופן שהחזירה סגי, וכה"ג איתא בר"ן ורמב"ן לענין הוכח תוכיח דסוגיין, ע"ש: