אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף כח.

דף כז:

בגמ' את"ל סימנים דאורייתא, ועיין ברש"י שפי' דרבותא נקט דאפי' אמרינן דאורייתא אפ"ה עדים עדיפי כו', ולולא פרש"י היה נראה שדוקא נקט למ"ד סימנים דאורייתא, וסימן מובהק קצת הוי נמי מה"ת, והו"א דחשיב כעדים, לזה אשמועינן דאפ"ה כיון שהסימן אין מובהק לגמרי עדים עדיפי, אבל למ"ד סימנים דרבנן, ומדאורייתא מובהק לגמרי בעינן, לא שייך כלל לאשמועינן האי דינא, דאי לסימן שאין מובהק דהוי רק מדרבנן, פשיטא דעדים עדיפי, דעדים דאורייתא, והאי ק מדרבנן, ומה"ת אין מועיל כלל, הרי דלא הוי ברור כמו עדים, ואי לסימן מובהק דמהני מה"ת, א"א לומר דינתן לבעל העדים, דכיון דסימן כזה שוה הוא לעדים, א"כ הוי כמו עדים ועדים דיניח, ואכן לפרש"י דרבותא נקיט, ומשמע דלמ"ד סימנים דרבנן כ"ש דאמרינן ינתן לבעל העדים, מוכח מזה שאפי' סימן מובהק לגמרי לא הוי כעדים, דאי לסימן שאין מובהק, מאי קמ"ל פשיטא דעדים עדיפי, כיון דזה לא הוי ברור כלל מה"ת, ועמ"ש המהרש"ל כאן כהבנת רש"י, דס"ל שסימן מובהק הוי כעדים ויניח, ולמ"ש א"א לפרש כן ברש"י, וגם הש"ך (חו"מ סי' רס"ז סק"ז) השיגו ע"ש:

והנה בתשובת רעק"א סי' ק"ז נסתפק, דלמ"ד סימנין דאורייתא אי לחד סימן אמצעי ולחד סימן מובהק, אם נותנים למובהק ע"ש, ולמ"ש תלוי זה במ"ש, דלמ"ש שרבא דוקא נקיט למ"ד סימנין דאורייתא, והיינו על סימן שאין מובהק, אבל סימן מובהק כעדים דמי, א"כ ודאי דנותנין למי שנותן סימן מובהק, דהא המובהק הוי כעדים, וא"כ הוי כסימנים ועדים דנותנין לבעל העדים, ולמ"ש בשם רש"י דאפי' סימן מובהק ממש נמי לא הוי כעדים, וא"כ למ"ד סימנין דאורייתא אין נ"מ בין סימן מובהק לאין מובהק, וא"כ הוי כסימנין וסימנין דיניח. ואמנם שוב ראיתי בשמ"ק מחלוקת הראשונים בזה, דהרשב"א וריטב"א הוכיחו מן הסוגיא דאמר, מדת ארכו ומדת רחבו ינתן למדת ארכו, א"כ כ"ש דסימן שאין מובהק וסימן מובהק דינתן למובהק, ועוד כמה ראשונים כתבו, שכיון דמה"ת מחזירין גם בסימן שאין מובהק אשתכח דמובהק ואין מובהק שקולים הם ולא יתן לא לזה ולא לזה, ומה שקשה לפי"ז מכל הסוגיא, דינתן לעידי נפילה ולמדת ארכו, דמשמע מזה דסימן מובהק עדיף, או שנאמר דהיינו דוקא למ"ד סימנין דרבנן, או שנימא דעידי אריגה לא נחשב כלל כעדות לענין שהוא שלו, דאימר אומן היה במלאכת אחרים, וכן מדת ארכו וכמ"ש הראב"ד שם ע"ש היטב, ופלא על רעק"א שלא זכר מזה:

בגמ' סימנים וסימנים יניח, בחי' רעק"א תמה אמאי לא פסקינן בזה דין דיחלוקו, דלשיטת התוס' דלעיל דהעיקר תלוי אם החלוקה יכולה להיות אמת, הא הכא ג"כ יכולה להיות אמת, דשמא דתרווייהו הוא, ואפי' לשיטת רש"י דבודאי רמאי לא פסקינן יחלוקו, הכא לא הוי ודאי רמאי, דשמא באמת היה חפץ כזה בסימנים הללו לשניהם וא"כ לכו"ע יהא הדין דיחלוקו ע"ש, ולע"ד תימה על תמיהתו, הא בתנאי דחלוקה בעינן שיהיה שניהם אוחזין ומוחזקין, הא אין אוחזין לא אמרי' דיחלוקו וכההיא דארבא בב"ב, והכא דאין שניהם אוחזין אלא הרי הוא ביד המוצא, היאך נימא דיחלוקו, ואין לומר נמי דמה שהמוצא תופס הרי הוא כאילו הם עצמן מוחזקים, וכדאמרינן במנה שלישי, דמה שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים, כמ"ש התוס' בריש מכילתין, דזה לא שייך כ"א התם, דיודע הנפקד ודאי שהמנה של אחד מהם הוא, והרי הוא תופס בחזקת שניהם ודאי, אבל הכא הא י"ל שאין זה של אחד מהם, ושל אדם אחר לגמרי הוא, ויש עוד הוכחה לומר כן, כיון דשניהם נתנו סימנים שקולים, מוכחא ומגליא מילתא שאינה של שניהם וכמ"ש בשמ"ק, וא"כ איך שייך לומר דתופס המוצא בחזקתם. ועוי"ל דלא אמרי' שיד הנפקד הוא כידם כ"א להמפקיד שמסר בידו להפקיד וזה קיבל עליו הרי ידו כיד בעה"ב, ולכן התם ששניהם הפקידו בידו ודאי הוי ידו כידם, אבל מנ"ל לומר הכי במוצא שיהיה ידו כיד בעלי הדינים, כיון שהם לא הפקידו בידו, ולהכי לא שייך בזה דין חלוקה, ודין דכל דאלים נמי לא שייך, דזה לא אמרינן היכי שמונח ביד אחד שיוציא החפץ מידו ולהיות כל דאלים, דאין לב"ד לעשות מעשה להוציא מידו לומר כל דאלים וכמ"ש הראשונים לעיל בריש מכילתין, ובע"כ לפסוק כאן דמונח:

תוד"ה לא כו' וא"ת דשבעה ימים ומחצה צריך כו', דברי התוס' דחוקים דאיך נימא דמשום דלא שכיחי שיירתא ואין הולך בלילה גם כל היום אין הולך דמ"מ איך יגיע לחשבון שיצטרך לילך ט"ו יום מה שהוא מהלך ג' ימים בשכיחי שיירתא, ולולי דבריהם היה נ"ל דהחשבון מכוון לג' ימים, דהנה זה ודאי אשר באבידה לא הטריחו יותר מדאי לחכות עד שילך ויבוא ברגליו, לפי שמי שחושש שאבדה לו אבידה מוכרח הוא לרכוב על סוס דכיון שאפשר לו למהר בואו ע"י שירכוב על סוס ודאי שמוכרח לעשות כן, ולא הטריחו יותר מדאי באבידה במקום שאפשר למהר, וכשילך ביום ובלילה על הסוס אז מכוון לשלשה ימים, ועוד פחות מעט, והוא דהנה הר"ן תי' עמ"ש התוס' לעיל, דהא ארץ ישראל מהלך ת' פרסה ולצד אחד הוי ל"ט יום, ותי' הר"ן דהא דסגי הכא בט"ו יום, היינו מפני שהיו רוכבים ומסגי טפי ע"ש, הרי נראה מזה דמהלך ש"צ פרסה, יכול לרכוב על סוסו בט"ו יום, ועולה ליום כ"ו פרסה, וכשהולך נמי ביום ובלילה, עולה נ"ב פרסה למעל"ע, ולפי"ז לפמ"ש התוס' דישוב יש בא"י רק מהלך ט"ו יום דהיינו ק"ן פרסה נמצא שברכיבה על סוס יעלה זה בג' ימים מעל"ע, דלפי החשבון דלעיל דבמעל"ע ירכוב נ"ב פרסה, בג' מעל"ע ירכוב קנ"ו פרסה, ונמצא דשפיר נקט בג' ימים, דעוד בפחות מג' ימים מעט יוכל לילך, רק דהאי פורתא לא חשיב, ודו"ק:

והנה בס' מ"ה תי' דודאי אין כוונת הש"ס שימתין באבידה ט"ו יום שאין לחוש כ"כ שדוקא האחרון שבנהר פרת הוא שאבד דאזלינן בתר רובא וסגי לחוש לאובדים הסמוכים ע"ש, ובמח"כ זה לא שייך כ"א כשאנו דנין על האבידה בפרט, אז עלינו לתלות דמהסמוכים נאבדה, אבל כשתקנו ההכרזה בדרך כלל, ודאי דעלינו לתקן אפי' למקום הרחוק, דאטו לא איתרמי שאדם היושב בקצה הגבול יאבוד אבידה, ועלינו לתקן גם עבורו שיוכל ליתן סימנים, וז"פ:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה