אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף כד.

דף כג:

רש"י ד"ה איגניב, כלי של אושפיזו היה, נ"ב דהיינו משום דקאמר דכפתיה במלקות עד שהודה ולעצמו לא היה עושה כן להלקותו בשביל חשדא בעלמא, ובע"כ דכלי של אושפיזו היה ומר זוטרא דיין הוה ועשה כן דרך פסק ב"ד:

ברור הדין באם עומד וצווח באבידה ששטפה נהר ובשארי אבידות אם מהני או לא:

מקור הדין הוא בברייתא דהכא, דתניא רשב"א אומר המציל מן הארי כו' ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר וכן המוצא במקום שרבים מצויין הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים, וכתב הרא"ש דטעם דמפני שבעלים מתייאשים לא קאי כ"א אסרטיא ופלטיא ומקום שרבים מצויין, אבל במציל מן הארי ומכל הנך בלא"ה הרי שלו דנעשה כצווח על ביתו ע"כ, ונלמוד מדברי הרא"ש דבזוטו של ים כיון דההיתר אינו מטעם יאוש, אלא משום דאבידה כזה לא אסרה תורה, להכי אפי' בעומד וצווח לא מהני, אבל ברבים מצויין שם שההיתר הוא מטעם יאוש, אם עומד וצווח שלא נתייאש מהני, ועיין בפלפולא חריפתא שהקשה ע"ז מהא דלקמן גבי שוקי דגלדאי קאמר הש"ס והרי עומד וצווח ומשני דנעשה כצווח על ביתו, הרי דגם שם לא מהני עומד וצווח וכן הקשה המהר"ם שי"ף, אכן לענ"ד י"ל דהא דקאמר הכא גבי זוטו של ים, עומד וצווח, הכוונה שתיכף בשעה שנודע לו שנאבדה עמד וצווח לפנינו שאינו מתייאש, ואפ"ה לא מהני, כיון דאבידה כזה היתירה לאו משום יאוש, להכי אפי' ידעינן ודאי שלא נתייאש ג"כ אין מחזירין לו, משא"כ ברבים מצויין דההיתר הוא מטעם יאוש, להכי אם בשעה שנודע לבעלים ראינוהו שצווח שלא יתייאש מחזירין לו, והא דקאמר גבי שוקי דגלדאי והלא עומד וצווח, הכוונה דעתה כשבא לבקש ע"י הסימן עומד וצווח שלא נתייאש, אבל איך היה דעתו מתחלה לא ידעינן, ולהכי אמרינן דנעשה כצווח כו', דכיון שמסתמא מייאש לא מהימנינן ליה במאי דאמר השתא שלא נתייאש, ורק מטעם חסרון נאמנות הוא, אבל אי הוי ידעינן שהאמת כדבריו שלא נתייאש בשעה שנודע ודאי שהיה צריך להחזיר לו, ותדע שהכי פירושו, דאלת"ה אלא דמאי דפריך והלא עומד וצווח, הכוונה דמתחלה צווח, א"כ מאי קאמר והלא עומד וצווח, וכמילתא דפסיקא דודאי צווח, הכי הול"ל עמד וצווח מאי, דהוי משמע כשואל הדין אם אירע שעמד וצווח, אע"כ דקאי ע"ז דאמר התם בא ישראל ונתן סימן דלא מהני, וע"ז פריך והלא עומד וצווח, פי' דכיון שבא לבקש ע"י הסימן, הרי עומד וצווח בזה שלא נתייאש דאי מודה שנתייאש מה מועיל הסימן, וא"כ להימנינן ליה ומשני נעשה כצווח על ביתו כו' פי' כיון דסתמא להתייאש לא מהימנינן לי' במאי דאמר השתא דלא נתייאש, וז"ב בעזה"י, ועיין בדרישה סי' רס"ב וכ"ה בטוחו"מ שם, דבזוטו של ים אפי' עומד וצווח לא מהני, ובשארי אבידות כתב הטעם משום יאוש ולא הזכיר מעומד וצווח, והיינו משום דהתם מהני וכדעת הרא"ש וכמ"ש:

אמנם ברמב"ם משמע שאפי' בים ובנהר אם עומד וצווח מהני ודוקא מסתמא הוי יאוש, וז"ל הרמב"ם (בפי"ד מגזילה) וכן אם מצא בים ונהר ובמקום שרבים מצויין ה"ז בחזקת שבעליו נתייאשו ואעפ"י שלא שמעו הבעלים שנתייאשו ע"כ, הרי להדיא שפי' דטעם יאוש קאי על כל הברייתא אפי' על זוטו של ים, ולכן דוקא סתמא הוי בחזקת יאוש, אבל בעומד וצווח לא מהני, ובאשר לכאורה דברי הרמב"ם מתמיהים, דהא בזוטו של ים פשיטא שאפי' צווח לא מהני כיון דהיתירה לאו משום יאוש ומקרא דממנו יליף שאבידה כזה לא אסרה התורה, לכן נבאר מקודם כל פסקי הרמב"ם שיש בענין זה, אשר לכאורה סותרים הם זה את זה, ואז נעמוד על הברור, בפ"ו מגזילה כתב, המציל מן הארי כו' ומזוטו של ים ומנהר כו' אם ידעינן בודאי שנתייאשו הבעלים הרי שלו ואם לא ידעינן לא אמרינן שמסתמא נתייאש ע"כ, והראב"ד שם כתב ע"ז שדברי תימה הם, כוונתו דהא בזוטו של ים אפי' צווח לא מהני, והרמב"ם כתב שאפי' בסתמא לא אמרינן שמתייאש, והמ"מ מתרץ דהרמב"ם פוסק בזה כפשוטו דברייתא של רשב"א, דהטעם הוא משום יאוש וכפשוטו דקאי על כל הדינים המוזכרים בברייתא ולא כהרא"ש ע"ש, ומתפלא אנכי על דברי המ"מ, הא בברייתא קתני מפני שנתייאשו, ומשמע שגם בסתמא אמרי' דנתייאש, דלא קתני אם נתייאשו, דהיה משמע דידעינן בברור שנתייאש, וא"כ הרמב"ם דפירש שדוקא בידעינן דמתייאש ולא בסתמא, הוי זה נמי דלא כברייתא דרשב"א:

והנה לבד אשר פסק הרמב"ם הנ"ל הוא גם נגד הברייתא דר"ש בן יהוצדק דיליף לשטפה נהר מקרא דממנו, א"כ אין זה כלל מטעם יאוש ואפי' צווח לא מהני, עוד סותר הוא דברי עצמו, דבפי"א מגזילה כתב, מצא בים ובנהר שאינו פוסק הרי שלו שנא' אשר תאבד ממנו יצתה זו שאבודה מכל אדם ובודאי נתייאש, הרי גם הוא הביא ברייתא דר"ש בן יהוצדק ופסק כוותי' דבודאי נתייאש, ואמנם לסתירת שני פסקי הרמב"ם הללו יש לתרץ עפ"י דברי הר"ן בחדושיו שהקשה בברייתא דשטפה נהר אם הבעלים מתייאשים הרי שלו ומ"ש מברייתא דר"ש בן יהוצדק דשטפה נהר יליף התם מקרא דממנו דמותרת לגמרי, ותי' דברייתא דר"ש בן יהוצדק מיירי בשטפה נהר שאינו פוסק וא"כ הוי אבודה מכל אדם בזה ילפינן היתירה מקרא דממנו, וברייתא דשטפה נהר המובא לעיל (דף כ"ב ע"א) מיירי בנהר הפוסק וכגון שיש עקולי ופשורי המעכבים את האבידה, ובאופן זה לא הוי אבודה מכל אדם ולכן בעינן דוקא דידעינן שנתייאש, וכשתדקדק בלשון הרמב"ם תראה להדיא שנתכוון לפסוק כשני הברייתות וכפי' הר"ן דבפ"ו כתב סתם ים ונהר, ולא הזכיר, שאינו פוסק, נתכוון להורות בזה דין הברייתא דשטפה נהר המבואר שם דף כ"ב, ולכן כתב דבעינן ידעינן דמתייאש וכמו דאיתא שם בברייתא לגרסת התוס', אם נתייאשו הרי אלו שלו, דלשון זה משמע דוקא בידעינן דמתייאש, ובפי"א כשהביא דין דאבודה מכל אדם, דייק לכתוב בים ובנהר שאינו פוסק, וא"כ הוי אבודה מכל אדם, וזה ילפינן מקרא דממנו להתיר בכל גווני, ועיין בלח"מ פי"א שכ"כ מדעת עצמו, ולמ"ש מקור הרמב"ם הוא משני הברייתות המובאות בש"ס וכנ"ל:

אמנם אכתי לא העלינו ארוכה לתרץ סתירת פסק הרמב"ם השלישי המובא בפי"ד שהבאנו לעיל, דכתב שם מצא בים ונהר ובמקום שרבים מצויין ה"ז בחזקת שנתייאש ואפי' לא שמעינן דמייאש, הרי משמע שבסתמא הוי יאוש ובצווח דלא מייאש לא מהני, והיכי מיירי, אם בנהר שאינו פוסק, כיון דיליף מקרא דממנו, אפי' בצווח לא מהני, ואם בנהר הפוסק, הרי בעינן דוקא דידע ומתייאש וכמ"ש בפ"ו הנ"ל, ואע"ג דבפי"א כשהביא ברייתא דאבודה מכל אדם, סיים הטעם דידעינן בודאי דמייאש, ומשמע שסובר דטעם דאבודה מכל אדם הוי נמי מטעם יאוש, וא"כ נוכל לומר שדוקא מסתמא מייאש, ובעומד וצווח לא מהני והוי זה כפסק דפי"ד, אכן כשתדקדק היטב א"א לומר כן, דבפי"א כתב, בודאי נתייאש, והכא כתב, בחזקה שנתייאש, ומסתמא מתייאש, ועוד דשם כתב להדיא בנהר שאין פוסק, ובפי"ד לא הזכיר מזה ומשמע דמיירי בנהר הפוסק, וא"כ אמאי הוי יאוש בסתמא, ולכאורה מבוכה רבה בפסקי הרמב"ם וקשה לצאת מן המצר:

אמנם באמת דברי הרמב"ם מזוקקים ויש לכל דין מקור מן הש"ס, דאותן הסתירות אשר מצינו בפסקי הרמב"ם, נמצא ג"כ בש"ס גופא, דבש"ס נמצא הנהו ג' פסקים וכתובים ג"כ כלשון הרמב"ם ממש, דלעיל (דף כ"ב ע"א) מביא הברייתא דשטף נהר קורות כו' אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו, כגי' התוס', ובמס' (ב"ק דף קי"ד) תנן נמי כי האי לישנא, המציל מן הנהר אם נתייאשו הבעלים כו', מלשון זה משמע, שדוקא בידעינן דודאי מייאש, אבל בסתמא לא אמרינן דמייאש, ואכן בברייתא דרשב"א דסוגיין קאמר בזה הלשון, מפני שהבעלים מתייאשין, שלשון זה משמע, דגם בסתמא אמרי' דמייאש מפני שחזקתן להתייאש וכפשוטו דברייתא דטעם זה קאי על כל האמור בברייתא גם על המציל מים ונהר, והרי מברייתא הזאת שמעינן דבסתמא נמי מייאש, וברייתא השלישית, היינו ברייתא דר"ש בן יהוצדק לעיל (דף כ"ב ע"ב) דיליף לשטפה נהר מקרא דממנו, משמע שאפי' בעומד וצווח נמי לא מהני, וא"כ הני תלתא ברייתות סותרות זא"ז ופסקי הרמב"ם מכוונים ממש כפסקי הברייתות, והרמב"ם ז"ל נחית לתרץ ברייתות הללו ומזה הוציא פסקי דיניו, דברייתא דשטף נהר קורות וכן מתני' דב"ק, דנקיט התם בלשון, אם נתייאשו, לא קשה עם ההיא ברייתא דר"ש בן יהוצדק דיליף מקרא דממנו. שזה יתרץ כתי' הר"ן דהא דיליף מקרא דממנו, היינו דוקא בים ונהר שאינו פוסק דהוי אבודה מכל אדם, בזה ילפינן מקרא דממנו, וברייתא דשטף מיירי בים ונהר הפוסק, שאינה אבודה מכל אדם, להכי בעינן דוקא בידע דמייאש, והכי דייק הרמב"ם בלשונו, דבפ"ו כאשר פסק דבעינן ידע ומייאש, לא הזכיר, שאינו פוסק, ובפי"א כאשר הביא ברייתא דר"ש בן יהוצדק דיליף מקרא דממנו, דקדק לכתוב ים ונהר שאינו פוסק, ומה שמסיים הטעם דבודאי נתייאש, אע"ג דיליף מקרא, ואילו מטעם יאוש א"צ קרא וכהוכחת הר"ן שנביא בסמוך, ס"ל לרמב"ם דבאמת טעם התורה גופא שהתירה אבודה מכל אדם הוי מטעם יאוש ואפ"ה צריך לקרא לזה גופא לאשמועינן דין יאוש באבידה, דהרמב"ם ס"ל כהירושלמי דיאוש גופא מהאי קרא יליף ודלא כהתוס' לקמן דף כ"ז, דיאוש יליף משמלה, או שי"ל דאי לאו קרא הו"א רק דמסתמא מייאש, אבל אם עומד וצווח דלא מייאש מהני נמי, וכמו בכל האבידות שעומדים מסתמא בחזקת יאוש, אי עומד וצווח מהני, להכי כתב קרא דאבודה מכל אדם ודאי שנתייאש ואפי' צווח לא מהני משום דלא מהימנינן ליה בזה שיצווח שלא יתייאש, אלא אמרינן שבלבו ודאי מתייאש, ורק לפנים הוא צווח, והיינו מ"ש הרמב"ם כאן שבודאי נתייאש, פי' ולא מהימנינן ליה תו אפי' אם צווח דלא מתייאש, הרי שני ברייתות הללו מתורצות, וגם הפי' שיפרש דאבודה מכל אדם הוי מטעם יאוש, יש לזה מקור מן הירושלמי כנ"ל, וגם רש"י ס"ל כן במס' (ב"ק דף ס"ו) ע"ש:

ואכתי נשאר לתרץ ברייתא דרשב"א דסוגיין דקתני מפני שהבעלים מתייאשים ובע"כ שברייתא זאת מיירי בנהר הפוסק דלא הוי אבודה מכל אדם, דבאבוד מכל אדם אמרינן דודאי נתייאש, ולא מיבעי לפי' הר"ן דהיתירה דאבודה מכל אדם, לאו מטעם יאוש הוא, ודאי דברייתא זאת לא מיירי באבוד מכל אדם, ואפי' לשיטת הרמב"ם דגם באבוד מכל אדם הוי מטעם יאוש אפ"ה לא נוכל לומר דברייתא מיירי באבוד מכל אדם, דבאבוד מכ"א הוי ודאי יאוש ואפי' בעומד וצווח לא מהני דלא מהימנינן לו, והכא קתני מפני שהבעלים מתייאשים, ומשמע שרק מן הסתם אמרינן כן, וא"כ ע"כ דברייתא זאת מיירי בנהר הפוסק דלא הוי אבודה מכ"א, וא"כ יקשה דמ"ש מברייתא דשטף נהר קורות אמרינן, אם נתייאשו, שמשמע דוקא בידעינן דמייאש, והכא אמר שגם בסתמא מייאש, ופשר דבר הזה ילפינן משנוי לשון הרמב"ם בשני אלו ההלכות, דבפ"ו כאשר העתיק הדין דברייתא דשטף נהר דבעינן, אם נתייאשו, כתב המציל מן הים, ובפי"ד כשהעתיק דין דברייתא דרשב"א, כתב מצא בים ובנהר, ופלא הוא על הרמב"ם שדרכו תמיד להביא כלשון הברייתא, ובברייתא דרשב"א נכתב בלשון, המציל מן הים, ורק במקום שרבים מצוין נקט המוצא. אלא שבזה נתכוון לתרץ שני הברייתות, דהנה אופן ההצלה יוכל להיות בשני פנים, אופן אחד, שתיכף כשנפלה בנהר יבוא אחד וירדוף להצילה, וגם אפשר שהבעלים היו רודפים נמי להצילה אלא שזה קדם, ובאופן זה ודאי דלא הוה של המציל כל זמן שלא ידעינן בודאי שהבעלים נתייאשו, אחרי דמזה שלא רדפו הבעלים להציל אין ראיה שודאי נתייאשו, דאפשר שהיו רודפים ג"כ, אלא שזה קדם, אופן שני, אם שהה איזה זמן מהשטיפה ונשטף למרחוק, ואח"כ מצאו בנהר וירד להציל, בזה שפיר אמרי' שא"צ לידע שנתייאשו בפירוש, כיון שיש הוכחה שנתייאשו דאל"ה היה רודף להציל, ולהכי אמרי' שמסתמא נתייאש, ורק ודאי יאוש לא הוי הכא כיון דמיירי בנהר שיש עקולי ופשורי. והנה ההצלה באופן הראשון לא נוכל לכנותו בשם "מוצא" כיון שגם הבעלים היו כאן ולא נשטף עוד למרחוק, ולשון מציאה אין נופל כ"א כשמצא דבר שנעלם מן הבעלים, ולכך בפ"ו כתב המציל מן הים כו' אם נתייאשו, ודקדק לכתוב המציל, להורות שמיירי במקום שהציל תיכף כשנפלה וגם הבעלים היו כאן, ואפשר שגם הם בעצמם היו רודפים להציל, ולהכי בעינן דוקא בידע שנתייאש ובפי"ד דכתב מצא בים ובנהר, שלשון זה משמע דאחר זמן שנשטף והנהר הוליכו למרחוק מצאו, ולכן אמרינן כיון דבעלים ודאי שידעו מהשטיפה, דהא כל שטיפת נהר יש לו קול וכמ"ש רש"י (לעיל דף כ"ב) ומדלא רדפו להציל מסתמא נתייאש, וכך יתפרשו גם הברייתות, דבב"ק מיירי תיכף ולכן בעינן אם נתייאש, והך ברייתא דרשב"א מיירי במציל לאח"ז, דומיא דמצאו דנקיט בסיפא, ולהכי אמרי' דמסתמא מייאש, והא דלא קתני בברייתא להדיא מצא בים, היינו משום דקתני נמי מן הארי והדוב, דלא שייך התם לומר לשון מצאו מן הארי ולהכי נקיט מציל, אבל באמת מיירי במציל לאח"ז דומיא דמציאה דסיפא והכל על נכון, והרמב"ם השכיל מאוד לשנות הלשון בשני אלו ההלכות, ודו"ק:

ולפמ"ש יצא לנו הדין דהיכי דאבודה מכל אדם, לכו"ע לא מהני אפי' עומד וצווח, ולא מיבעי לשיטת הר"ן ותוס' דהיתירה לאו משום יאוש הוא ודאי דלא מהני הצוויחה, ואפי' לשיטת הרמב"ם שיפרש כירושלמי דמטעם יאוש הוא נמי לא מהני הצוויחה וכמ"ש, דהיינו משום דהכא ודאי מייאש ולא מהימנינן לו בזה שיצווח, ובשאר אבידות דהיתירן הוי מטעם דסתמא מייאש, אז אי צווח בעת מעשה ואמר דלא נתייאש מהימנינן לו כיון שאין זה ודאי דמייאש, רק מסתמא אמרינן כן, להכי היכי דצווח מהני, ואמנם אי לא ידעינן דעתו בשעה שנודע לו, רק אח"כ אמר דלא נתייאש בשעה שנודע לו לא מהימן, וכדאיתא לקמן גבי שוק דגלדאי דנעשה כצווח על ביתו כו' וכמו שכתבתי לעיל לתרץ קושית הפלפולא חריפתא אכן כ"ז הוא לשיטת הרמב"ם ורא"ש, אבל מהר"ן ורמב"ן לא משמע כן, אלא אפי' בדבר שרק סתמא נתייאש לא מהני עומד וצווח אפי' בעת מעשה, דהנה לעיל (דף כ"ב ע"ב) דייק הש"ס מברייתא דשטפה נהר דיאוש של"מ לא הוי יאוש, ולפרש"י הוי הדיוק משום דאיסורא דומיא דהיתירא, ואכן הר"ן בחי' הביא בשם הראב"ד דלאו משום דומיא הוא, אלא מהיתירא גופא מוכח כן, דהא ודאי דאבודה מכל אדם לא גרע משארי אבידות העומדים להתייאש, ואילו שמעו הבעלים דנשטפו ודאי מייאש וא"כ ל"ל קרא דממנו להתירה תיפוק ליה מטעם יאוש אע"כ ישל"מ לא הוי יאוש, ולכן אי לאו קרא אז היה הדין שהיכי דלא ידע הבעלים משטיפתו לא הוי של מוצאו, אע"ג דכי ידע מתייאש מ"ח השתא אכתי לא אייאש ולהכי צריך קרא לומר דאבידה זו אינה מטעם יאוש אלא התורה התירה ואפקרי' לאבידה כזאת ע"ש, ואי נימא שהיכי דההיתר הוא מטעם יאוש אם צווח לא מהני, א"כ אכתי איך נוכל למילף מהכא דישל"מ לא הוי יאוש, דילמא ישל"מ הוי יאוש ואפ"ה הוצרך קרא לומר שאפי' צווח לא מהני, דאי מטעם יאוש ובלא קרא, הו"א דבצווח מהני, להכי איצטריך קרא לאשמועי' שאפי' צווח לא מהני, אע"כ שדעת הר"ן הוא דגם באבידות שהיתירן מטעם יאוש לא מהני עומד וצווח, דכיון דאמדינן דעת האדם אשר בסבה כזאת ודאי יתייאש, לכן אע"ג שברור לנו שזה האיש לא נתייאש בטלה דעתו אצל כל אדם. אלא שעיקר הוכחת הר"ן נעלם מאתי, דהא בלא"ה קשה מנ"ל לר"ן להוכיח מקרא דממנו לענין ישל"מ, דילמא ישל"מ הוי יאוש וקרא אתי להתיר אבידת קטן, דאי מטעם יאוש, באבידת קטן לא הוי שלו כיון דלאו בר יאוש הוא, וכדקאמר לעיל יתמי דלאו בני מחילה, ואתא קרא לומר שאין זה מטעם יאוש ואפי' באבידת קטן נמי מותר, ובע"כ צ"ל כמ"ש לעיל (דף כ"ב ע"ב בד"ה יתמי) דאפי' אי הוי הטעם משום יאוש נמי שרי באבידת קטן, כיון שאין סופו לבוא עוד ברשות בעלים דאבודה מכל אדם, ולהכי הופקע שם הבעלים משעת נפילה, ולא צריכא קרא לזה, א"כ כ"ש דל"צ קרא להתיר בישל"מ, דאפי' אי מטעם יאוש שרי נמי בישל"מ מזה הטעם, ועמ"ש לעיל (דף כ"א ודף כ"ב) וצ"ע. הדרן לדברינו דבשטפה נהר לא מהני צווח לכו"ע, ובשארי אבידות, לדעת הרמב"ם ורש"י ורא"ש מהני צווח מעיקרא, אבל אח"כ צווח לא מהימנינן כדמוכח משוקי דגלדאי, ולתוס' ור"ן ורמב"ן שפי' נמי כהר"ן בהא דלעיל, גם בשארי אבידות לא מהני צווח מעיקרא ומטעם דבטלה דעתו וכנ"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה