אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף כו.

דף כה:

תוד"ה דשתיך, על קושית התוס' נאמרו כמה תרוצים ברא"ש ומרדכי ושמ"ק ועמ"ש לעיל (דף י"א ע"א וע"ב) בזה:

רש"י ד"ה הכא נמי, סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו כו' ונימא האחרונים שכחוהו דאילו הראשונים שכחוהו כבר מצאו האחרונים ע"כ, כל המפרשים נתקשו בדברי רש"י דארכיב אתרי רכשי עיין במהרש"א ומהר"ש, ובהגהות ח"מ כתב, דמ"ש כבר מצאוהו כו' הוא טעם שני, ולי נראה דמ"ש כבר מצאו האחרונים, אין כוונתו כהבנת המפרשים, שמצאוהו בשעה שהיו דרים בבית, דלפי"ז היה נראה באמת דברי רש"י כשני טעמים מיוחדים, אכן באמת א"א לומר דזהו כוונתו, דעל בדיקה כזה אין אנו סומכים כלל, דאנן דומיא דשוקי ירושלים בעינן שהיו מחפשין ובודקין אחר עצם כעדשה, שהוא חפוש היותר יפה, ובשעה שאדם דר בבית אין עשוי לחפש חפוש יפה כזה, דדוקא בשעה שיוצא מן הדירה אז מחפש בחורין ובסדקין אולי ישכח דבר מה, אלא כוונת רש"י הוא, דכבר מצאו האחרונים בשעה שגם הם יצאו מן הבית, דאז עשוי לחפש חפוש יפה, דסתם שוכר כשהוא יוצא מן הבית מחפש כל זויותיו, ולפי"ז הוא ממש טעם אחד, ועיקר הטעם הוא דסמכינן על החפוש בעת יציאה מן הבית, אלא דאפ"ה הוצרך להוסיף כבר מצאו האחרונים, היינו משום דקשה לו דמאי פריך נתלה בבתרא, הא בע"כ שגם האחרון כבר יצא מן הדירה וגם הוא חיפש ובדק, ואכתי למה נתלה באחרון יותר מבראשון, דאין לומר דאם האחרון יצא מן הדירה באמת לא תלינן בו, ורק הקושיא הוא כשאכתי לא יצא, דא"כ מאי פריך כלל, לישני דמיירי כשלא יצא עדיין, אלא ודאי דאפי' כשגם האחרון כבר יצא מן הדירה נמי תלינן בבתרא, והיינו בע"כ משום דאמרינן דמסתמא שכח, ולזה היה קשה לרש"י כיון דאמרי' סברא דשכח, א"כ אכתי נתלה בראשונים שגם הם שכחו ולא מצאו זה בבדיקתם, ולזה תירץ דאפ"ה יותר טוב למיתלי השכחה באחרון מבראשונים, דאם הראשונים שכחוהו בע"כ לתלות השכחה בכל השכנים, דהא כל שוכר מחפש כשיוצא מן הבית, ואפי' אם הראשון שכח, הו"ל להמצא ע"י האחרונים, וזה אין מסתבר כלל לומר שכל השוכרים שכחוהו, ולהכי תלינן יותר השכחה באחרון שרק הוא לבדו שכח ומשו"ה תלינן בבתרא ודו"ק. ועוי"ל שהכוונה כבר מצאו האחרונים, היינו בשעה שדרו בבית, ואפ"ה הוצרך לטעם דשוכר מחפש, דעל טעם זה, דחפוש בשעה שהיו דרים לא סמכינן, דאנן חפוש יפה בעינן וזה אין רגיל בשעה שהוא דר בבית, לחפש בזויות, ולזה הוכרח לומר דבע"כ השוכר כשהוא יוצא מחפש, אלא דא"כ יקשה הא גם האחרון בדק ובע"כ שבאמת חיפש בזויות ומצא את החפץ הזה, רק אח"כ שכחו בבית כשהיה כבר גלוי, וא"כ בראשונים נימא הכי, לזה תי' דבראשונים לא תלינן דכבר מצאו האחרונים, כיון שהדבר היה גלוי, ולא היה מונח בחור וסדק, וזה היו מוצאים גם בשעה שהיו דרים שם, וק"ל:

תוד"ה וניזל, פירשו דהיינו בעל הבית שמסתמא דר עם השוכרים ע"ש. וקשה לי דלפי"ז א"כ אמאי הוצרך לומר דאזלינן בתר בעה"ב מפני שתלינן דודאי שלו הוא כיון דהוא בתרא והשוכרים כשיצאו כבר חיפשו בבתיהם, ותיפוק ליה דאפי' היה של אחד מן השוכרים נמי צריך להחזירה לבעה"ב משום דקניא ליה חצירו, דכל התרוצים שנאמרו בכל הסוגיא על הקושיא למה לא קנה חצירו לא שייך הכא וכמו שנבאר, דמ"ש בתוד"ה דשתיך, דבעל הגל לא קנה ע"י חצר משום שאין הוה להמצא, היינו דוקא כשמצאו טמון בגל או בעובי הכותל, אבל הכא שמצאו בבית הוה הוא להמצא, וגם משתמר הוא לדעת בעה"ב לחוד, כיון דלפי' התוס', השכן יצא כבר ולא נשאר כ"א בעה"ב, והרי הוא משתמר לדעתו וא"כ אמאי לא קניא חצירו לבעה"ב, וא"ל נמי משום דאתי לחצירו קודם יאוש, הא שיטת התוס' דבחצר לא שייך יאוש של"מ כמו שהוכיח המהרש"ל בסוגיין מתוד"ה דשתיך, ואפי' לשיטת הש"ך בחו"מ (סי' רס"ח) שהשיג על מהרש"ל והעלה שהעיקר דגם בחצר שייך יאוש של"מ, נראה דהכא כו"ע מודה דלא שייך יאוש של"מ, דהא היסוד דיאוש של"מ הוי משום דתיכף משבא לידו נתחייב בהשבה והוי שומר דבעלים, דלא מהני היאוש ביד שומר, וא"כ היינו דוקא במקום שנתחייב בהשבה קודם יאוש, אבל הכא דמיירי שהחפץ נאבד מאחד מן השוכרים בשעה שדרו בבית, וא"כ נהי דכל זמן שידורו בבית לא יתייאשו מזה וכמ"ש התוס' דאין מתייאש ממה שיפסיד בביתו, אכן גם בהשבה ודאי לא נתחייב כיון דמשתמר לגמרי בתוך ביתו שידור הוא עצמו, וא"כ לא נתחייב כלל בהשבה קודם יאוש, ולא מיקרי באיסורא אתי לידו, ושפיר יוכל לקנות ביאוש אע"ג דנפל לחצירו קודם יאוש, ובלא"ה איך שייך לומר בחצר, שכבר נתחייב בהשבה, הא הבעלים לא ידעו בה עוד וכמ"ש במח"א קנין חצר סי' ה', וא"כ לא שייך בחצר באיסורא אתי לידו. והיה אפשר ליישב עפמ"ש הש"ך חו"מ (סי' קצ"ח וסי' ר"ב) דאין חצר קונה כ"א היכי שכבר היתה חצירו ואח"כ הכניס המטלטלים לחצר, אבל אם המטלטלים מונחים מקודם, וקניית החצר והמטלטלין בא כאחת לא קנה, והכא כל זמן שהחצר מושכר לשוכר הוי חצירו של שוכר דשכירות ליומיה ממכר הוא, ורק אח"כ כשיצא השוכר נתרוקן החצר לבעה"ב וא"כ עז המציאה לחצר קודם שהיה חצירו להכי לא קנה, ואע"ג דכבר העליתי לעיל (דף י"א ע"ב) דלא שייך סברת הש"ך כ"א במקום שדעת אחרת מקנה ולא בדבר הפקר, אכן בזה י"ל שתוס' יסברו כהשמ"ק בסוגיין דס"ל שגם במציאה שייך סברא הזאת, אלא דאכתי יש לדון בזה עפמ"ש האחרונים דחצר המושכר לאחר מיקרי חצר השותפות בין המשכיר והשוכר, שלזה יש קנין פירות ולזה קה"ג, וא"כ י"ל דע"כ לא קאמר הש"ך כ"א היכי שאין לו שום קנין בחצר מקודם, וקניית החצר והמטלטלים בא כאחת, זה לא מהני, אבל הכא שקנין הגוף יש לו בחצר מקודם שהיה החפץ, אפשר דיודה דמהני הקנין, וכ"ש לשיטת התוס' דגם לענין קנין מיקרי חצר דמשכיר וכמ"ש בש"ך חו"מ סי' ר"ס בשמם, וכן מוכח מפירושם בסוגיין, והנה יש מקום לומר גם להיפך דכיון דקיי"ל דשכירות ליומיה ממכר, וחז"ל נתנו ע"ז לשון מכירה, לפי"ז צריך היה להחשב כל משך השכירות כאילו הוא חצירו של שוכר ממש ואין למשכיר חלק בו, ולא מיבעי לשיטת הראב"ד המובא בחו"מ (סי' שי"ג) דלענין קנין הוי נמי של שוכר לחוד מהאי טעמא, אלא אפי' לשיטת הרמב"ם שם דמשכיר קונה בחצירו אפי' בשעה שהוא שכור, נראה כמ"ש בתשובת דברי ריבות סי' שכ"ו, דודאי למה דקיי"ל שכירות ממכר הוא ליומיה, הוי חצר של שוכר לכל מילי, אלא דהוי כמו שפירש ואמר שלא השכיר לו זכות של קנין ע"ש, ולפי"ז הכא שאין אנו דנין על זכות הקנין, דהא בשעה שהשוכר דר שם בלא"ה לא קנה המשכיר מטעם דהוי חצר שאין משתמר לדעתו, אלא על השם אנו דנין, אם נקרא חצירו של שוכר או של משכיר, יש לומר דלא מיקרי כ"א של שוכר לחוד, וכ"ש למה שמסיק שם בדברי ריבות, דהרמב"ם לא קאמר כ"א בחצר אשר איננו לעיקר תשמישו ולפיכך לא קנה לגמרי כ"א לתשמישיו אבל לא שיזכה לו החצר, אבל בבית שעיקר תשמישו בה הקנה לו לגמרי וביתו זוכה לו וא"כ בסוגיין דמיירי בבית הוי של שוכר לכל מילי, ומיקרי דהמטלטלין באו קודם ואח"כ החצר, כן היה נמי מקום לומר, אלא שהראשון עיקר, דכיון שעיקר החצר שלו מקודם, רק שהוא משועבד לאחרים כל משך השכירות, ולא בעינן שהמשכיר יקנה החצר אלא שיסתלק רשות השוכר מעליו, ולפי"ז הוי סלוק רשות השוכר וקניית המטלטלים באים כאחת, ולא קניית החצר, והש"ך לא דיבר כ"א במקום שקניית החצר וקניית המטלטלים באים כאחת, וכמ"ש בגיטין גיטה וחצירה באים כאחד, דמהני נמי מהאי טעמא כיון דהחצר שלה היה קודם ולא בעינן כ"א סלוק רשות וכמ"ש החת"ס. ועוי"ל דכיון שהחצר הזה עשוי להשכיר תמיד לשכנים הוי כמי שלא שכיחא שימצא המשכיר והוי כמו דבר שאין הוה להמצא וכמ"ש ברא"ש כעין זה גבי פונדק, או שי"ל כמ"ש השמ"ק וראבי"ה הובא ברמ"א (חו"מ סי' רס"ח) דאין חצירו קונה, כ"א ביודע במציאה ומסיק אדעתא, וא"כ הכא שלא ידע ממנה לא קני, ואע"ג דלעיל (דף י"א ע"א) הוכחתי דדעת התוס' בב"ב דלא כשיטה הזאת, אכן אח"כ קיימתי שגם התוס' יסברו כן, והנה תי' כזה הו"מ התוס' לשנויי גם אההיא דמצא בגל, אלא ניחא להו לאורויי עוד דין חדש בקנין חצר, ועמ"ש לקמן (דף נ"ו ע"ב) במ"ש התוס' שם דלא אמרי' שכירות ליומי' ממכר כ"א לענין אונאה, והארכתי שם בזה ואכ"מ:

בא"ד וכי משני שעשאו פונדק לג' בנ"א אפי' כי יש סימן נמי. נ"ב שרצו בזה לתרץ מה שקשה לכאורה לפירושם, דס"ד דמיירי בדבר שאין בו סימן, וטעמא דמתני' דלא יחזיר, היינו משום שאין יודע למי יחזיר, וע"ז פריך הש"ס דניזל בתר בתרא, דבודאי שלו הם כיון שהשוכרים יצאו מן הבית וכבר חיפשו, וא"כ קשה דמאי מקשה, יתרץ כגון שגם השוכר ידור בבית עם בעה"ב ולא ידעינן של מי הוא, ומאי הוצרך אח"כ לשנויי כגון שעשאו פונדק לשלשה, ואפי' אם רק אחד ידור ביחד עם בעה"ב לא יחזיר כיון דלא ידעינן של מי הוא והחפץ אין בו סימן, לזה כתבו דמשו"ה תי' בש"ס שעשאו פונדק לג' משום דאז אפי' יש בו סימן נמי מתייאש, אבל אי רק אחד הוא הדר עמו, דוקא באין בו סימן לא יחזיר משום דלא ידע של מי הוא, הא ביש בדבר גופא סימן היה חייב להכריז, משו"ה מוקי בפונדק שאפי' בסימן מתייאש, וק"ל:

תוד"ה לשלשה בני אדם, בפחות מג' לא איקרי רוב, כל המפרשים נתקשו מאוד אמאי לא סגי בתרי גוים, דהוי נמי רובא נגד בעה"ב, ובפשוטו נ"ל דכשאנו דנין לענין לתלות ממי נפל האבידה, בזה אפי' אם אחד מכריע הכף נגד בעה"ב נמי סגי לתלות, דהאבידה פריש מרובא, משא"כ כשאנו דנין להחזיק המקום, שיהא מקום זה נקרא רבים מצויין שם, לענין שנאמר אח"כ דאפי' ידעינן ודאי מישראל נפל מייאש, וגם אפי' כשמצויין שם נכנסים ויוצאים הרבה ישראלים נמי יהיה שלו מטעם דתלינן דודאי שאותם המצויים שם תדיר בקביעות הם מצאוה, וכמו שאמרי' לעיל גבי בתי כנסיות דידן דיתבי בהו עכו"ם, דאע"ג דרוב ישראל הם הנכנסים והיוצאים, מ"מ כיון דהמצויין בקביעות המה עכו"ם תלינן שודאי הם ימצאוה ומייאש, לענין זה להחזיק המקום שיהא נקרא רבים מצויין, ודאי, שבפחות מג' לא איקרי רבים, ואפי' בג' הוי רבותא גדולה, דהא רשב"א מארי דהאי דינא לא אמר אלא בסרטיא ופלטיא שהרבה מצויין שם, ומשמע דבמקום שקצת רבים נמצאים שם לא, והרשב"א ז"ל ס"ל באמת להלכה כן, שדוקא מקום שרבים מצויין דומיא דסרטיא ופלטיא, אבל במקום שמצויין קצת רבים כגון רה"ר דעלמא לא, וכ"ש בג' ישראל ודאי דלא, ועיין מ"ש הרשב"א בזה, אכן התוס' ס"ל דאפי' בג' נמי כיון דדרים שם בקביעות הוי נמי מיקרי רבים מצויין, ולא דמי לרה"ר דעלמא דלא דיירי בה בקביעות וכמו דאמרינן בכ"מ, מאי רבים תלתא, אבל בפחות מתלתא ודאי דלא מיקרי רבים מצויין לכו"ע, לענין שנוכל להחזיק המקום ברוב עכו"ם אפי' במקום שרוב ישראלים יוצאים ונכנסים שם. ואין להקשות דאכתי קשה אמאי בעינן כלל להחזיק המקום, ליסגי בשנים וליהוי של המוצא מטעם תלי' שמנכרים דהוי רוב נפל, חדא די"ל דאשמועינן אפי' במקום שידעינן ודאי דמישראל הבעה"ב נפל, ועוד דהכא א"א לזכות מטעם תליה אפי' כשיש רובא דמינכר נגד בעה"ב, דהא שיטת התוס' דבעה"ב ידור בקביעות עם כל השוכרים, וא"כ נהי דבמספר הדיורין הוי השוכרים הרוב נגד בעה"ב, אבל במשך הזמן, הוי בעה"ב הרוב, דהא הוא דר שם בקביעות עם כל השוכרים, ורובא דזמן עדיף מרובא דדיורין, וכמ"ש רש"י בסוגיין, דמשו"ה בהר הבית חולין אפי' בשעת הרגל, שמספר המעות של מעשר הוי הרוב, משום דלא שבקינן רובא דשתא ואזלינן בתר רגל, ה"נ בכה"ג לא שבקינן רובא דבעה"ב שדר שם תמיד ליזל בתר רוב השוכרין, והרי מטעם תליה לא שייך הכא, ומטעם יאוש נמי לא שייך היכי דלא הוחזק המקום ברבים מצויין, ואע"ג דאיכא שני נכרים לא מתייאש, דאין לומר שבתרי נכרים ואפי' בחד נכרי נמי יתייאש מטעם שסבור הוא דהנכרי ימצא, וכמ"ש התוס' לעיל (דף כ"ד) ד"ה כי קאמר, דאדרבה משם מוכח ההיפוך דהכא לא שייך יאוש, דז"ל התוס' שם, דהאובד מתייאש ואומר דנכרים שקלי ליה ואפילו אם ישראל ימצאם לא יכריז דתולה דמן הנכרים נפל דהן רובא ע"כ, ויש לדקדק למה הוצרכו התוס' לשני הטעמים ולא סגי ליה בטעם הראשון, דיתייאש מפני שסבור שהנכרי ימצאם, ומזה נראה דמטעם זה לחוד לא יתייאש, דמי יימר שהנכרי ימצאם ולא ישראל מהיוצאים ונכנסים שם, אלא דוקא במקום כזה שאפילו אם הישראל ימצא ג"כ לא יחזיר, התם ודאי יתייאש ממ"נ, אם הנכרי ימצא לא יחזיר, ואפי' אם ישראל ימצא ג"כ לא יחזיר משום דיתלה דמנכרי נפל, ומשו"ה כתבו התוס' שני הטעמים להורות שדוקא בכה"ג דגם הישראל המוצא לא יחזיר יתייאש, הא במקום שא"א לתלות דמנכרי נפל וכגון בנידון דידן דלא שייך תליה וכמ"ש, דלא שבקינן רובא דבעה"ב לתלות בשל שוכרים, ואם ישראל ימצא ודאי יחזיר, וא"כ לא נשאר כ"א ספק אחד שמא הנכרי ימצאם ומספק לא יתייאש, וכ"ש בפונדק דרוב נכנסים ויוצאין, לזה מוכרחינן דוקא להחזיק המקום שיהיה נקרא רבים מצויין שם בקביעות שבזה מייאש ודאי, דיתלה שודאי אחד מן המצויים בקביעות ימצא, ועוד דכיון דמיירי בפונדק והרבה נכנסים ויוצאין מישראל לזה אי לא הוי כ"א תרי נכרי לא היה תולה שהם ימצאוהו, כיון דאין נקרא המקום רבים מצוין, והיה מקום לתלות שרוב הנכנסים ימצאו רק השתא דמיירי בתלתא דמיקרי רבים מצויין, תלינן בהם אפי' אם רוב ישראלים יוצאים ונכנסים וכדמוכח לעיל מבתי כנסיות דיתבי בהו נכרים, וכמ"ש לעיל:

והנה בחדושי רעק"א הקשה על התוס' דאפי' נימא דהטעם הוא משום יאוש, אכתי אמאי לא סגי ברוב נכרים, היינו תרי נכרים דהבעה"ב יתייאש וסובר שהם מצאוהו ואפי' אם אינו סרטיא ופלטיא מעבר לרבים, דדוקא ברוב ישראל דהיאוש הוי משום אינשי דלא מעלי בעינן מקום מעבר לרבים דנמצאים בתוכם אינשי דלא מעלי, אבל ברוב נכרים אין לחלק ע"ש. ולמ"ש א"ש דרבים מצויין שם בקביעות מהני אפי' אם רוב ישראלים עוברים שם כמ"ש, ומ"ש עוד ומיירי שעדיין ישנם בבית דאל"ה הוי דבעה"ב, קשה לכאורה דהא אפי' אי הוי ודאי דבעה"ב ג"כ יתייאש, כיון דאיכא ג' גוים ומייאש, וי"ל דאם עכשיו אין דרים שם, עלינו לתלות האבידה באיחור הזמן שנאבדה אחר שיצאו השוכרים מן הבית, והשתא ליכא רבים מצויין שם, ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה