אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף כה:

דף כה.

בגמ' שמא איניש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו כו', ומשמע מזה דאילו הוה סימנא לבעלים היה חייב לטול ולהכריז, וכן מוכח להדיא ממה שהקשה אח"כ וליהוי קשר ומקום סימן, וקשה דהא לדעת המקשן מיירי הכא בודאי הנוח, דאכתי לא ידע משנויי דמשני אח"כ, איכא למימר מעלמא כו' דהו"ל ספק הנוח, ובודאי הנוח לא חייב ליטלה כלל אפי' בדבר שיש בו סימן, ואפי' במקום שאין משתמר כ"א קצת אין מחויב ליטלה כיון שמדעת הניחה שם ואין זה אבידה כלל, והכי מוכח להדיא ממתני' דלקמן, דמצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר פרה רועה בין הכרמים, שאעפ"י דטלית וקרדום יש בהם סימן אפ"ה כיון שמציאתן מוכחת עליהם דודאי הנוח הוא, דהא לא שייך לומר בהו מעלמא אתו משו"ה לא יטלם, וכמ"ש הר"ן בטעם דמתני' דמצא טלית, וא"כ מאי פריך הכא וליהוי קשר ומקום סימן, כיון דלדעת המקשה מיירי בודאי הנוח, ובכה"ג אפי' ביש בו סימן אין חייב לטול ולהכריז, וצ"ל דהאי הנוח דקאמר הכא לא הוי במניח מדעת לצורך גניזה, שבכה"ג אה"נ דאפי' יש בו סימן לא יטול כיון דלא הוי אבידה כלל, אלא מיירי שהניחו באקראי בעלמא כדי לפוש, או מטעם אחר, ורצה לקחתו אלא ששכחו, וכיון דלא הניחה מדעת הוי שפיר אבידה שמחויב ליטלה אם יש בה סימן, דהוי טובה לבעל האבידה בנטילתו של זה כיון דמיירי במקום שמשתמר קצת, ואם לא יטלנה, יוכל היות שתלך לאבוד, ואם יטלנה יתן סימן, ואם לית בה סימן אסור ליטלה, דמפסיד לבעלים בנטילתו, דכיון שזוכרין המקום ששכחוהו ילכו ויטלוה אם יזכרוה, ואם המוצא יטלנה לית להו סימנא והוי אבוד לגמרי מבעליה, וכה"ג פי' התוס' בד"ה ואם נטל בפירוש השני דהכא מיירי בהנות כזה שבא ע"י שכחה ועיין מה שכתבתי שם, וכן מוכח להדיא מלשון רש"י ד"ה לכתחילה לא יטול, וז"ל הלכך לא יטול והבעלים יזכרו ויבואו ויטלום ע"כ, הרי דמיירי בהנוח שבא ע"י שכחה, דאי בהנוח מדעת לא הול"ל לשון "יזכרו" אלא הכי הול"ל הבעלים יבואו ויטלוה וכמ"ש כן באמת לקמן (דף ל"ז ע"ב) ע"ש היטב, אלא ודאי משום דהכא מיירי בהנוח הבא ע"י שכחה, וכנ"ל:

ועפי"ז הבוא נבוא ליישב סתירת דברי רש"י אהדדי, דלקמן (דף ל"ז ע"ב) פי' ספק הנוח, דחיישינן שמא הניחו לגניזה וחיישינן שמא יבואו בעלים ולא ימצאוה, הרי להדיא דמיירי בהנוח מדעת, והכא שכתב בלשון, שמא "יזכרו" הבעלים, מכלל דיפרש בהנוח הבא ע"י שכחה, עיין היטב בשני המקומות הללו, ומקודם ניישב פרש"י דהכא שפי' דהאי לא יחזיר, היינו לבעלים מפני דליכא סימנא, והתוד"ה ואם נטל בסוה"ד הקשו ע"ז דפשיטא הוא ואטו עד השתא לא ידעינן שאין מחזירין אבידה בלא סימנין, ואכן ברש"י דהכא יש לומר דס"ל בזה בפי' הרמב"ם (בפט"ו מאבידה) דהאי לא יחזיר, לא שיהא מונח בידו עד שיבוא אליהו, אלא ששלו הוא לגמרי, וא"כ טובא קמ"ל בזה, אלא דלקמן (דף ל"ז) פרש"י להדיא להיפך דהאי לא יחזיר, לא שיהא שלו קאמר אלא יהא מונח בידו עד שיבוא אליהו, ואמנם לפי דקדוק שנוי הפרושים דהכא ודהתם כמ"ש יתיישב, דהנה על הרמב"ם שס"ל דאם נטל זכה לעצמו הקשו כולם, דמ"ש ספק זה שאנו הולכין בו לקולא למוצא האבידה, ובספק יאוש שלא מדעת, שאין אנו יודעין אי הוי מדעת או לא, אזלינן לחומרא עד שיהיה ודאי שהוא מדעת וכמו שמוכח לעיל (דף כ"א) מן הסוגיא דקאמר התם הא לא ידע דנפל מיניה ועמש"ש, ועיין עוד בב"י חו"מ (סי' ר"ס בשם המ"מ) ובט"ז שם ובפנ"י בסוגיין. אכן קושיא הזאת היינו דוקא אם נפרש דספק הנוח, היינו בהניח מדעת, ולזה בצד ההנוח ליכא שום ספיקא, דודאי דלא נתייאש, והספק הוא רק אם דרך הנוח או דרך נפילה, דהוי רק ספק השקול, ושפיר קשה מ"ש ספק זה משאר ספיקי דאבידה דאזלינן לחומרא, אבל אם נפרש דההנוח מיירי בהניח ע"י מקרה ושכח, א"כ בצד ההנוח גופא יש נמי ספק, דאולי שכח זה זמן רב וכבר נתייאש, וכי עד עולם לא יטלנו המוצא, וכן בתוד"ה ואם נטל, קורא הנוח כזה רק ספק אבידה וכמ"ש בסמוך, ועיין מ"ש בהגהות ח"מ בתוד"ה ואם נטל, וכיון דמספקינן נמי שמא בדרך נפילה, א"כ אית לן תרי ספיקי לתועלת המוצא, שמא בדרך נפילה, ואת"ל בדרך הנוח שמא כבר נתייאש, ואין זה דומה לספק יאוש של"מ דליכא התם כ"א חדא ספיקא, אבל הכא דהוי תרי ספיקי שפיר הוי של המוצא, ולפי"ז שפיר נוכל לאמר, דהכא בסוגין דמיירי בהנוח ע"י שכחה וכמ"ש, אם נטל הוי לעצמו וכפי' הרמב"ם ולזה נתכוון רש"י, ומיושב קושית התוס' דמאי קמ"ל, דטובא קמ"ל, ומה שפירש לקמן דמונח עד שיבוא אליהו, היינו משום דהתם מיירי בהנוח מדעת כמ"ש רש"י, וכיון שאין שם אלא ספק אחד, ודאי דיניח בידו עד שיבוא אליהו ולא הוי של המוצא, וכשארי ספיקי דאבידה דאזלינן לחומרא, ובזה יתיישב סתירת דברי רש"י שהבאנו לעיל, דהסוגיות הכריחוהו לפרש בשנוי הזה, דמדקאמר בסוגיין הטעם דשמא אין לבעליו סימנא, וכן מדמקשה אח"כ וליהוי קשר ומקום סימן, דמכל זה משמע שאם יש בו סימן דחייב לטול ולהכריז, מוכרח היה לפרש דמיירי הכא בהנוח הבא ע"י שכחה וחיישינן שמא יזכרו הבעלים, דאי בהנוח מדעת לא הוי אבידה כלל, ואפי' ביש בו סימן נמי אין חייב להכריז, ולקמן (דף ל"ז) דפריך התם אדינא דספק הנוח מהך דמניח גזילה ומסתלק ומשני ע"ז ויניח, משמע להדיא שבספק הנוח הוי נמי הדין דיניח עד שיבוא אליהו, דהא מדמה אותם להדדי, לזה הוכרח לפרש דמיירי בספק הנוח מדעת, דאי בהנוח הבא ע"י שכחה הוי של המוצא וכנ"ל. ומיושב בזה נמי קושית הט"ז בחו"מ (סי' ר"ס) שהקשה על הרמב"ם מהך סוגיא דלקמן דקתני יניח, דהתם מיירי בהנוח מדעת ודו"ק, ועמ"ש עוד לקמן (דף ל"ז) בד"ה ושקלי כולהו, יישוב אחר על קושית הט"ז. והנה אם כי דברי רש"י אף אם יסבור כהרמב"ם א"ש, אבל ברמב"ם גופא קשה לומר כתרוצי הנ"ל, דמלשון הרמב"ם מוכח שאפי' בהנוח מדעת ס"ל נמי דהוי שלו לגמרי, ועמ"ש לעיל (דף כ"א) ביישוב הרמב"ם ועיין עוד מ"ש בסמוך:

תוד"ה ואם נטל כו', ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה כו', דברי התוס' קשים להולמם במ"ש דמיירי השתא בספק אבידה, אטו לפירוש הראשון לא מיירי בספק אבידה, הא בזה אנו קיימין בספק הנוח ספק אבידה. ונראה ברור בכוונת התוס' עפמ"ש לעיל בדבור הסמוך, דבהנוח גופא יש שני סוגים, א), שהניח מדעת לצורך גניזה ובצד ההנוח כזה ליכא ספק אבידה, דאם אך נימא דהנוח הוא לא הוי אבידה כלל, רק הספק הוא בזה, אי הוי כלל דרך הנוח, דשמא דרך נפילה, ב), הנוח שבא ע"י שכחה, כגון שהניחו באקראי כשעמד לפוש וכדומה, ורצה לקחתו אלא ששכחו, שבכה"ג בצד הנוח גופא יש ג"כ ספק אבידה, אם זה מקרוב שכחה ובדעתו לחזור וליטלה, או שמא זה זמן רב שכח עד שכבר נתייאש, והנה התוס' בפי' הראשון פרשו, דספק הנוח דסוגיין, מיירי בהנוח מדעת, ולפירוש זה א"א כלל לפרש דאם נטל לא יחזיר, היינו רק שנטלה והגביה, ומטעם דהוי אבידה ונתחייב בשמירתה ע"י ההגבהה, כיון דהספק הוא רק אם בהנוח או בדרך נפילה, וא"כ ממ"נ ליכא כאן שום צד אבידה לענין חיוב שמירה דאי דרך נפילה, שלו היא לגמרי, ומה שירצה יוכל לעשות, ואי מדעת הניחוהו בעלים אמאי לא יחזיר, הא למקום שהניחוהו בעלים מדעת הוא מחזיר, ואטו מחויב המוצא לשומרה יותר ממה ששמרוהו הבעלים עצמן, וכמו שהקשה בשמ"ק כן על פי' התוס' ע"ש, לזה פי' התוס' דמיירי הכא בספק אבידה, פי' בהנוח כזה שבהנוח עצמו יש צד ספק אבידה וחיוב שמירה, והיינו בהנוח הבא ע"י שכחה, דשל מוצא לא הוי אכתי כיון שתלינן שמא יזכרו הבעלים וישובו לקחתה, ולהחזירה למקום הזה נמי א"א ואין רשאי, דהמקום מצד עצמו אין משתמר, והבעלים לא הניחוהו מדעתם, רק ע"י שכחה הניחוה, ולא נוכל לומר ג"כ דלמקום בעלים החזיר, וכיון שנטל והגביה הוי אבידה ומחויב בשמירתה, ולפי"ז שפיר נפרש דאם נטל היינו שרק הגביה אע"ג שלא הלך משם ג"כ לא יחזיר כיון דהוי בזה שם אבידה ומחויב בשמירתה ועמ"ש לעיל בדבור הסמוך, וז"ב:

בא"ד ולפרש"י דפי' כו', עמ"ש לעיל בסמוך ליישב פרש"י:

במתני' מצא בגל ובכותל ישן הרי שלו, וחצירו לא קניא לו, עמ"ש בתוס', והרא"ש תירץ דמה שנשאר טמון מן האמוריים לא הוי לאותו שנפל הקרקע לחלקו אלא לכל ישראל ואחר שעמד שם זה הרי הוא כאבוד מכל ישראל והרי היא של מוצאו, וכ"ת תקנה ליה חצירו אחר שנתייאשו ישראל לא עדיפא חצירו מידו דאילו בא לידו קודם יאוש לא קני הואיל ובאיסורא אתי לידו חצירו נמי לא קנה בכה"ג ע"ש, באור דבריו, דהמוצא שפיר יוכל לזכות בה, אע"ג דכשמצאו זה לא ידעו ישראל עדיין שיש שלל בכותל זה והוי יאוש של"מ, מ"מ שפיר זכה, דזכייתו לאו מטעם יאוש הוא, אלא משום שאבודה מכל אדם והוי כזוטו של ים דהתורה התירה ולאו משום יאוש הוא, ובאבודה מכל אדם קנה נמי אפי' בלא ידעו הבעלים מן האבידה, אכן בעל החצר במה יזכה, אי מטעם דהוי של נכרים ושל אמוריים, ע"ז כתב דבשלל זכו כל ישראל, וא"כ מישראלים צריך לזכות, ואי מטעם דאבוד מכל אדם נמי לא יועיל כיון דבא לחצירו קודם שהיה אבוד ובאיסורא בא לחצירו, זהו המתבאר מתוך פירושו, ונראה מזה ראיה דהרא"ש סובר כשיטת הרשב"א והר"ן לעיל (דף כ"ב) דהיתירא דאבודה מכל אדם לאו מטעם יאוש הוא אלא מגזה"כ, דאי כהרמב"ם ורש"י דאבודה מכל אדם נמי מטעם יאוש, גם המוצא איך יזכה הא הוי יאוש של"מ. ואכן עיקר דבריו לא זכיתי להבין, דכיון דמה שטמון בגל חשבינן ליה כאבוד מכל אדם, שמפני זה, יצא מרשות כלל ישראל, א"כ איך יכלו הכלל ישראל לזכות בהן מתחילה, השתא בדבר שהוא שלו אם נעשה אבוד מכל אדם יצא מרשותו, איך יוכל להכניס לרשותו מתחלה דבר כזה שהוא אבוד מכל אדם, וק"ו כזה הובא ברמב"ם (פט"ז מאבידה) והכא לא שייך נמי השגות הראב"ד דשם, וכיון שכן דלכלל ישראל לא היה כלל זכייה בזה והוי של אמוריים שפיר מצי בעל החצר לזכות בזה, ונהי דהרא"ש כתב דאחר שעמד שם בעל החצר נעשה אבוד מכל אדם, ומשמע מזה שקודם לא היה אבוד מכל אדם ושפיר זכו בו כלל ישראל, אכן שתמוה זה דמ"ש קודם שעמד בעל החצר או לאח"כ, דהא מה שטמון בגל חשבינן כאבוד, ובגל היה טמון עוד מקודם, וצ"ע:

בגמ' אטו אמוריים לא מצנעי כו', ועיין במהרש"א שהקשה דהשתא דאכתי לא אסיק אדעתא טעמא דשתיך הו"ל לאקשויי מחציו ולחוץ אמאי הוי שלו ע"ש, ונ"ל דהנה אע"ג דלמסקנא מוקמינן הרישא והסיפא בשתיך, מ"מ אין דומה שתיך דרישא לדסיפא, דשתיך דרישא מיירי בשתיך טפי עד שנתלה באמוריים, ושתיך דסיפא לא מיירי בשתיך טפי, דהא בכותל חדש קתני אלא כלומר דהוי מזמן רב עד שנתייאש ועיין במהרש"ל, וא"כ י"ל דזה הוי ידע המקשה דמיירי בשתיך, אלא דשתיך טפי לא הוי ידע, ומשו"ה לא מקשה כ"א ארישא אטו אמוריים מצנעי, אבל אסיפא לא קשה כיון דידע דמיירי בשתיך, וק"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה