בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף כג:
רש"י בד"ה ברשום, והיינו סימן שיש רושמין ויש שנושאין אותו פתוחה ע"כ, מכאן משמע דס"ל לרש"י שבעצם הרושם אין שום שנוי דליהוי סימן מדהוצרך לומר דהסימן הוא רשומה או פתוחה, אלא דא"כ יקשה דגם פתוחה ליהוי סימן. ועו"ק דאיזה סימן הוא הרושם, כיון שיש הרבה חביות שהם רשומים, ונהי דגם הרבה פתוחות יש, מ"מ ודאי שגם הרבה רשומות יש ואין זה סימן, דבר שיש הרבה דכוותיה, וכמו בסמוך גבי רקתא דנהרא דמשו"ה לא הוי סימן משום דהרבה בני אדם מניחים שם, וכן מטבע לא הוי סימן משום דהרבה יש טבועות כמותה, ולכן אפשר לומר שגם רש"י סובר דברושם גופא הוי נמי סימן, דהרשימה של כל בעה"ב הוי משונה, ואפ"ה הוצרך נמי להסימן, רשומה או פתוחה, משום שבעה"ב אחד מוכר להרבה חנונים, ובכדי לידע מאיזה חנוני נפל בעינן הסימן דרשומה ולא פתוחה היתה, ובזה ס"ל דיספיק הסימן, דאין לומר דהרבה רשומות יש בעולם, דהא בעולם לא מספקינן כלל כיון דעצם הרושם מוכיח שמבעה"ב הזה הם, ולא מספקינן רק בבעה"ב הזה גופא, מאיזה חנווני הוא, ובכה"ג דמסתמא לא היה חנוונים מרובים כל כך, סגי בסימן דרשומה או פחותה, ומיושב לפי"ז למה פתוחה לא הוי סימן, כיון דפתוחה איכא לספוקי גם מאיזה בעה"ב הוא, אחרי שאין כאן סימן דרשומה, ולכן פתוחה לא הוי סימן כיון שהרבה פתוחות יש, אבל ברשומה דבבעה"ב אחר א"א לספוקי, ורק בבעה"ב אחד ומאיזה חנווני נפל, וכיון שלא רב הם מספר החנוונים הלוקחים מבעה"ב אחד בזה הוי סימן, ואביי ס"ל שאפי' בכה"ג נמי לא הוי סימן, כיון שסוף סוף לאו חנווני אחד הוא הקונה מבעה"ב, אכתי גם רושם לא הוי סימן:
בגמ' אמר רב זביד הב"ע ברקתא דנהרא, והנה הרמב"ם (פט"ו מהל' גזילה ה"ט) פסק דכדי יין לאחר שנפתחו האוצרות הרי שלו, והשיג עליו הראב"ד דהא בש"ס מוקמי לה דוקא ברקתא דנהרא אבל בלא"ה חייב להכריז דמקום הוי סימן, ולמה לא הזכיר הרמב"ם לתנאי דרקתא דנהרי, ונ"ל שהרמב"ם סובר דהא דמוקי רב זביד ברקתא, ובלא"ה הוי מקום סימן, היינו דוקא בחביות של יין דעלה קאי, וחביות שהם גדולות וגבוהות לא מינשתפי והוי מקום סימן, או משום דגדולות וכבידות הם א"א בהן בדרך נפילה ובע"כ בהנוח הוי והוי מקום סימן, אבל בכדים שהם קטנים וקלים לא הוי מקום סימן, חדא דאימור דרך נפילה, ואפי' בדידעינן שבהנוח הוא, נמי לא הוי מקום סימן משום דמנשתפי, להכי הרמב"ם שהזכיר כדי יין ולא חביות, לא זכר התנאי דרקתא, דבכדים בכל אופן לא הוי מקום סימן, ויש להביא ראיה לזה, דהא בש"ס פריך הכא מחביות אכדים, דבחביות הרי שלו, ובכדי יין חייב להכריז, ואמאי לא משני דחביות מיירי ברקתא וכדי יין מיירי במקום אחר דהוי מקום סימן, ובאמת רבים הקשו כן על הש"ס, ועיין בהשמטות חדושי רעק"א ובפנ"י, אע"כ דבכדים לא הוי מקום סימן בכל אופן, וזה נכון:
בגמ' ל"צ לאהדורי לצורבא מרבנן בטב"ע, הן התוס' ד"ה ומודה ר"ש יפרשו דלרבנן אפי' לא שבעתן העין חייב להכריז, ולר"א דוקא בשבעתן העין ואי משום דלפי"ז יקשה דא"כ כל הני דמתני' דקתני הרי אלו שלו משום שאין בהם סימן, יכריז משום צורבא מרבנן דניהדר לו בטב"ע, יתרצו זה בסוף הדבור, דלא אמרו כן אלא במוצא במקום שת"ח מצויין שם, וכל הני דמתני' מיירי שמצא במקום דלא שכיחי רבנן ע"ש שזהו המתבאר מדבריהם, והנה הרמב"ם (בפי"ד מאבידה) מפרש נמי בתרוץ אחר, דלא אמרו הכי כ"א בכלים שדרכן להיות בהם טב"ע, אבל בהני דמתני' מיירי בפירות וכה"ג שאין דרך להיות בהן טב"ע, להכי א"צ להכריז בדבר שאין בו סימן, ומזה משמע נמי דלרבנן נמי חייב להכריז מחשש שמא צורבא מרבנן הוא, ואכן לולי דבריהם הקדושים היה אפשר לומר, דלרבנן אפי' בכלים ששבעתן העין נמי א"צ להכריז מחשש שמא צורבא מרבנן אבד, כיון דמעוטא הוא, וא"ש הך דמתני' כפשוטו אפי' במצא באתרא דשכיחי ת"ח וגם בכל הכלים נמי דינא הכי, ורשב"א הוא דס"ל דצריך להכריז מחשש שמא צורבא מרבנן, ונראה דהם דייקו מלשון ומודה דקאמר רשב"א דמשמע שמודה לרבנן בכה"ג, ומשמע דרבנן ס"ל דבכ"מ צריך להכריז, אמנם גם מזה אין ראיה כ"כ די"ל דהאי ומודה היינו לנפשיה וכמ"ש הרשב"א שיש כיוצא בזה בר"פ המגרש גבי נכנסו ד' זקנים להשיב על ר' אליעזר, אלא שבטלה דעתי נגד הראשונים ז"ל: