אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף כו:

דף כו.

תוד"ה שנפל משנים כו' אפי' אין בו סימן וכו' ומיירי ששניהם בקשוהו יחד כו' עכ"ל, פירוש דאי בשלא בקשו יחד א"כ אמאי חייב להחזיר בשנים דודאי לא מייאש, ומנין הוא יודע שודאי השני לקחו ולא אדם אחר מעלמא, אע"כ דמיירי ששניהם בקשוהו ולהכי תולה שודאי הוא מצאו, והנה בטור ושו"ע (חו"מ סי' רס"ב) כשהביא דין הזה לא חילק בין שנים בקשוהו או לא, ועמ"ש הש"ך שם דברים תמוהים כמ"ש שם הנה"מ והפנ"י בסוגיין. ונ"ל שדעת הטור הוא כשיטת הריטב"א דלא מיירי הכא בשאותם השנים או השלשה הלכו בדרך כדרכם ונפל הסלע מאחד מהם, דבאופן כזה ודאי אפי' שנים מנ"ל למיתבע טפי מאיניש דעלמא, אלא הב"ע שישבו במקום אחד ואחד מהם משמש בכיסו, וכיון שהיו יושבין ביחד, קרוב הדבר שימצאנה חבירו שיושב עמו ומעיין במעשיו ורואה מה שנופל ממנו, וכן יפרש הטור דמיירי נמי בשנים שישבו כאחד ולהכי לא חילק בין שנים מבקשים, ואפי' אין מבקשים נמי אין לתלות ברובא דעלמא אחרי שהם ישבו כאחד כנ"ל, ורבינו ירוחם דמחלק בהכי, יסבור כשיטת התוס', ולענין דינא י"ל דלא פליגי ורק בזה תלוי, דאם הלכו בדרך, אז דוקא כשמבקשים חייב להחזיר בשנים, ובאין מבקשים אין חייב להחזיר באין בו סימן אפי' בשנים, דתלה דאיניש דעלמא מצאו, ובאם ישבו כאחת, אפי' כשאין מבקשין נמי חייב להחזיר בשנים ואפי' באין בו סימן כיון דלא יתייאש, זה נראה נכון:

בגמ' ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא, ומשמע שמדינא אין עליו חיוב להחזיר, דהא מתנה קרי לה, וקשה טובא דהא בגזילה קיי"ל דלא מהני יאוש, ומצאתי באס"ז שהעיר כן בשם הראב"ד, ובפשוטו נראה דהא הכא בע"כ מרא דהאי דינא הוא רבה ולא רבא, וכמו שהוכיח הרמב"ן שאם אתה אומר רבא, הא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש, והיכי משכחת לה לפני יאוש, ורבה הא ס"ל (בב"ק דף ס"ז) דיאוש קונה בגזילה, וא"כ לדידיה באמת אין מחויב להחזיר, ושפיר קרי לה מתנה, אלא דאכתי יקשה על הרמב"ם שכתב נמי כלשון הש"ס דהוי מתנה, וזהו נגד ההלכתא דיאוש לא קנה בגילה, ואמנם מכאן יהיה ראיה ברורה לשיטת מהרש"ל בב"ק פ' הגוזל ומאכיל, דהעלה בדעת הרמב"ם דפוסק נמי כרבה דיאוש קונה בגזילה וכשיטת הרא"ש וע"ש מה שיישב דברי הרמב"ם (בפ"א מגזילה) דלא משמע הכי ע"ש, ומכאן יהיה סיוע לדבריו, דמדקרי מתנה מכלל דמדינא א"צ להחזיר, והיינו משום דקני ביאוש וש"מ שס"ל דיאוש קונה, ועמ"ש בסמוך מזה:

בגמ' ואיסורא דעבד עבד, כל הראשונים נתקשו בזה הרבה, דהא גזילה הוי לאו הניתק לעשה, ועמ"ש התוס' דלא קאי כ"א אלא תוכל להתעלם בלבד, ואמנם פשטות הסוגיא משמע דעובר על כל הלאוין. ונ"ל לישב, דהנה זה ודאי דגזילה דהכא לא ניתק לקרא דוהשיב, דכיון דגזל הבא ע"י אבידה הוא, ניתק לעשה דהשב תשיבם האמור באבידה וכמ"ש בשמ"ק ע"ש, ועשה דהשב תשיבם לא יוכל לנתק הלאו, דהא ע"כ לא אמרינן לאו הניתק כ"א במקום שא"א לקיים העשה כ"א אחרי עבירת הלאו, דאז אמרינן שהעשה בא לנתוקי, אבל עשה דהשב תשיבם שיוכל לקיימה קודם עבירת הלאו נמי, לא בא לנתוקי ללאו, והוי לאו שקדמו עשה דלוקין וכמ"ש להדיא במכות (דף ט"ו ע"ב) ע"ש בסוגיא ובפרש"י:

ועוד היה אפשר ליישב עפמ"ש הרמב"ם (בפ"א מהל' תמורה) דעשה שאינו שוה בכל לא יוכל לנתק ללאו ששוה בכל ע"ש, וא"כ הכא דעשה דהשב הוי עשה שאינו שוה בכל וכמבואר (לקמן דף ל') פעמים שאתה מתעלם, והלאו דלא תגזול הוי שוה בכל, ולהכי לא אמרינן שהעשה מנתק הלאו, אלא שהתומים בסי' צ"ד חילק, דהרמב"ם לא כתב כן כ"א בתמורה שאין שם ניתק גמור דממילא הוא קדוש בלא עשייה, לכך אמרינן היכי שאין העשה שוה בכל לוקין, אבל היכי דהעשה הוא בפועל כגון גבי השבת העבוט, א"א שנאמר החזר העבוט וחלקי, ולפי"ז ה"נ גבי השבת אבידה דהעשה הוא בפועל הו"ל לנתק אפי' שאינו שוה בכל, וגם בלא"ה הרא"ש כתב לקמן דעשה דהשבה הוי עשה השוה בכל, דגם זקן מחויב כל שבשלו מחזיר, ע"ש:

רש"י ד"ה עובר משום השב, לא תגזול אין עובר כ"א בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית כו', לא תוכל להתעלם אינה אזהרה כ"א לכובש את עיניו כו' ע"ש. רבים הבינו מלשון רש"י דלאו דלא תגזול אינה כ"א דוקא היכי דתחלת לקיחתו הוא בגזילה, אבל אם מתחלה בהיתר לקחה שוב ליכא לא תגזול, ואמנם א"א לומר כן בכוונתו, דלבד שיקשה קושית התוס' דמ"ש משכיר, עוד יקשה בסוגיא דהכא גופא, דמאי קאמר ואחר יאוש נתכוון לגוזלה, לשמעינן רבותא יותר גדולה, דאפי' אם גם קודם יאוש נתכוון לגזלה כיון שמתחלה לקחה ע"מ להחזירה אין עובר כ"א משום השב תשיבם, דלא תגזול ליכא כיון דאינו בשעת נטילה, ולא תוכל להתעלם ג"כ אין עובר כיון דהגביה מתחלה ואין שוב מתעלם, ואע"ג דתיכף כשהגביה מכוון לגוזלה מ"מ כיון שעכ"פ הגביה ולא העלים עיניו, דודאי אין סברא לומר שבכה"ג יעבור על לא תוכל להתעלם, שוב מצאתי בבעה"מ כדברי שאפי' אם לפני יאוש נתכוון לגוזלה כיון שהכניסה לתוך ביתו ע"מ להחזירה כבר נפטר מלא תוכל להתעלם, וכן מוכח מרש"י שעל הרי"ף, שלא הזכיר כלל לאחר יאוש ע"ש, וא"כ אי נימא שגם לא תגזול אין עובר כ"א דוקא כשהלקיחה היה באיסור, אבל אם הנטילה בהיתר היתה אין עובר שוב, א"כ למאי קאמר ואחר יאוש נתכוון לגוזלה, לשמעינן רבותא דאפי' אם קודם יאוש מכוון לגוזלה אין עובר, אלא ודאי דעל לא תגזול עובר אם קודם יאוש מכוון לגוזלה אע"ג דמתחלה הגביה ע"מ להחזיר, והגזילה היתה לא בשעת נטילה, אלא ודאי שכוונת רש"י נמי כפי' התוס', ומ"ש דאין עובר כ"א בשעת נטילה, היינו היכי דבא ליטלה לעצמו אז יהא בגזילה והוא קודם יאוש וכמו ויגזול החנית, דהתם בשעה שבא לגזול הוי גזל, משא"כ אם לאחר יאוש מכוון לגזול, דעתה אין שום איסור, ורק משום דמעיקרא אתי באיסור לידו, ע"ז ליכא לאו דלא תגזול, ובשעת נטילה דקאמר רש"י אין פירושו בשעה שמגביה, אלא בשעה שמכוון ליטלה לעצמו, ודו"ק:

בגמ' הנ"ל ואע"ג דחזרה כו', וכבר הבאתי קושית הראשונים הא הוי לאו הניתק לעשה ועמ"ש לתרץ. אכן הרמב"ן תירץ דאע"ג דלאו דגזילה ניתק לעשה, הכא דין אבידה פתיך ביה ואבידה לאחר יאוש נקנית לגמרי ופטור אפי' מחזרת דמים, וא"ת תיהוי כאבידה דאתאי לידו קודם יאוש כו' ליתא דכי אמרינן הכי ה"מ שנטלה ע"מ להחזירה דנעשה שומר של בעלים והוי לה כאילו הוא ברשות בעלים לגמרי, ומשו"ה יאוש הבא לאחר מכאן אין יכול להפקיע מהם אבידה שהיא ברשותם אבל הכא כיון שע"מ לגוזלה נטלה לא נעשה שומר של בעלים וכשנתייאשו הבעלים לא היתה עומדת ברשותם כלל ולפיכך יאוש מפקיע מהם דהו"ל כאילו נתייאשו הבעלים קודם שבא ליד המוצא ע"ש, והר"ן השיג עליו דהא בפ' מרובה מפלגינן בין גזילה לאבידה משום דגזילה באיסורא אתי לידו משא"כ אבידה, וא"כ גם כאן באיסורא אתי לידו שתחלה נטלה ע"מ לגוזלה ע"ש, ובכדי להליץ בעד הרמב"ן נ"ל, דהנה הכי הצעת הסוגיא דב"ק שם, יאוש אמרי רבנן דניקני מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן, אי דאורייתא מידי דהוי אמוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה קני או דילמא לא דמי לאבידה דכי אתא לידו בהיתירא אתי אבל האי דבאיסורא אתי לידו לא קני ע"ש, הרי להדיא דטעם דבאיסורא אתי לא מהני כ"א לענין שמשו"ה לא נוכל למילף מאבידה, וכיון דיאוש בגזילה לא כתיב ורק דנילף מאבידה, ע"ז מהני הטעם דבאיסורא, דכיון דלא דמי לאבידה לא ילפינן זה מאבידה, אבל באבידה גופא דיליף יאוש מקרא אפי' כי אתי באיסורא נמי קני, דכיון דיאוש הוי קנין מאי איכא בין איסורא להיתירא, וכדומה לזה י"ל נמי בתוס' (ע"ז דף ע"ב) שכתבו שם דכיון דמשיכה בנכרי אין קונה במקח אפי' בגזל דליכא מעות נמי לא קנה ולא דמי למציאה דקני כיון דליכא מעות משום דבהיתירא אתי לידו אבל בגזל דבאיסורא אתי אי לא מהני משיכה במקח לא מהני אף בגזל ע"ש, הרי להדיא שדוקא אם משיכה לא קני במקח ורק דנרצה לדמות גזל למתנה בזה מחלקינן דלא דמי זל"ז מטעם דבאיסורא, אבל אם משיכה הוי קנין במקח ולא היינו צריכין למילף מאבידה, היה מהני נמי בגזל אע"ג דבאיסורא אתי, דסברא דבאיסורא לא מהני לבטל הקנין, אלא רק לדחות דלא נוכל לדמות זה למציאה, ולפי"ז בסוגיין דמיירי באבידה ממש, דיאוש דידה מקרא יליף להכי אע"ג דמכיון לגזול ובאיסורא אתי נמי מהני:

ואין להקשות ע"ז מהא דאמרו לעיל (דף כ"א) אע"ג דשמעיניה דמייאש אח"כ באיסורא אתי לידו, הרי דבאבידה ממש נמי לא מהני אם בא לידו באיסורא. אכן באמת מ"ש לעיל טעם דבאיסורא אתי לידו גבי אבידה, לא הוי פירושו כטעם דבאיסורא שאמרו בב"ק גבי גזילה, וטעם דלעיל שגבי אבידה לא שייך כלל בגזילה, וכן להיפך טעם שאמרו שם בגזילה לא שייך באבידה, דמ"ש לעיל באיסורא אתי לידו אין לפרשו דהטעם הוא משום דלקיחתו באיסור היתה, דאדרבה כיון דאבידה היא ויש בה נמי סימן הרי מחויב ליטלה, אלא הכוונה דבאיסורא, היינו שלקחה קודם יאוש שהוא בשעת איסורא שאסור לקנות בה עדיין. והיינו טעמא דלא מהני היאוש, דכיון שכבר נתחייב בהשבה והוי כשומר של בעלים וידו כיד בעלים ולא מהני היאוש ברשות בעלים, ועיין בשמ"ק לעיל מ"ש בשם הריטב"א ובקצוה"ח סי' רנ"ט, ולטעם זה יש חסרון בעצם היאוש, כיון דהוי ברשות בעלים, וברשותו לא מהני יאוש, להכי אפי' באבידה ממש נמי לא קנה משו"ה, אחרי שיש חסרון בעצם היאוש, ואמנם טעם זה לא שייך כ"א גבי אבידה דלקחה ע"מ להשיבה ונעשה שומר של בעלים, אבל בב"ק גבי גזלן א"א לפרש נמי, דהאי באיסורא שאמרו התם, שהוי נמי משום טעם זה, דהא התם בגזילה מיירי שמתחלה לקחה ע"מ לגוזלה לעצמה ולא להשיבה לבעלים, ולא נעשה שומר כלל, אלא הכוונה דבאיסורא אתי, היינו כיון שתחילת לקיחתו באיסור הוא שנוטלה בגזילה, ואע"ג דבעצם היאוש אין חסרון כיון דלא הוי שומר כלל, וא"כ מאי איכפת לן אם באיסורא אתי, לזה צ"ל דכיון דיאוש לא כתיב בגזילה אלא שנרצה למילף מאבידה, ולענין לעשות דחויה מהני סברא דבאיסורא, דמשו"ה לא דמי לאבידה, ולא שייך זה כ"א בגזילה דיאוש לא כתיב גביה, והרי בארנו שני כוונות במה שאמרו באיסורא אתי, וטעם דאבידה לא שייך בגזילה וכן להיפך, ולפי"ז מה יוצדק דברי הרמב"ן, שבדינא דהכא דהגביה האבידה ע"מ לגוזלה, דפתיך ביה גזילה ואבידה כאחת, ודאי דקונה ביאוש דהא הכא לא שייך שום אחד מהטעמים דבאיסורא אתי, לא של אבידה דלעיל, ולא של גזילה דההיא דב"ק, טעם דאבידה, היינו שנעשה שומר, לא שייך, כיון דלעצמה לקחה ולא להשיבה, וטעם דגזילה דב"ק נמי לא שייך, כיון דבאמת אבידה היא, ויאוש דידיה יליף מקרא, וא"כ אפי' לקחה באיסור מאי הוי ועמ"ש בדף כ"ז בד"ה שור, וז"ב בעזה"י:

והנה זה כבר נסתפקתי במה דקיי"ל דיאוש לא קני בגזילה משום דבא באיסורא לידו, אם הגזלן לא עשה הקנין קודם היאוש רק שהטיל אימה ופחד על הבעלים עד שנתייאשו ואתר היאוש עשה קנין, ובזה הוי אתי לידו אחר יאוש, אי קנה הגזלן, או דילמא כיון שהוא היה הגורם להיאוש לא קנה, וכוונתי אמנם בזה למ"ש הנה"מ (בסי' שס"א) דבכה"ג ודאי קנה כיון דהטעם דגזלן לא קני משום דבאיסורא אתי וכבר נתחייב בהשבה, אבל בכה"ג דגזילה בא לידו אחר יאוש ולא נתחייב בהשבתה, ואע"ג דהוא גרם לזה אין חייב כ"א מטעם גרמי. ואכן עתה לפמ"ש נראה לי דספק הזה במחלוקת שנויה, בשיטת התוס' והרמב"ן, דהנה בשם הרמב"ן כתבתי דהטעם דלא מהני היאוש היכי דבא לידו באיסורא, היינו משום דנעשה שומר של בעלים, ואמנם התוס' בב"ק שם כתבו דהיינו טעמא משום דכבר נתחייב בהשבה, וגם באבידה הוי טעם זה לשיטתם וכמ"ש שם, ויש להמתיק עוד דמשו"ה מיאנו התוס' בפירוש הרמב"ן, דלשיטתם אזלי דס"ל דאפי' אם החפץ מונח ברשות בעלים נמי מהני יאוש, דכן משמע להדיא לעיל ע"א בתוד"ה וניזל שכתבו שאין בעה"ב מתייאש מה שמפסיד בביתו, ולמה להו לומר שאין מתייאש תיפוק ליה שאפי' מתייאש נמי לא מהני כיון שבביתו וברשותו הוא, אלא ודאי דס"ל שאפי' ברשות בעלים נמי מהני יאוש, ולהכי לא מצו לפרש כפי' הרמב"ן מטעם דהוי כברשות בעלים, אלא מטעם דכבר נתחייב בהשבה, ולפי"ז י"ל דלשיטת התוס' דמטעם דנתחייב בהשבה הוא דלא קני יאוש בגזלן, וא"כ בכה"ג דלא שייך טעם זה כיון דבא לידו אחר יאוש, שפיר י"ל דגם הגזלן קונה ביאוש, אבל לשיטת הרמב"ן דטעם דאבידה משום דלא מהני היאוש דהוי כברשות בעלים, ובגזילה הוי רק הטעם משום דעי"ז לא דמי לאבידה, ולזה יש לומר נמי שאפי' בכה"ג שבא ליד הגזלן אחר יאוש, מ"מ כיון שהגזלן גרם שיבוא היאוש לא קנה ג"כ, דהא אכתי לא דמיא לאבידה, דבאבידה בא היאוש מעצמו בלא כפייה ואונס, והכא הגזלן גופא גרם היאוש, וא"כ ספיקא שלי תלוי בשני השיטות, לשיטת התוס' קנה הגזלן בכה"ג, ולרמב"ן גם בכה"ג לא קנה דאכתי לא דמיא לאבידה:

וחוץ לענינינו נראה ליישב בזה מ"ש הרמב"ם (בפ"ה מאישות) וז"ל המקדש בגזל ובחמס וגניבה אם נתייאשו בעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש ה"ז מקודשת ע"כ, וכבר העירו המפרשים למה התנה דבעינן שיהיה נודע שקנה ביאוש, ולמ"ש א"ש דהא באמת קיי"ל דיאוש לא קנה בגזילה וא"כ איך כתב הרמב"ם דמקודשת, ואמנם למה שכתבנו משכחינן שגם בגזילה יאוש קונה והיינו היכי דפתיך בה אבידה וכההיא דסוגיין, ולזה נתכוון הרמב"ם בתנאי שהתנה דבעינן ונודע שקנה ביאוש, פי' שאינה מקודשת אם לא באופן שנודע לנו שהגזלן קנה ביאוש, והיינו בכה"ג שהיה בזה גזילה ואבידה ביחד. ואין להקשות דאכתי למה הוצרך לתנאי הזה, הא אפי' אם יאוש בעלמא לא קני, בקדושין קונה כיון שיש בזה נמי שנוי רשות וכמ"ש המ"מ באמת בטעם הרמב"ם כן. ואכן נ"ל דהרמב"ם לא ניחא ליה בפי' המ"מ, דז"ל המ"מ והטעם שבנתייאשו הבעלים מקודשת אע"ג דבעלמא יאוש כדי לא קנה, הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושנוי רשות וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה עכ"ל, וכוונתו במ"ש אף הוא קונה אותה, יש לפרש בשני פנים, א), דכיון שהאשה קנאה החפץ ע"י יאוש ושנוי רשות, אף הוא קונה אותה, פי' להאשה, ואע"ג דביד הגזלן לא היה עדיין כ"א יאוש לחוד ולא קנה הגזילה, מ"מ כיון שהאשה קנתה החפץ ממילא נקנה האשה להמקדש, ואמנם לפרש כן ודאי דלא אתי שפיר, דבאופן כזה לא יוכל להועיל כ"א במכירה, אבל בקדושין דבעינן ממון של נותן, וההנאה יהיה דוקא של נותן וכמ"ש התוס' בקדושין, וכיון שהנותן בשעה שהיה בידו לא קנה עוד החפץ, לא היה זה ממון שלו ובמה מקדשה, ועיין בט"ז (אה"ע סי' כ"ח), ובחדושינו לקדושין (דף נ"ג) הארכתי בזה לבאר דממון דנותן בעינן, ואלא אפי' אם נפרש כוונת המ"מ באופן אחר, דמה שאמר אף הוא קונה אותה, היינו הגזילה, פי' שע"י שנוי רשות דהאשה קונה הגזלן עצמו ג"כ את הגזילה, והוי בזה הקנין והקדושין באין כאחד, וכמ"ש הא"מ בסי' כ"ח, והוא מדברי הרשב"א (בב"ק דף ס"ו) דמה דאמרינן שם הגנב והגזלן הקדישן הקדש משום יאוש ושנוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש, והקשה דהיכי חייל הקדישו כיון דיאוש לחוד לא קני ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ותי' משום דע"י ההקדש הוי שנוי השם והקדישו וקנייתו באים כאחת ע"ש, ואם נפרש כן כוונת המ"מ, הוי שפיר ממון של גזלן, ובכ"ז נ"ל שהרמב"ם גם בזה לא ניחא לו, דהא חזינא דהרא"ש ודאי דלא ניחא לו בזה, דבפרק מרובה כתב וז"ל וביאוש בגזילה פליגי בה רבה ורב יוסף, רבה ס"ל דיאוש קונה אלא דמספקא לו אם מה"ת או מדרבנן ורב יוסף ס"ל דאפי' מדרבנן לא קנה וקיי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא לכל הפחות קונה מדרבנן אבל מדאורייתא יאוש לא קנה ע"כ, והובא ברמ"א (אה"ע סי כ"ח) וכבר הרעישו כולם שדברים הללו מרפסין איגרי, דהא אפי' אי יאוש לא קנה, בקדושין קנה כיון דאיכא נמי שנוי רשות, עיין ביש"ש בב"ק ובדרישה, ובמע"מ שם תמה עוד מדידיה אדידיה, דבקדושין דף י"ג גבי האי דקדיש בוורשכי כתב הרא"ש אם קידשה בתר דקני ביאוש בעלים הוי כדידיה, ואכן ישוב הדברים נראה עפמ"ש בס' בית מאיר בסי' כ"ח, דשנוי רשות ליד האשה לא מיקרי שנוי רשות משום דשם בעלה עליה ועל כל מה שיש לה והוה כעין מ"ש (ב"ק דף ע"ו) מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ע"ש, ואם כי מתחלה הייתי כמתפלא על דבריו, דהא התוס' שם כתבו דאע"ג דהוי הקדש כשם בעלים ולא מיקרי מכירה מ"מ שנוי רשות חשיב, דאל"כ יקשה מהא דאמרי' (ב"ק ס"ו) קרבנו ולא הגזול וכי הקדישו לאחר יאוש קני, ובע"כ דהוי מטעם יאוש ושנוי רשות, דליכא למימר מטעם שנוי השם, דאכתי לא אסיק אדעתו טעם דשנוי השם ע"ש, אכן בשמ"ק שם ראיתי יישוב אחר וז"ל דודאי לפי מאי דסברינן לעיל דהקדש חשיב שנוי רשות לא ידעינן האי מסקנא דהכא דטעמא דמתני' הוי משום דשנוי בעליו עליו, ולפי מסקנא זו דהכא ודאי נאמר לעיל משום שנוי השם ע"כ, הרי להדיא דלמסקנא אין חלוק בין שנוי רשות למכירה, וכמו דמכירה לא הוי מטעם זה, גם שנוי רשות לא הוי מטעם זה, ומעתה מיושב דעת הרא"ש דלהכי לא חשיב זה כשנוי רשות משום דשם בעלה עליה וכסברת הב"מ, וכזה י"ל שגם דעת הרמב"ם כן דלא הוי שנוי רשות דיסבור נמי כהרא"ש, ואכתי יקשה אמאי מקודשת, לכך הוצרך להתנות ונודע שקנה כו', פי' שיהיה גזילה כזאת דמהני בה יאוש וכמ"ש ואע"ג דלעיל בסוגיין בד"ה ואע"ג דחזרה הוכחתי דעת הרמב"ם דס"ל שיאוש לחוד קונה בגזילה, ואכתי למה הוצרך לתנאי הזה, כיון דבכל גזילה קונה, י"ל דהיינו דוקא מדרבנן ומה"ת ודאי לא קני גזלן ביאוש, וכמ"ש הרש"ל ביש"ש (ב"ק פ"י) ולזה מצריך הכא לתנאי הזה דליהוי נמי קדושי תורה, ודו"ק:

בגמ' א"נ מצא בשולחנות, פי' לא יקשה לך אדתידוק מסיפא דע"ג השולחן הרי שלו, תידוק מרישא דהוא של שולחני מדנקט לפני השולחן הרי שלו מכלל דע"ג השולחן הוי של שולחני וכמדייק כן לעיל באמת, לזה בא רבא בהוכחה השניה לומר דמרישא נמי מוכח דע"ג שולחני הרי שלו, דהנה לשון מצא בחנות משמע ודאי, דהיינו ע"ג קרקע החנות, וא"א לפרשו ע"ג השולחן, אכן לשון לפני השולחני, נוכל לפרשו גם ע"ג השולחן, דזה הוי נמי לפני השולחני, והיינו שמדייק רבא, דאי תימא דהרישא סובר דוקא על קרקע החנות ולא ע"ג השולחן, ליתני מצא בשולחנות, והיינו מצא בחנות של שולחנות וכדקתני ברישא מצא בחנות, דלשון זה בע"כ נפרש שדוקא ע"ג קרקע הוא, ומדשינה ונקט לפני השולחני, דנהי דגם לשון זה נוכל לפרש שהיינו ע"ג קרקע, מ"מ בשביל שלא יקשה דיוקי דרישא וסיפא אהדדי וגם מדשינה בלשון מברישא, בע"כ שנפרש דלפני השולחן דקתני היינו ע"ג השולחן, כיון דגם כוונה זאת סובל זה הלשון, ולפי"ז לטעם דרבא לא קשה כלל דיוקא דרישא וסיפא אהדדי, ומיושב קושיית המהרש"א ושארי מפרשים בסוגיא הזאת ע"ש דלמ"ש א"ש, והאי א"נ דקאמר, אין כוונתו שבהוכחה זאת לחודא סגי בלי הוכחה דסיפא אלא שרצה לומר שלא יקשה לך אדתידוק מסיפא דייק מרישא, לזה קאמר שגם מרישא מוכח כן, ומעתה לא יקשה הדיוקים אהדדי, ומשני אלו ההוכחות כאחת דייק ר' אלעזר את דינו, והיינו שהרא"ש לא הביא כ"א הוכחה השניה דמצא בשולחנות משום דזו היא הוכחה העיקריית, דהוכחה דרישא איכא נמי בחנות ואפ"ה לא קאמר ר"א שם. ומיושב בזה נמי מה שקשה על ר' אלעזר דמדקאמר דינו גבי שולחני ולא בתיבה דלעיל מינה מכלל דס"ל דבתיבה אם מצא ע"ג התיבה הוי באמת של חנווני ואמאי הא גם שם נוכל למידק מסיפא דהוי שלו, דמדנקט בין התיבה לחנווני של חנווני משמע שעל התיבה שלו, ולמ"ש א"ש דמסיפא לחוד א"א להוכיח, דאדרבה דייק מרישא להיפך שדוקא מצא בחנות שלו הוא, הא ע"ג התיבה של חנווני וא"כ ליכא למשמע מינה כלל, דדוקא בדינא דשולחני שיש שני הוכחות מרישא ומסיפא ודיוקי לא קשה אהדדי, בזה שפיר מדייק ר' אלעזר, אבל בדין דחנות, דלשון דרישא דנקט מצא בחנות א"א לפרשו באופן אחרי, כ"א דהיינו בקרקע החנות, וא"כ קשה דיוקא אהדדי, וממילא ליכא למשמע מינה כלל, וזהו דעת הטור (בחו"מ סי' ר"ס) שפוסק כר' אלעזר דוקא בשולחני ולא בחנות, אכן דעת הרמב"ם שם דסובר שגם בחנות הדין כן, יפרש דההוכחה דהכא מה דאמר אי נמי קאי ג"כ אסיפא בדשולחני, והפי' כן, מאי איריא דנקט בסיפא בין הכסא ליתני מצא בשולחנות וכמ"ש בבאורי הגר"א ע"ש, ולזה גם בשולחני ליכא הוכחה כ"א מסיפא ולא מרישא ואפ"ה דייק ר' אלעזר, וא"כ גבי חנות יש נמי הוכחה מסיפא ושפיר מצי למידק גם שם כן, ועמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ר"ס:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה