אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף כז:

דף כז.

רש"י ד"ה לאהדורי, גט שאבד מן השליח כו' וי"ל למה דייק לומר דוקא מן השליח ולא מן הבעל, וא"ש עפמ"ש הפנ"י דהא דמספקא בסימנים לאו משום האי חששא דשמא איתרמי סימנים כסימנים, אלא דמספקא אי לא חיישינן לרמאי שכבר הכיר בסימנים או לא ע"ש, ולפי"ז בנאבד מן הבעל והבעל הוא הנותן הסימנים אין שייך האי חששא דהא יש לו מיגו דבידו לגרשה, ודוקא בשליח שייך האי חששא כיון דאין לו מיגו, וק"ל:

תוד"ה חמור בסימני אוכף, ברייתא היא עכ"ל, ומהרש"ל כתב דלא ניחא להו בפרש"י דמאוקימתא דרבא פשיט, דמאי פשיטותא הוא זה דמנ"ל לרבא גופא לאוקמי בסימני אוכף לוקמי בעידי אוכף ע"ש, וגם לדבריו קשה, דא"כ יוחזר הקושיא על רש"י אמאי דחק לפרושי דמאוקימתא דרבא פשיט. ועוד כבר הקשו עליו דמ"ש מדלעיל (דף כ"ד) דפשיט ממימרא דאמוראי מרב אסי ורב יהודה. ונ"ל דרש"י לא רצה לפרש דברייתא היא דא"כ יקשה מאי דחי אח"כ, אימא בעידי אוכף, דמהיכי תיתי נשבש הברייתא בכדי שלא יופשט הבעיא, אדרבה לא תשבש ונפשוט בעיין, ולהכי פירש דמרבא פשיט משום דמוקי חמור לסימנין, וע"ז שפיר דחי דמנ"ל לאוקמי בסימנים לוקמי בעדים, ואכן לשיטת התוס' דלעיל דהא דקתני במתני' סימנין, אע"ג דסימנין לאו דאורייתא, מ"מ סימנין לאו בכדי לגמרי נקיט דעכ"פ מהני הסימנים שעל ידם ימצא עדים, ובלא סימנים לא יראם המוצא כלל, ולפי"ז אפי' אי נאמר הכא דדוקא בעידי אוכף, ג"כ לא יוצרך לשבש הברייתא, דקתני בסימני אוכף, והכוונה הוא שע"י הסימנים ימצא עדים, ואפי' אי נאמר דהפשיטות הוא חן הברייתא נמי מצי למידחי ולומר דלעולם בעידי אוכף, ואפ"ה נקיט סימנים, משום דע"י סימנים ימצא עדים, וכיון שגם הפשיטות דברייתא מצי למידחי בלא שבוש, להכי ניחא להו לפרש דהפשיטות הוא מברייתא, דוודאי יותר טוב למיפשט מברייתא ממימרא דאמוראי, אבל לשיטת רש"י דמיאן לעיל בפי' התוס', וא"כ אי נימא דברייתא היא תהא מוכרח לשבש אותה ולכן פירש דמימרא הוא:

ברש"י ד"ה בעדים, שיביא עדים שהוא שלו, מלשון זה משמע דהיינו עידי נפילה שידעון שגם עתה הוא שלו, דאי הכוונה רק עידי אריגה הכי הו"ל לרש"י לומר שיביא עדים שהיה שלו, ונראה דדבר גדול נתכוון לתרץ בזה, דהנה רש"י לא יפרש כפי' התוס' דהכא לא מיירי בודאי רמאי, אלא יפרש דהכא נמי מיירי בודאי רמאי, ודרשהו אם רמאי דקאמר, היינו אם רמאי הוא באבידה הזאת ג"כ וכמ"ש בבעל המאור כן בדעת רש"י ע"ש, וא"כ קשה טובא, דמאי משני בעדים, הא אכתי מצי למיפשט דסימנין מהני, דדוקא בודאי רמאי בעינן עדים הא בסתם בני אדם בסימנין נמי מהני, וכעין זה הק' הר"ן בסוגיין, ואין לומר כמ"ש בעה"מ בכוונת רש"י דלרמאי בעינן עדים ולשאינו רמאי בעינן מיהא סימן מובהק, אבל שאינו מובהק לא מהני, דזה דוחק גדול לחלק בין סימן מובהק לעדים, דהרבה ראשונים ס"ל דסימן מובהק כעדים דמי, ואי מחזירין לרמאי בעדים, הוא הדין בסימן מובהק, ובעה"מ עצמו הודה קצת שזהו דוחק ע"ש, ולמ"ש בכוונת רש"י ניחא הכל, דהאי דנקיט הכא בעדים, לא מיירי בעידי אריגה שידעון שהיה שלו, דזה לא מהני ברמאי, וגם סימן מובהק נמי לא מהני, דנהי דעי"ז ידעינן שהדבר היה שלו, מ"מ ברמאי לא סמכינן ע"ז, משום דחיישינן לשאלה ומכירה בודאי רמאי, אלא בעדים דנקט, הכוונה בעדים שהוא שלו, פי' גם עתה, והיינו עידי נפילה, והיינו דוקא ברמאי ודאי, אבל בסתם בני אדם לא בעינן עידי נפילה, אבל עידי אריגה או סימן מובהק מיהא בעינן ובסימנים בינונים לא מהני, ובזה מיושב נמי גם קושית בעה"מ על רש"י דל"ל קרא תיפוק משמלה ע"ש, ולמ"ש קרא איצטריך שדוקא עידי נפילה בעינן, ועמ"ש בסמוך, ודו"ק:

בגמ' אוכף לא שאילי אינשי כו', הב"י בתשובה כתב שדוקא למ"ד מה"ת הוי סימנים, וכיון דלא בעינן מדאורייתא סימן ברור ומובהק סמכינן ע"ז דלא עבידי להשאיל, אבל למ"ד סימנין לאו דאורייתא, כיון דלדידיה בעינן סימן ברור ומובהק, גם בכלים הללו דלא שכיחי להשאיל נמי חיישינן לשאלה, דסימן מובהק אכתי לא הוי, וכבר תמהו האחרונים ע"ז, דא"כ להך מ"ד ישאר הקושיא, חמור בעידי אוכף היכי מהדרינן, הא לדידיה חיישינן לשאלה בכל מילי, ועמ"ש בחי' רעק"א. ולמ"ש לעיל בדבור הסמוך, י"ל דלהך מ"ד נפרש, דחמור בעידי אוכף, היינו בעידי נפילה, דבזה ליכא חשש שאלה, כיון דיודעין שבשעת נפילה היה שלו, וא"ל דא"כ קרא למאי איצטריך, דהא עיקר קרא שפיר הוצרך דלא בעינן עדים דגופא ואפי' בעידי אוכף נמי סגי, אכן שוב התבוננתי שא"א לתרץ כן, דהא באמת יש להבין איזה חדוש הוא דאשמועינן קרא דחמור, דמחזירין בעידי אוכף, והא כיון שהאוכף הוי שלו, והחמור לבוש בזה האוכף, ודאי שגם החמור שלו, ובפ"כ צ"ל דהחדוש הוא דלא ניחוש לשאלה, ולא נימא דמה בכך שהאוכף שלו, שמא השאילו לאחר וזה החמור של שואל הוי וקמ"ל דלא חיישינן לשאלה, וכמ"ש בנו"ב מהדו"ק (חאה"ע סי' ל"ב) ע"ש, ואי נימא דמיירי בעידי נפילה שידעו שזה אבדה, אכתי אין חדוש במה דמהדרינן בעידי אוכף דמה לי גופו ומה לי אוכף, כיון דלא שייך חשש שאלה וקרא למה לי, ובע"כ דחמור בעידי אוכף דקאמר, לא מיירי בעידי נפילה ושפיר הוי חדוש דלא חיישינן לשאלה, והנה אם כי מזה אכתי אין ראיה לדחות, די"ל דהא דמצריך קרא לעידי אוכף, לא משום חשש שאלה הוא, אלא שבלא קרא הייתי אומר דסימני אוכף לא מהני לחמור משום דהו"א דסימנים לא עדיפא מחזקה ורוב, וכמו דברור דחזקה ורוב לא מהני לברר רק במה דהוי בו החזקה והרוב, אבל לא להוכיח ממנו במה דאין בו החזקה והרוב, וכמ"ש התוס' (כתובות דף ע"ו) ד"ה רישא מנה לאבא, דחזקת אשה לא מהני לאב, וכן באה"ע סי' ל"ה כתב הב"ש סק"ל בשם הרמב"ן, דחזקת קרובות לא מהני לזו ע"ש, וכה"ג נמי כתבו הפוסקים (ביו"ד סי' ק"י) בחצי חתיכה דפריש מקודם שנודע התערובות דהחצי השנית ממנה אחר דנולד התערובות אסורה, דאע"ג דאידך חציה מכשירין משום כל דפריש כו', עכ"ז אין מוכיחין ממנה על השניה, ועמ"ש. בתשובת עין יצחק חאה"ע סי"כ, הוא הדין דנימא דסימנים לא מהני לברר רק על החפץ דיש בו סימנים, אבל לא מהני להוכיח מהם על חפץ אחר, לזה קמ"ל קרא דאפ"ה מהני. אכן באמת ג"ז אינו, דהא תינח אם נימא דחמור לסימני אוכף אתא, בזה היה מקום לומר דברור הסימנים לא עדיפא מברור דחזקה דלא מהני כ"א על אותו החפץ, אבל הא אנן קיימינן בזה למ"ד סימנין לאו דאורייתא ולדידיה חמור כי אתא לעידי אוכף, ובעדים דהוי ברור גמור מהני נמי מאחד על חבירו, וא"כ אכתי מאי חדוש בזה וקרא למה לי, ועוד דבלא"ה א"א לאוקמי בעידי נפילה, דאם העדים היו בשעה שנאבדה ממנו, א"כ גם הם מעידים על אבידת האמור כמו על האוכף, א"כ אין זה אמור בעידי אוכף, כיון שמעידים גם על החמור, ובע"כ דלא מיירי בעידי נפילה, וא"כ דברי הב"י צ"עע ועמ"ש בסמוך מזה:

בגמ' ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן, והקשו הראשונים מ"ש דנקט חמור בסימני אוכף ולא מקשה מכל אבידות דעלמא דמחזירין ע"י סימנין, דניחוש לשאלה, והנה י"ל דניחא לו להקשות מזה משום דהאי ילפינן מקרא וידעינן דסימנים דאורייתא ומשאר אבידות אין ראיה, די"ל דהא דמחזירין, אה"נ שרק מדרבנן הוא, אכן לבד זה אפשר לומר עפמ"ש לעיל בסמוך, דעיקר חדוש בהא דמחזירין בעידי אוכף דלא ניחוש לשאלה, דבלא"ה ל"צ קרא להכי דמ"ש גופו ומה לי אוכף, וכיון דעיקר קרא להכי הוא דאתא שלא ניחוש לשאלה, להכי מקשי מינה:

בגמ' טבעת וכיס לא משאלי אינשי, הנה הא"מ (באה"ע סי' י"ז סקי"ב) כאב, דהא דקאמר הכא דחישינן לשאלה, לאו דוקא שאלה, דהו"ה מכירה ואבידה וגניבה, ואמנם הנו"ב (חאה"ע סי' ל"ב) דחה את דבריו ממה דקאמרינן הכא טבעת לא משאלי ואי ס"ד דחיישינן לגניבה ואבידה, כי מצאו קשור בכיס מאי הוי ניחוש לגניבה ואבידה, דבזה לא שייך לומר דלא מסמני, דאטו הגנב יקפיד על מזלו של זה, וכן באבידה לא מהני מה דלא מסמני, אלא לאו דלגניבה ואבידה לא חיישינן כלל, ע"ש שכתב דראיה ברורה היא דלא כהח"מ, והנה גם לפי דעת הנו"ב דמחלק בין חשש שאלה, לחשש דגניבה ואבידה, דלהני לא חיישינן, משמע דמכירה מיהא עכ"פ דומה לחשש שאלה, דחיישינן למכירה דהא עיקר הוכחתו הוא מסוגיא דידן דמאי משני טבעת לא משאלי, ניחוש לגניבה דלא שייך טעם זה, וא"כ במכירה דשייך טפם הזה, דכמו דלא עביד דמשאיל להנך כלים, הוא הדין לא עביד למוכרם נמי מחשש דמסמני, וכיון שבזה אין הוכחה מן הש"ס, ודאי די"ל דמכירה דומה לשאלה וחיישינן לזה, דהא גם לגניבה הוה חיישינן אי לאו ההוכחה, כן משמע מדברי הנו"ב, ואכן לא כן דעת כל הראשונים, שכולם החליטו דגם לחשש דמכירה לא חישינן, דכן מתבאר מדבריהם שהקשו דגם לשאלה למה ניחוש, כיון דהשאילו והחפץ הרי הוא בבית שואל, א"כ מנין הוא יודע שנאבד החפץ הזה מבית שואל שיבוא המשאיל לתת סימניו, ותרצו דבשאלה משכחינן לפעמים שהמשאיל יהיה יודע מאבידת החפץ, היינו שהוא תבע כליו מן השואל וא"ל השואל שנאבדו ע"ש, וכיון שכן דוקא למשאיל חששו אבל לא למכירה נמי, דמה לו לידע בחפצי הלוקח שנאבד מביתו חפצים הללו שיבוא ויתן סימניו, ולבד דמאומת זה מן השכל, הביאו לזה ראיה מן הש"ס נמי, דמאי שנא דפריך הכא רק מחמור בסימני אוכף ולא משארי אבידות דעלמא, דמחזירין ע"י סימנין, אע"כ דהיינו נמי מטעם הנ"ל, כיון דלחשש דמכירה ואבידה לא חיישינן, כ"א דוקא לחשש שאלה, ובשארי אבידות דמהדרינן בסימנין דגופא לא שייך כלל לחוש לשאלה, דאפי' ת"ל דהשאילו דידיה מהדרינן, דבשלמא אם היה חשש דמכירה אז היה מקום לחוש נמי לכל האבידות, דאולי מכר החפץ ועכשיו מחזירין לו חפץ שאינו שלו ע"י סימנין, אבל כיון דלמכירה לא חיישינן ובשאלה גופא אין חשש באבידות דעלמא, דשלו הוא נוטל, ורק דוקא בחמור בסימני אוכף הוא החשש, דחיישינן שע"י סימני האוכף יטול גם את החמור שאינו שלו, ובסברא הזאת הושוו כמעט דעות כל הראשונים עמוד על דבריהם בשמ"ק, הרי להדיא שגם למכירה לא חיישינן:

והנה אם כי לפי"ז הגדלתי עוד התימה על הח"מ, והוכחתי שגם למכירה לא חיישינן. בכ"ז נ"ל לקיים דבריו במ"ש דלאבידה נמי חיישינן, דבכה"ג דמיירי הח"מ צדקו דבריו, דהו"ה לגניבה ואבידה נמי חיישינן וכ"ש למכירה, וכמו שנבאר, דהנה בפעולת הסימנים יש שני סוגים, א), ההכרה, שע"י הסימנים אפשר להכיר האבידה, ב), הנאמנות, שעי"ז שבעל האבידה מכוון הסימנים, מאמינים לו שהחפץ שלו הוא, ובמקום שאין עדים להכיר ששלו הוא, אלא דסמכינן אסימני בעל האבידה, בזה עושים הסימנים שתי הפעולות כאחד, ההכרה והנאמנות, וממילא מובן שבכה"ג א"א להכריז הסימנים או גם להראותם לפני בעל האבידה, דהא עיקר הנאמנות הוא מה שמכוונם, ואם היה רואה את הסימנים, אין להאמינו עוד, אכן אם יש עדים, שמכירים הם ע"י הסימנים שהחפץ שלו, בזה אין עושים הסימנים כ"א פעולת ההכרה, אבל פעולת הנאמנות, אין אנו צריכים לסימנים דבזה על העדים סמכינין, ובכה"ג מראין הסימנים לפני העדים מראש והם יכירו עי"ז, ומעתה א"ש דברי הח"מ, דלפמ"ש בטעם הדבר דלא חיישינן כ"א לשאלה בלבד, ולא למכירה וגניבה וכדומה, משום דמה לו לידע בחפצי הלוקח או הגנב, אם נאבד מביתו חפצים, שיבוא ליתן סימנים, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שאין עדים להכיר הדבר ורק הסימנים בלבד עושים הנאמנות, שבזה אין מראין החפץ עם הסימנים מראש, ושפיר שייך לומר דמנ"ל לבעל האבידה לידע שהחפץ הזה הוא שנאבד שיבוא ליתן הסימנים, ומדנתעורר לבוא וליתן הסימנים מכלל דמביתו הוא שנאבד, ולא חיישינן למכירה וגניבה, אם לא בשאלה שבזה אפשר לידע וכמ"ש, אכן במקום שיש עדים להכיר דבזה העדים רואין החפץ עם סימניה, וכיון שרואין שהדבר הזה הוא שנאבד ויבואו להעיד, ממילא ששייך בזה גם חשש דמכירה וגניבה נמי. ולפי"ז צדקו מאוד דברי הח"מ, דהוא כתב לדינו על מה שכתוב בשו"ע שם, דאין מעידין על האדם כו' ואפי' יש סימנים בגופו ובכליו דחיישינן לשאלה, ובדין זה דמיירי בהכרת עדים, שפיר כתב שלאו דוקא לשאלה, הוא הדין למכירה ואבידה נמי חיישינן. ואין סתירה ע"ז ממ"ש הכא בסוגיין דטבעת כו' לא משאלי, דמשמע מזה דלאבידה לא חיישינן כנ"ל, היינו משום דהכא מיירי בשליח הגט שרוצה להחזירו ע"י הסימנים וכמ"ש התוס', דלפי"ז ודאי שאין מראין לשליח הסימנים, כיון דהסימנים עושים בזה גם הנאמנות ובכה"ג ודאי דלא חיישינן כ"א לשאלה בלבד, וכיון שדברים כאלו לא מושלי סמכינן ע"ז, וכן נמי מ"ש לעיל אוכף לא מושלי, היינו נמי משום דקאי ע"ז שאומר חמור בסימני אוכף, דמחזירין גם לבעל האבידה בעצמו ע"י שיכוון הסימנין, ובכה"ג אין לחוש כ"א לחשש שאלה בלבד וכמ"ש, ואין מקום לקושית הנו"ב:

וארווחנא עוד ליישב קושית הב"ש סי' י"ז סקי"ט מסתירת המחבר אהדדי, דבסי' י"ז פסק דלא סמכינן אסימנים דכלים כלל ואפי' בכלים דלא עבידי דמשאלי, ובסי' קל"ב פסק דבדברים שאינם עשוים להשאיל מחזירין ע"ש, ולמ"ש א"ש, דבסי' קל"ב גבי גט דמיירי שהשליח בא ליתן הסימנים, והתם לא שייך לחוש כ"א לחשש שאלה בלבד, דלחשש אחר א"א לחוש, דמנ"ל להשליח לידע שהלוקח נאבד מאתו וכנ"ל, וכיון דליכא כ"א חשש שאלה, להכי בדברים שאינם עשוים להשאיל, שפיר מחזירין, כיון דהשתא ליכא תו שום חשש, אבל בסי' י"ז דמיירי בעדים שבאו להכיר ע"י הסימנין, דבכה"ג שייך נמי חשש דמכירה וגניבה, ולהכי אפי' בדברים שאינם עשוים להשאיל נמי סמכינן, דמה מהני דאינם עבידים להשאיל, עכ"פ ניחוש לשמא מכרו או נגנב, ואע"ג דהמחבר הזכיר הלשון דחיישינן לשאלה, היינו משום דתפס לשון הש"ס דמיירי נמי בכלים שעשוים להשאיל, דהתם חשש שאלה נמי איכא, אבל בכלים שאינם עשוים להשאיל, אע"ג דחשש שאלה ליכא, חשש מכירה מיהא איכא, והנה גם מ"ש הב"י בתשובה דלא סמכינן ע"ז דלא עבידי דמשאיל, הובא בב"ש שם, נמי יש לפרש בדרך הזה, שאין הטעם משום דחיישי' לשאלה בהם, אלא משום דחיישי' למכירה ואבידה, והיינו במקום דיש עדים וכנ"ל, ויתורץ מה שהרבו האחרונים להקשות על הב"י דאיך יפרנס לההיא דחמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ועמ"ש לעיל בסמוך, ולמ"ש א"ש דבמקום דאין עדים שגם הנאמנות הוא ע"י הסימנים, דהתם לא שייך כ"א חשש דשאלה בלבד, שפיר סמכינן ע"ז דאוכף לא משאלי, והנה האחרונים כתבו שהב"י לא כתב כן כ"א למ"ד סימנים דרבנן דבעינן סימן מובהק ביותר, עמ"ש בב"ש ובחי' רעק"א, ואצלי אין תשובת הב"י בעצמו, וכפי שמשמע מלשון הב"ש שם, רק הב"ש מדעתא דנפשי' תי' כן בדעת הב"י, אבל אין זה לשון הב"י עצמו, ואם גם בב"י עצמו תלי זה למ"ד סימנים דרבנן, אפשר נמי לומר שאין הטעם כמ"ש הב"ש, משום דלהך מ"ד בעינן סימן מובהק ביותר, ולכן אפי' בכלים הללו דלא עבידי דמשאלי, סימן מובהק לא הוי, דז"א דודאי הוי סימן מובהק כיון דאין חשש שאלה, ומה דלא סמכינן ע"ז היינו משום דניחוש לחשש מכירה, והיינו דוקא למ"ד סימנים דרבנן, דלדידיה א"א לאוקמי חמור לסימני אוכף, כיון דמה"ת סימנין לאו כלום הוא, וקרא כי אתא לעידי אוכף, וכיון דיש עדים חיישינן גם למכירה, ולהכי לא סמכינן אהך טעמא דלא משאלי, והא דמוקמינן בש"ס דבהנך כלים לא חיישינן, היינו למ"ד סימנין דאורייתא, דלדידיה חמור כי אתא לסימני אוכף וא"כ ליכא כ"א חשש שאלה, ולהכי בהנך כלים כיון דלא עבידי דמשאלי לא חיישינן לזה ועמ"ש לעיל, ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה