בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף ל.
בגמ' לצורכו ולצורכה מאי, עיין ברא"ש שהק' אמאי לא פשיט ממתני' דקתני מצא ספרים קורא בהן, הרי שגם לצורכו מותר היכי דמכוון לצורכה, דאל"ה לא היה רשאי לקרות אלא לגלול, וכן מצא כלי נחשת משתמש בהן לצורכן, הרי שמותר גם להשתמש בהן, ומחמת קושיות אלו פי' בתוס' שדוקא בשטוח כסות מיבעי ליה כו' ע"ש, ומ"ש התוס' דבכלי נחשת אפי' לצורכו מותר, היינו היכי דאיכא נמי לצורכה, דלצורכו לחוד ודאי דלא שרי דהכי מפורש במתני' משתמש לצורכה, ובאשר רבים הק' על פי' התוס' והרא"ש, דא"כ מאי פשיט הש"ס מפרה ואמאי פסולה, נהי דלכתחילה לא יעשה שמא יניחנה לדוש אחר יניקה, מ"מ כשלא דשה אח"כ ודאי כשירה היא עיין במהר"ש, ולכן לענ"ד נראה ליישב קושיתם, דהנה מספר תורה ודאי לא קשה, דע"כ לא מיבעי לש"ס כ"א במקום דלצורכו לחוד הוי אסור מצד עצם התשמיש, שאסור להשתמש בשל חבירו, ולכן מיבעי אי הוי נמי לצורכה אי שרי, אבל בספר תורה אפילו לצורכו לחוד נמי אין שום איסור בעצם התשמיש, דהיינו הקרייה בו, דהא קיי"ל דניחא לו דתיעביד מצוה בממונו, ומה"ט כתב הרמ"א (באו"ח סי' י"ד) דמותר ליקח טלית של חבירו בלא ידיעתו, ומה שאסור בספר תורה, היינו משום דבקל עלול הוא שיתקרע, וכמ"ש הש"ך (בחו"מ סי' ע"ב), ולפי"ז עצם התשמיש דהיינו הקרייה בו אין איסור, ורק האיסור הוא הפתוחה והטלטול ולהכי היכי דאיכא נמי לצורכה, דמחויב לגלול ולפתוח לצורכה, וכיון דהפתיחה הוא בלא"ה שפיר יכול לקרות בו, דאפי' אי נימא דבכה"ג מיקרי לצורכו לחוד נמי שרי, דעצם הקרייה מותרת אפי' לצורכו לחוד, או אפשר כיון דהקרייה לחוד לא נחשב כהנאה, דמצות לאו ליהנות ניתנו, אבל בעלמא דעצם המלאכה אסור, אפשר דאפי' אי איכא נמי לצורכה אסור ליהנות, וזה נכון מאוד. וקושי' השניה מכלי נחשת נמי י"ל, דמיירי שמשתמש בה לצורכה לחוד, ובאופן שאין לו שום הנאה מתשמיש זה, וכגון היכי שיש לו כלים משלו ולא יגיע שום הנאה מתשמיש זה וכדומה, והוכחת התוס' מפקדון ודאי שאין ראיה, דהא רש"י והרא"ש פי' באמת מאי עבידתיה גביה, פי' אמאי מחויב כלל לטפל בה כיון שהבעלים כאן ע"ש, ולפי"ז אין מקום להוכחת התוס'. ועוד היה נ"ל דהיכי שנוטל מתחלה לצורכה ולטובתה, רק שממילא יקבל גם הוא הנאה, ע"ז לא קא מיבעי ופשיטא דשרי, מטעם זה נהנה וזה לא חסר, רק הבעיא הוא היכי שעיקר התשמיש מתכוון הוא לצורכו, אלא שממילא יגיע הנאה גם לצורכה, והכי משמע לשון הש"ס, לצורכו ולצורכה, דעיקר הלקיחה היה לצורכו, וצורכה ממילא קא אתי, דאי עיקר הלקיחה היתה לצורכה, הכי הול"ל לצורכה ולצורכו, ולפי"ז לא קשה מס"ת וכלי נחשת דהתם י"ל דמיירי שלקחה להשתמש לצורכה, וממילא הגיע גם לו הנאה, ופשיט מברייתא דלא ישטחנה ע"ג מגוד דאפי' לצורכה ולצורכו נמי אסור, וא"כ אף אי נימא דמתניתין פליג ע"ז וס"ל דבכה"ג שרי, מ"מ לצורכו ולצורכה ודאי דלכו"ע אסור, שזה אין סברא דבברייתא הוי אוסר אפי' לצורכה ולצורכו ומתני' שרי אפי' לצורכו וצורכה, ודו"ק:
בגמ' הכניסה לרבקה, ורש"י פי' דרבקה היינו שמדבקים ג' בהמות זו אצל זו בצואריהן, ולא שייך לשון רבקה ע"ז, והר"ח פי' לרבקה לפטמה, מלשון עגלי מרבק, והר"ן הביא פי' הר"ח וכתב דלהכי לא ניחא לו שתדוש, דכיון שהעלה ע"מ לפטמה לא ניחא לו שתכחיש בדישתה. והנה נסתפקתי בזה דאמרי' דאם ניחא לו שתדוש אסורה ובלא ניחא לו שרי, אם היינו דוקא שלא ניחא לו שיגיע לו הפסד ומקפיד על הדישה, אבל אם לא מקפיד אע"ג דהנאה ג"כ אין לו אסור, או דוקא דניחא לו שיש לו הנאה הוא דאסור, אבל אם אין לו הנאה אע"ג דאינו מקפיד לא ניחא לו קרינן, ונראה שזה תלוי בין הפירושים הנ"ל, דלפי' הר"ח דכיון שרוצה בפטומה מקפיד שלא תוכחש, לא נוכל לילף כ"א דוקא במקום שמקפיד הוא דשרי, אבל במקום שאין מקפיד, אע"ג דהנאה נמי אין לו, ניחא קרינן ואסור, ולפרש"י דלא מיירי בעומדת ליפטום ואפי' אם תדוש ותוכחש קצת אין לו היזק מזה ואינו מקפיד ואפי' בכה"ג שרי, ומשמע דהא דניחא לו דאסור, היינו דוקא במקום שיש לו הנאה אז מיקרי ניחא, אבל אם אינו חושש איך שתהיה, לא ניחא מיקרי ושרי, אלא שיש לדקדק מה דחק לרש"י לפרש כן ולהוציא לשון רבקה ממשמעותו, ונראה דרש"י לשיטתו בזה, דבסמוך פירש דהכניסה לרבקה מיירי בעגלה ערופה, ועיין בתוד"ה בשביל, שהקשו אמאי מייתי הכא הך מתני' דשכן עליה עוף, אי משום דר"פ אמר למילתיה עלה, אמאי אמר ר"פ ע"ז ולא אמר אהך דהכניסה לרבקה, וכתב המהרש"א דקושיתם אינו כ"א לשיטת רש"י, דלשיטתם דהכניסה לרבקה מיירי נמי בפרה אדומה, א"כ לק"מ אמאי לא אמר אהך, דמאי אולמא האי מהאי, כיון דשניהם בפרה, אלא דלשיטת רש"י דהכניסה מיירי בעגלה וקרא דלא עובד כתיב נמי בעגלה, יקשה שפיר אמאי לא אמר אהך דהכניסה ע"ש, ובאשר באמת הקושי' עצומה לשיטת רש"י, לכן נראה שדעת רש"י בזה, דלהכי לא קאמר ר"פ למילתיה אהך דהכניסה שאז היינו יכולים לפרש דרבקה הוא כפי' הר"ח שהעלה לפטמה, וא"כ ע"י הדישה יגיע חסרון לבעה"ב ומקפיד להדיא ע"ז ודוקא בכה"ג שרי, אבל היכי שאין מקפיד להדיא, וניחא לו כך או כך אסור, להכי אמר ר"פ למילתיה אהך דשכן עליה עוף, והתם ודאי ניחא ולא ניחא דמאי איכפת לו ואפ"ה שרי, שדוקא היכי דיש לו הנאה וניחא לו להדיא הוא דאסור, אבל ניחא ולא ניחא שרי, ומיושב קושית התוס', ודו"ק:
בגמ' אילימא לכהן בבה"ק פשיטא האי עשה, ופרש"י אע"ג דלא תעשה נמי איכא, אין ל"ת מועיל לדחות כו'. ודבריו הם ממש דברי הרי"ף, שכ"כ דלגבי הנדחה חשבינן גם הל"ת, אבל לגבי דוחה לא חשבינן כ"א העשה, הסבר הדבר, דטעם דעשה דוחה ל"ה משום דהתורה גילתה בזה שגדול זכות קיום העשה מאיסור עבירת הלאו, ולהכי עשה לעשה או ל"ת לל"ת לא דחי, דמ"ש הא מהא, והנה אם אדם מקיים מצוה כזה אשר במניעתה עובר בל"ת, אז כשיקיימה אין לו הזכות כ"א בעד קיום העשה, שאף דעי"ז נמנע גם מעבירה אין נחשב זה כזכות, ואמנם לגבי העובר עבירה שיש בה ל"ת ועשה, האיסור הוא בעד שניהם, ולהכי לא דחי, כיון דלמקיים אין נחשב הזכות כ"א בעד העשה, ולגבי העובר נחשב העבירה בעד שניהם, והנה הר"ן הקשה, היאך אמרינן כאן האי עשה, הא אמרינן לעיל (דף כ"ו) דעשה דהשבה אינה כ"א בדמטי לידו, והמתין עד שנתייאשו אין עובר כ"א בלא תוכל להתעלם, ועיין במהר"ם שי"ף שפי' לתרץ דה"ק דנהי דבצד העובר אם יעבור ולא יגביהנה ליכא כאן עבירת עשה, מ"מ בצד המקיים, דאם יגביהנה לקיים מצות השבה אז יקיים המצוה, וה"פ האי עשה, אם יקיים, וא"כ יאמר אני אלך להגביה ואקיים העשה ע"ש שזה כוונתו. ולי נראה שלבד שלא קשה מהכא אגמרא דלעיל, אדרבה מכאן יהיה ראיה דעשה אין חל כ"א בדמטי לידו, דאי כדברי הר"ן שגם קודם שהגביהה עובר גם על העשה, א"כ קשה דמאי פריך הכא ל"ל קרא, דמשמע דפשיטא הוא דעשה ול"ת דטומאה דוחה לאבידה, ואמאי כיון שגם באבידה אם יעבור ולא יגביהה יעבור נמי בל"ת נעשה, וא"כ מאי חזית דאבידה נדחה מפני טומאה אימא להיפוך, דטומאה ידחה מפני אבידה כיון דבשניהם יעבור על ל"ת ועשה, ועוד דטומאה הוי אינו שוה בכל ואבידה שוה בכל, וא"כ שפיר איצטריך קרא להכי לאשמועינן דאבידה נדחים אע"ג דשניהם שקולים, אלא ודאי שהעשה דהשבה אין חל קודם ההגבהה ורק הל"ת איכא, ולהכי פריך שפיר קרא למה לי, דהא פשיטא דאבידה נדחית, דאם הקרא אתא לקודם הגבהה שמותר לו לעבור, בלא קרא נמי ידעינן, כיון דבאבידה לא יעבור כ"א בל"ת, ובטומאה יעבור בל"ת ועשה, ואם הקרא אתא לאחר שיקיים, פי' שלא יאמר אגביה בכדי שאקיים, האי עשה, דאם יגביה אין לו כ"א זכות העשה, דמניעת העבירה לא נחשב לזכות, ובטומאה יעבור על שניהם, וא"כ על צד המקיים לא נוכל להשגיח שגם שם אינה כ"א זכות עשה, ועל צד העובר ודאי שלא נשגיח כיון שבטומאה יעבור על שניהם, ובאבידה אינה כ"א ל"ת, ושפיר פריך קרא למה לי, וכנ"ל ודו"ק: