בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף כז.
תוד"ה בלוקח, וא"ת אמאי לא מוקי כו', וי"ל כו' דאם מצא קודם ששהה כו', משמע דנמצא אחר ששהה כדי לערבן הוי יאוש שנתייאש, ואע"ג דבא לחצירו קודם יאוש, בכ"ז לא הוי יאוש שלא מדעת, דכיון דחצירו אין קונה הכא משום דאין הוה להמצא הוי כמי שלא בא לרשותו עדיין ולא שייך באיסורא אתא לידו וז"פ. ועוד דעיקר הטעם דישל"מ לא מהני היינו משום שכבר נתחייב בהשבה לשיטת התוס', או משום דהוי כשומר של בעלים לשיטת הרמב"ן וכמ"ש לעיל בד"ה ואע"ג דחזרה, וזה לא שייך כ"א אם המוצא ידע מזה, אבל הכא דלא ידע התגר שמונחים ברשותו לא שייכי הני טעמים ומהני אפי' ישל"מ, והנה בשמ"ק בשם גליון תוס' כתב דתגר עצמו אין קונה דבאיסורא אתי לידו כו' ע"ש, וצ"ל דמיירי שהתגר מצאן קודם ששהה ולא מהני היאוש דאח"כ, אבל אם לא מצאן עד ששהה, ודאי דהוי של התגר דלא שייכי הני טעמי, דאיך שייך להתחייב בהשבה או להיות כשומר בלא ידיעה וכנ"ל, ודו"ק:
רש"י ד"ה סתם שמלה כו' וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית מן ההפקר אף כל שיש לו תובעין למעוטי מידי דידעינן דמייאש ע"כ, והתוס' בב"ק (דף ס"ה ד"ה המוצא) הבינו בדעת רש"י דקרא דשמלה למעוטי הפקר, ולזה הקשו דלמעוטי הפקר ל"צ קרא דפשיטא למי ישיב, אכן באמת איך נוכל לפרש כן בכוונת רש"י, הא מסוף דבריו שמסיים, אף כל שיש לו תובעין למעוטי מידי דידעינן דמתייאש, משמע להדיא דקרא ליאוש אתא, ולזה נראה ודאי שגם לרש"י קרא דשמלה ליאוש אתא וכפי' התוס', אלא דהנ"מ בין פרש"י לפי' התוס' דתוס' ס"ל דבשמלה לא מייאש משום הסימנים, ואפי' סימנים לאו דאורייתא נמי לא מייאש, שע"י הסימנים חושב למצוא עדים, ורש"י לא ניחא לו בסברת תוס', וכיון דמסיק הש"ס דסימנין לאו דאורייתא וסימנין כדי נסבה, אין ראיה מן הסימנים דלא נתייאש, ולזה יפרש דמתובעין לחוד ילפינן יאוש, דמה שמלה לא באת מן ההפקר, אף כל אבידה שאינה דומיא דהפקר, ולאפוקי יאוש שהיא דומה להפקר:
אלא דלפי"ז שגם לרש"י קרא דשמלה ליאוש אתא, א"כ יקשה הא שם בב"ק כתב רש"י להדיא דיאוש ילפינן מברייתא דאבידה ששטפה נהר והיינו מקרא דממנו, וגם בסוגיא דהכא יש להבין למה מיאן רש"י לפרש כפי' התוס' דמסימנים ילפינן יאוש, ולמה לו טעם דהפקר, ואם כי כתבתי טעם, בכ"ז יש להוסיף דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, ורש"י מוכרח הכא לפרש מטעם הפקר, דהנה לעיל (דף כ"ב ע"ב) יליף הש"ס דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מברייתא דשטפה נהר שמותרת מקרא דממנו ואיסורא דומיא דהיתירא כו' ע"ש, ושיטת רש"י שם דיליף זה מהדומיא דאיסורא להיתירא, ואמנם בחי' הר"ן הביא בשם הראב"ד להקשות על פרש"י דמניין לנו לומר כן, דאם היתירא הוא בכל ענין, דאיסורא נמי בכל ענין, ולזה פי' הר"ן ורמב"ן דלאו משום דומיא ילפינן לה, אלא דמהיתירא גופא ידעינן דישל"מ לא הוי יאוש, דהא ודאי אבידה ששטפה נהר לא גרע מכל הדברים העומדים להתייאש, ואם שמעו הבעלים דשטפה נהר היה מייאש ודאי, ועוד עדיף דהכא מייאש אפי בדבר שיש בו סימן, וא"כ למה קרא דממנו להתירה ותיפוק ליה מטעם יאוש, אלא ודאי דישל"מ לא הוי יאוש, ולהכי מטעם יאוש אז היה הדין שהיכי דלא ידעו הבעלים שנשטפה לא הוי של מוצאו אע"ג דלכי ידע מייאש מ"מ השתא אכתי לא אייאש, ולהכי צריך קרא דממנו לומר דאבידה זו אינה מטעם יאוש אלא התורה התירה ואפקריה. ועיין בס' מעה"ק שפירש גם כוונת התוס' שם בד"ה איסורא, נמי כפי' הר"ן ועי"ז מקיים הגרסא הישינה שם, ואע"ג דלכי ידע מתייאש אפי' יש בו סימן, וכוונתם דמדאיצטריך קרא דממנו להתיר אבידה כזאת מכלל דישל"מ לא הוי יאוש, דאל"ה ל"ל קרא תיפוק ליה מטעם יאוש, כיון דהכא אילו ידע מתייאש אפי' ביש בו סימן ע"ש, הרי יצא לנו דעת התוס' דקרא דממנו אין זה מטעם יאוש, אלא משום דהתורה התירה, ואכן רש"י דדחק לפרש לעיל דהילפותא הוי משום הדומיא דאיסורא להיתירא, בע"כ משום דס"ל דהיתירא דשטפה נהר גופא הוי נמי משום יאוש ולא משום דהתורה התירה, וכמו שמוכח בירושלמי שיליף מקרא זה ליאוש, דס"ל דקרא דממנו אתא ללמוד לדין יאוש באבידה, ולזה מהיתירא לחוד א"א למילף, להכי הוכרח לפרש דהילפותא הוא משום דומיא, ואחרי שהוכחנו דלרש"י קרא דממנו ליאוש אתא, וא"כ יקשה הא הכא ילפינן משמלה ליאוש וא"כ קרא דממנו ל"ל, והיינו דמתרץ רש"י, דשמלה הוא דבר שאין הפקר, ומזה ילפינן למעוטי יאוש, ולא ילפינן כ"א יאוש דהוי דומיא דהפקר היינו דידעינן ביה ודאי דמייאש וכגון שאמר בפירוש ווי ליה לחסרון כיס, וכמו שמדייק רש"י בלשונו, למעוטי מידי דידעינן ביה דמייאש, אבל היכי דלא ידעינן ודאי דמייאש מנ"ל דמהני, כיון שאין זה דומיא דהפקר, ולהכי הוצרך קרא דממנו לאשמועינן שאפי' בלא שמעיניה דמייאש רק שהוא דבר שחזקתו להתייאש וכגון אבודה מכל אדם ג"כ מהני היאוש, ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש דשמלה הוא שאין הפקר, דכיון דמטעם הפקר ממעטינן ליאוש לא נוכל למילף כ"א בשמעיניה דמייאש דהוי דומיא דהפקר ואיצטריך קרא דממנו להיכי דלא שמעיניה דמייאש, משא"כ אי נפרש כפי' התוס' דמסימנים ילפינן ומה שמלה דיש בו סימנים וסתמא אין עומד ליאוש לאפוקי דבר שאין בו סימן שעומד להתייאש, א"כ משמלה גופא ידעינן אפי' יאוש כזה שרק עומד להתייאש, וכ"ש באבודה מכל אדם שעומד להתייאש טפי וא"צ קרא דממנו למה לי, ומשו"ה הוכרח רש"י לשיטתו לנייד מפי' התוס', וא"ש לפי"ז מה שהביא בב"ק שם קרא דממנו ולא קרא דשמלה, דהא התם בעי למילף דיאוש מהני בגניבה ובגזילה והיינו אפי' בסתמא, דהא סתם גזילה הוי יאוש בעלים, להכי לא יוכל להביא משמלה, דמשמלה לא מוכח כ"א בידעינן דודאי מייאש. ואין להקשות כיון דמקרא דממנו ילפינן ליאוש אפי' בסתמא, וכמו אבודה מכל אדם דרק חזקתו להתייאש, א"כ לכתוב קרא דממנו ולא ליבעי קרא דשמלה, די"ל דאי לאו קרא דשמלה ולא הוי ידעינן כלל דיאוש מהני לא הוה מפרשינן טעם ההיתר דאבודה מכל אדם הוא מטעם יאוש, אלא היינו מפרשים משום דהתורה הפקירה, רק השתא דידעינן דבדשמעיניה דמייאש מהני יאוש, נוכל לפרש דקרא דממנו אשמועינן שאפי' בדברים שחזקתן ליאוש נמי מהני יאוש, וכ"ז הוא לשיטת רש"י שיש לו שני מקראות ליאוש, אבל התוס' לשיטתייהו, דקרא דממנו אין זה מטעם יאוש, וא"כ ליכא כ"א חד קרא דשמלה ליאוש, להכי לא יוכלו לפרש כרש"י דיאוש מתובעין יליף דאז לא הו"מ למילף כ"א בדשמעיניה דמייאש דהוי דומיא דהפקר, לזה הוכרחו למילף מסימנים, דבזה ידעינן אפי' דבר שחזקתו ליאוש, ודו"ק וז"ב:
בגמ' שור אפי' לגיזת זנבו, נסתפקתי שבח הבא לאחר יאוש אם מחויב המוצא להחזירו, מי אמרינן דעיקר האבידה חייב בחזרה משום דמטי לידו באיסורא קודם יאוש, אבל שבח הבא לאחר יאוש דכשבא לידו בהיתירא בא קנהו המוצא ואין חייב להחזיר, או דילמא כיון דגוף האבידה בת השבה היא, גם השבח הבא ממנו מחויב להחזירו. ונ"ל להביא ראיה מסוגיין דקאמר דשור אפי' לגיזת זנבו, ובתוס' הקשו דממ"נ אם יש בה שו"פ פשיטא ואם אין בה שוה פרוטה אמאי יחזיר הא ממעטינן לקמן מהשבה וע"ש מה שתי', ובאס"ז הביא בשם הריטב"א דמיירי באין בה שו"פ ואפ"ה חייב להחזיר כיון שיש שוה פרוטה בגוף האבידה וכ"כ גם הנמוק"י ע"ש, הרי שאע"ג דפחות מפרוטה כשהוא לעצמו לאו בת השבה היא, מ"מ אם גוף האבידה בת השבה מחויב להחזיר גם הגיזה, וה"נ יש לומר בנדון חקירתינו שאע"ג דהשבח כשהוא לעצמו אין בו חיוב השבה מטעם יאוש מ"מ כיון דגוף האבידה בת השבה היא מחויב להחזיר גם השבח, ואין לחלק דהכא כיון שמצא השור ביחד עם גיזת זנבו חל חיוב ההשבה על כל האבידה כאחת, ולכן נהי דבגיזת זנבו כשהוא לעצמו אין בו שעור פרוטה מ"מ כיון שבבת אחת מצאו הוי כולה חדא אבידה, אבל בחקירתינו שהשבח בא לאחר מכאן ולא חל עליו חיוב ההשבה כלל, דהא בע"כ גם בגיזת זנבו מיירי בגיזה שבא לאחר מכאן, שברשות המוצא נתגדל דאי כשמצאו עם גיזת זנבו מאי קמ"ל, פשיטא דחייב בהשבה, דאטו כל אבידה אם נחלקה לחלקים קטנים עד שלא יהיה שעור פרוטה באחד מהם נימא שאין חייב להחזירו, ובודאי שאין שום סברא לומר כן, ופשיטא דאם מצאו ביחד הוי כולה חדא אבידה ומחויב בהשבה, ומדאיצטריך קרא בע"כ דהיינו לגיזת זנבו שגדל בבית המוצא לאחר שמצאו, והוי נמי כשבח הבא לאחר מכאן, וא"כ שפיר נלמוד מזה למיפשט ספקינו דהא פחות משו"פ הוי יותר לאו בר השבה, מדבר שיש בו שו"פ והיתירה רק משום יאוש, והשתא בפחות משו"פ דלא הוי בר השבה כלל ואפ"ה אם בגוף האבידה יש שוה פרוטה מחויב להחזיר, כ"ש בשבח הבא לאחר מכאן, דהיתירא דידי' אינו כ"א מחמת יאוש, דאם בגוף האבידה מחויב בחזרה שיתחייב גם בשבח, אלא דכ"ז הוא לשיטת הריטב"א, אבל לשיטת התוס' דסוגיין דלא ניחא לו בתי' הריטב"א מכלל דס"ל דבאין בה שו"פ אין מחויב להחזיר אפי' בכה"ג דבעיקר האבידה יש שו"פ, וא"כ י"ל דהוא הדין נמי בשבח הבא לאחר יאוש כיון דכשהוא לעצמו אינו בר השבה שאין מחויב להחזירו אפי' אם בגוף האבידה מחויב, כן היה מקום לומר בזה:
ואמנם אמתת חקירתינו יש לו יסוד אחר, דהנה כבר הבאתי לעיל כמה פעמים, דבמה דקיי"ל דבאבידה היכי דאתא לידו באיסורא קודם יאוש דלא מהני תו היאוש דאח"כ, אשר באמת קשה דאם יאוש הוי קנין מה לי בהיתירא ומה לי באיסורא אתי לידו, וביסוד הדבר נחלקו בזה הרמב"ן עם תוס', ושיטת הרמב"ן (לעיל דף כ"ו) דהיינו טעמא, דכיון שבא לידו באיסורא, היינו קודם יאוש, הוי כשומר של בעלים וידו כיד בעלים והוי החפץ כמו שמונח ברשות בעלים דלא מהני יאוש, דיאוש לא מהני כ"א כשכבר יצא מרשות בעלים ולא כשהוא בביתו, ולדבריו יש חסרון בעצם היאוש, דבכה"ג כשהוא בבית בעלים לא מהני יאוש, ולטעם זה מיושב מאוד קושית התוס' (בב"ק ס"ו) דאיך יליף ליאוש בגזילה מאבידה, הא בגזילה הוי באיסורא בא לידו ובכה"ג אפי' באבידה גופא לא מהני ע"ש, ולשיטת רמב"ן א"ש, דבאבידה שפיר לא מהני כשבא לידו קודם יאוש משום דהוי כשומר, כיון שלקחה ע"מ להשיבה, אבל בגזלן דע"מ לגוזלה לעצמו לקחה ולא שייך לומר דהוי כשומר, ולזה בגזלן מהני אפי' כשבא באיסורא, ומה דקאמר שם בב"ק אח"כ או דילמא לא דמי לאבידה דבהיתירא בא וגזילה באיסורא, דמשמע מזה דבגזילה מסתבר עוד יותר לומר דלא קני מטעם דבאיסורא מבאבידה, מבואר זה לעיל (דף כ"ו) בחדושיי ד"ה ואע"ג דחזרה ע"ש היטב שבארתי יפה. ואכן התוס' בב"ק פירשו דה"ט דבאבידה לא מהני כשבא לידו קודם יאוש משום דכבר נתחייב בהשבה משעת הגבהה, ולדבריהם טעם אחד לגזילה ואבידה, דטעם זה שייך גם בגזילה, ולהכי שפיר הקשו התם איך יליף גזילה מאבידה וכן א"ש מה שלעיל (דף כ"ו ע"ב) כתבו דלאו דלא תגזול הוי ניתק לעשה, משא"כ לשיטת הרמב"ן וכמבואר שם והכל משום דלשיטתייהו אזלי ועמש"ש, זהו המתבאר מתוך דבריהם, וכשנעמוד על תוכן הדברים נמצא נ"מ גדולה לדינא בין שני הטעמים הללו, דלטעם הרמב"ן דבכה"ג לא הוי יאוש שום קנין, הרי מחויב להחזיר גוף החפץ, כיון דהגוף הוי של בעלים, ולשיטת התוס' דבעצם היאוש אין חסרון ורק חיוב השבה יש כאן משום שחיובו לא נפקע ע"י היאוש, הרי עצם החפץ קונה ורק שיש עליו חיוב דמים, אבל גוף החפץ אין מחויב להחזיר, והיינו שכתבו שם בב"ק להדיא, דבאבידה נמי מהני היאוש לענין שלא יצטרך להחזיר גוף החפץ ורק לענין חזרת דמים לא מהני היאוש משום שכבר נתחייב בהשבה והוא מבואר בטעמו לפמ"ש, ולפי"ז ספק שלנו תליא ביסוד טעמים הללו, דלטעם הרמב"ן דגם גוף הפרה הוי דבעלים בבא לידו קודם יאוש, וממילא השבח שהשביח הוי נמי דבעלים, אע"ג דהשבח בא לאחר יאוש, מ"מ סוף סוף פרתו של בעלים הוא דאשבח, וכיון שהפרה שלו גם השבח הוי שלו משא"כ לטעם התוס' דגוף הפרה הוי למוצא, ורק דמים הוא דחייב, אין שייך לחייבו כ"א בהקרן שהיה בשעת המציאה, שנתחייב עליו בהשבה, אבל בשבח הבא לאחר מכאן ולא נתחייב כלל הוי של המוצא, וכ"ש דאיכא למימר נמי פרתו של מוצא הוא דאשבח, זהו הנלע"ד שדין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ן והתוס', ועיין מ"ש הפנ"י: