בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף כב:
תוד"ה איסורא כו', התוס' לא ניחא להו בפרש"י כיון דהיתירא לא כתיב להדיא בקרא ומדיוקא ילפינן לא שייך ע"ז לומר דמן היקישא ילפינן כיון דבקרא ליכא היקישא, ולכן פי' באופן אחר, וכלל כוונת פירושם קרוב לפי' הר"ן ורמב"ם דמהיתירא גופא ילפינן דהא בע"כ גם באבודה מכל אדם נתייאשו בעלים, וא"כ ל"ל קרא להיתר תיפוק ליה מטעם יאוש, ובע"כ דקרא אתא להתיר היכי דלא ידע דהוי ישל"מ, ודוקא אבודה מכל אדם שרינן בלא ידע אבל מצויה אסור בלא ידע ודוקא בידע שריא, ועמ"ש לקמן (דף כ"ד ודף כ"ז) בכוונת התוס', אבל רש"י לשיטתו לא יוכל לפרש כן דה במס' (ב"ק דף ס"ו) פירש דיאוש גופא דקניא באבידה ילפינן מקרא דממנו, וא"כ לא קשה תו למה לי קרא תיפוק משום יאוש, כיון דיאוש גופא רק מהכא ילפינן, ואין להקשות דלשיטת רש"י דטעם ההיתר באבודה מכל אדם הוי נמי מטעם יאוש, אמאי מותר דהא הוי ישל"מ, ומצאתי בשמ"ק שהק' כן. ואכן באמת רש"י לשיטתו לעיל (דף כ"ב ע"א) דכל שטיפת נהר יש לו קול הוי יאוש מדעת בשטיפת נהר, ועוד דא"ש לפ"מ שכתבתי לעיל, דבדבר כזה גם אביי מודה דהוי יאוש אפי' שלא מדעת, דלא פליג כ"א בדבר שאין בו סימן, שרק סתמו להתייאש, אבל יוכל היות שלא יתייאש דיחשוב למצוא עדים, אבל בדבר שודאי יתייאש כגון בזוטו של ים הופקע הדבר מרשותו תיכף משעת הנפילה כיון שידעינן ברור שלא יבוא עוד לרשותו ע"ש, וכדברי רש"י איתא בירושלמי ורמב"ם דיאוש ילפינן מקרא דממנו, ומה שהק' התוס' דהא יאוש ילפינן משמלה, עמ"ש (לקמן דף כ"ז) ליישב, ואכן התוס' לשיטתם שם דיאוש ילפינן משמלה, א"כ א"א לומר דקרא דממנו הוא בידע ומתייאש, דלמה לו קרא תיפוק מטעם יאוש, ובע"כ בלא ידע, ודו"ק:
תוד"ה מאחר דאיתותב בשלמא כו', ולא ניחא להו לפרש כרש"י משום דפרש"י נראה דוחק שפי' דלהרבות בחומר איסור קא מקשי לרבא ופשטות הלשון משמע שדוקא לרבא הוא דמותיב, ומעודי תמהתי על רש"י מאי דחקו לפרש כן, ולא ניחא לו בפי' התוס' דמתמרי שהרוח מוליכן למרחוק קא מקשי, שפי' זה נוח טפי. ונ"ל דלשיטתם לעיל אזלי, דשיטת רש"י דהא דאמרינן לעיל (דף כ"א ע"ב) דבדבר שחזותו מוכיח אסור, היינו משום סימן נגע בה וגריס לעיל דזיתא דאיניש איניש, דכל אחד יש לו זיתים מיוחדים במראיתן וכמו שמסיים הכא דדבר שיש בו סימן הוא, וכיון דמשום סימן הוא א"כ גם התמרים שהרוח מוליכן מרחוק נמי אסור כיון שיש סימן, ולכן באמת מקשי הכא סתמא מכל התמרים בין שתחת האילן בין שמרחוק דאפילו מאותן שמרחוק יקשה נמי אפילו מקודם דאיתותב רבא כיון שיש בהם סימן ולא מייאש, ולזה הוכרח לפרש שרק לחומר האיסור הוא, אבל התוס' לא מיבעי לגרסת זיתו מוכיח ודאי שאין זה משום סימן על עצם התמרים, ואפי' לגרסת חזותו מוכיח נמי אין הסימן בעצם התמרים, מפני שמשונים הם במראיתם מזיתים דשאר אנשים, דהא לא גרסי זיתא דאיניש איניש, משמע דבעצם הזיתים אין שום שנוי ניכר, ורק הסימן הוא שדומין לזיתים שבאילן, ולכן אפשר אכתי למיחש שמא מאילן של אדם אחר הוא הדומה במראהו, ורק הסימן הוא מפני שהמקום מוכיח, שכיון שנמצאים תחת האילן, מכלל שמאילן הזה נפלי, וגרסי לעיל דוכתא דאיניש איניש ולא זיתא דאיניש, וממילא לא אסור כ"א התמרים שהם תחת האילן, אבל אותן שהרוח מוליכן מותר דליכא שוב סימן, ולשיטתייהו מצו לפרש דמקשי מאותן שהרוח מוליכן ודוקא בתר דאיתותב ודו"ק, ועיין בהגהות חכ"מ לעיל תוד"ה תאינה מ"ש, ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך מזה:
בגמ' יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי, נסתפקתי בהא דקיי"ל בזוטו של ים ואבודה מכל אדם דמותרת, אם באבידה של קטן נמי אמרינן כן דמותרת, או שמא בשל קטן כיון דלאו בר מחילה הוא אפי' בזוטו של ים נמי אסור, וטעמי צדדי הספק יבואר בדברינו, ולכאורה נראה שזה תלי במחלוקת הראשונים דפליגי בפירושא דסוגיא דידן, דהנה שיטת רש"י ותוס' הוא, דתמרים נמי עבידי דנתרא וידעו הבעלים שנפל, והא דמקשה הני תמרי היכי אכלינן, היינו משום דחזותא מוכיח ולא מייאש אפי' כשידע, והקושיא הוא אפי' לרבא נמי, ורק לחומר האיסור קאמר מאחר דאיתותב רבא וכמ"ש רש"י, ומה דמשני דכיון דאיכא שקצים ורמשים מעיקרא אייאושי, הפירוש הוא בע"כ, דהשקצים ורמשים אכלי להו לאחר שיפלו לארץ, ולהכי מייאש, אכן הרשב"א וסיעת הרבה ראשונים יפרשו, דתמרים מצד עצמן לא עבידי דנתרי, ולזה הקושיא כפשוטו, דוקא לבתר דאיתותב רבא וקיי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש, היכי אכלינן להו, דהא כיון דלא עבידי דנתרי ולא ידעו הבעלים שנפל, א"כ הוי ישל"מ, ומשני כיון דאיכא שקצים ורמשים, פי' נהי דמצד עצמם לא עבידי דנתרא במקום שאין שם שקצים ורמשים, אבל באתרא דשכיח שקצים, שהם עולין ומכין בשרשי התמרים והם מתייבשים ונעשים קלים בפני הרוח ועי"ז עבידי דנתרי, ולפי"ז אין כוונת הש"ס דהשקצים אכלי להפירות, אלא דהשקצים יגרמו רק שינתרו, ואז יקחם אנשים אחרים, ולא שהשקצים יפסידוהו, ואכן לפרש"י הוי הכוונה דהשרצים יאכלום בתר דנפלי והם יפסידום ויכלום מן העולם, זהו המתבאר מתוך פרושי הראשונים. והנה בטעם ההיתר דרש"י דשקצים אכלי להו, כתב השמ"ק בשם הראב"ד וז"ל הואיל ושקצים אוכלין אותם חשבינן להו כזוטו של ים מפני שאין כוונת אדם נופלת עליהן ע"כ, וא"כ כיון שע"י זה דשקצים אכלי להו חשבינן לה כזוטו של ים ואבודה מכל אדם, ואפ"ה פריך בש"ס ע"ז, יתמי דלאו בני מחילה מאי, הרי משמע להדיא שאפילו באבידה כזה שאבודה מכל אדם דמותרת, היינו דוקא בשל גדול, אבל בשל קטן אפי' בכה"ג אסורה, ואמנם כ"ז הוא דוקא לרש"י, משא"כ לשיטת הרשב"א וסייעתו, דהפי' כיון דאיכא שקצים, היינו שהשקצים פועלים רק שיחשב עבידי דנתרי וליהוי יאוש מדעת, אבל הם אינם אוכלים ומכלים הפירות מן העולם, וא"כ לא הוי זה כזוטו של ים, וממילא יש לומר שדוקא בכה"ג פריך יתמי מאי, אבל באבודה מכל אדם אפשר שאפילו באבידת קטן נמי מותרת:
שוב ראיתי דלא לבד שאפשר לומר כן להרשב"א, אלא שמוכרח לומר כן, דאפי' באבידת קטן נמי מותרת, ואפשר שזה גרם לו לנטות בפי' הסוגיא מפרש"י וכמו שנבאר, דהנה בטעם ההיתר דאבודה מכל אדם נחלקו בזה הרשב"א והר"ן וסיעתם, עם רש"י ורמב"ם, הרשב"א ודעימיה יפרשו שאין זה מטעם יאוש, דיאוש ילפינן מקרא דשמלה, והיתירא דאבודה מכל אדם, ילפינן מקרא דממנו, ומטעם שהתורה התירה והפקירה לאבידה כזה, לא כן שיטת רש"י ורמב"ם, דהא יפרשו דאבודה מכל אדם היתירא משום יאוש, וקרא דממנו אתא להורות דין יאוש באבידה, דכן כתב רש"י להדיא (ב"ק דף ס"ו) והרמב"ם (בפ"ה מגזילה) וכ"ה נמי בירושלמי דסוגיין, ולפי"ז עיקר חקירתינו דאבידת קטן שאבודה מכל אדם, אסורה או מותרת, תליא בפלוגתתם, דלשיטת רש"י דההיתר הוא מטעם יאוש, וממילא קטן דלאו בר יאוש הוא, אבידתו אסורה אפי' בכה"ג, ולשיטת הרשב"א דהטעם הוא מפני שהתורה הפקירתו, פשיטא שאפי' בשל קטן נמי מותרת, כיון דלאו משום יאוש הבעלים יבוא ההיתר, ומעתה אפשר לומר דבפירוש הסוגיא דידן לשיטתם אזלי, דרש"י דסובר דאבודה מכל אדם הוי מטעם יאוש, וממילא שבאבידת קטן אסורה, יוכל לפרש כפשוטו, דהשקצים אכלי להו ויפסידום ויאבדום מהעולם והוי כזוטו של ים ואפ"ה מקשה אח"כ, יתמי דלאו בני מחילה מאי, דלדידי' אפי' בכה"ג שאבודה מכל אדם נמי אסור בשל קטן, משא"כ הרשב"א דסובר דהיתירא דאבודה מכל אדם לאו מטעם יאוש, אלא גזה"כ הוא, וממילא שאפי' בשל קטן נמי מותרת דמ"ש, לזה לא יוכל לפרש בסוגיין כרש"י דשקצים אכלי, דא"כ הוי זה כזוטו של ים, ומאי פריך אח"כ יתמי דלאו בני מחילה מאי, והא בכה"ג דאבודה מכל אדם אפי' בדיתמי נמי שרי, לזה הוכרח לפרש שבאמת בתר דנפלי לארץ לא יאכלום השקצים, אלא דהשקצים יחלישו שרשי גדילתם שבקל יוכלון לפול והוי עבידי דנתרי, וא"כ לא הוי עי"ז כזוטו של ים וכנ"ל, ועפי"ז אפשר נמי למצוא הדרך מדוע השמיט הטור להך דינא דיתמי לאו בני מחילה, והב"י (בסי' ר"ס) תמה ע"ז, אלא שאין כאן מקומו ועכ"פ בנדון חקירתינו, אבידת קטן שנאבדה מכל אדם, אסורה או מותרת, תליא בזה, לרש"י ורמב"ם אסור, ולהרשב"א ור"ן וסייעתם מותרת:
ואמנם באשר שום אחד מהפוסקים לא הזכירו רמז מזה, וסתמו לפסוק דאבודה מכל אדם מותרת, ומשמע שאפי' בשל קטן נמי, ואי כמ"ש דלרש"י ורמב"ם וגם הירושלמי דמפרשי מטעם יאוש, בשל קטן נמי אסור, לא הוי שתקי הפוסקים בזה, ולכן אפשר לומר שאפי' לשיטת הנך פוסקים דמטעם יאוש הוא, אפ"ה שרי נמי בשל קטן, דהנה בלא"ה קשה לשיטתם דמטעם יאוש הוא, א"כ כל אבידה ששטפה נהר איך מותרת, והא יאוש של"מ הוא, ומצאתי בשמ"ק שמקשה כן על רש"י, הן אמנם שעל הדין דשטיפת נהר ועל רש"י לחוד לא קשה, דהוא סובר דשטיפת נהר יש לו קול וכמ"ש לעיל בע"א, אבל מה נענה לכל אבידות שאבודין מכל אדם וכגון הכא דהשקצים אכלי וכדומה שאין להם קול, וכן לירושלמי ורמב"ם אפי' בשטפה נהר נמי, הא הוי יאוש של"מ, ואמנם לעיל (דף כ"א ע"ב) הארכתי ליישב, דבאמת הא דלא מהני יאוש שלא מדעת, היינו משום דכיון דבעת הנטילה לא זכה עוד המוצא, דהא אכתי אית ליה בעלים, ולכן המגביה נעשה כיד בעלים וכשומר שלהם דמי דלא מהני בו שוב יאוש, ואכן כל זה רק בדבר שאין בו סימן, דבזה לא נוכל עוד לאמר שודאי יתייאש, דאולי יחשוב למצוא עדים, ואם כי קרוב הדבר שיתייאש, בכ"ז אין נכלל תחת הסוג "ודאי יאוש" כ"א תחת הסוג "סתמו יאוש", אבל באבודה מכל אדם דהוי ודאי יאוש, הופקע שם הבעלים עוד משעת נפילה, דכיון שהחפץ נאבד מרשותו, ואין תקוה שישוב עוד לרשותו, נחשב משעת נפילה כאילו אינה ברשות בעלים, וכיון שהופקע שם הבעלים לא שייך לומר בזה דנחשב כשומר של בעלים אחרי שאין עוד שם בעלים על החפץ, וממילא מהני בו היאוש שאח"כ, ע"ש שהוכחתי כן מהסוגיא ולשון רש"י דשם, ובזה גם אביי מודה דאפי' יאוש של"מ נמי מהני, וכיון שכן ממילא אפי' בשל קטן נמי מותרת בכה"ג, ואע"ג דהשתא קטן שלאו בר יאוש הוא, כיון דלכי גדלי מייאש ולא ישוב עוד לרשותו, נחשב כאילו אינו ברשותו משעת נפילה, וכשמצאו אחר לא מיקרי זה באיסורא אתי לידו, ונעשה שומר של בעלים אחרי שאין לו בעלים עוד, ולא גרע ידיעת קטן מאילו לא ידע כלל עוד משעת נפילה ואפ"ה הוי יאוש. אלא שיש לחלק, דבשלמא לענין יאוש של"מ, סמכינן שפיר אהיתירא דיאוש שיתייאש אח"כ, ואי משום דהוי יאוש של"מ, בזה אנו אומרים דכיון שהופקע שם בעלים לא נעשה עוד שומר של בעלים ומהני בו יאוש דאח"כ, אכן עיקר ההיתר הוא היאוש, אבל הכא א"א לומר דאהיתר שיתייאש אח"כ סמכינן, דא"כ עד שיגדיל היאך ישתמש בו, דהא עכ"פ יאוש בעינן, רק שמהני בו ישל"מ, והכא דעד שיגדיל ליכא יאוש איך יהי' מותר, ובע"כ דההיתר הוא גם בלא יאוש, וזה אינו לשיטת רש"י דההיתר הוי מטעם יאוש, וי"ל דאפי' קודם יאוש נמי מותר, דכיון דודאי יתייאש אח"כ, התירה התורה מיד, והתורה גופא התירה משום דמייאש אח"כ, וכמ"ש בשמ"ק לקמן (דף כ"ד ע"א) ועמש"ש:
ולפמ"ש דבאבודה מכל אדם שרי נמי באבידת קטן אפי' לרש"י, א"כ מאי פריך הכא יתמי לאו בני מחילה, כיון דלשיטת רש"י הוי הפירוש דשקצים אכלי להו והוי כזוטו של ים, ובכה"ג אפי' בשל קטן נמי שרי, וצ"ל דרש"י יפרש דע"י שהשקצים אכלי לא נוכל לחשבו עדיין כזוטו של ים וכאבודה מכל אדם, כיון שאין קרוב כ"כ הדבר שיאכלוהו השקצים, ועד שהשקצים יאכלום יקחום אנשים, להכי רק יאוש הוא דהוי משום הכי, אבל לא כאבודה מכל אדם, ודלא כהראב"ד דמחשיב לה עי"ז כאבודה מכל אדם, וראיה לזה מן התוס' בסוגיין, דהא דעת התוס' הוא כפרש"י דהשקצים אכלי להו וכמבואר בדבריהם ואי נימא שעי"ז נחשב כאבודה מכל אדם, א"כ מאי פריך יתמי דלאו בני מחילה, הא התוס' הוא הסוברים דאבודה מכל אדם לאו מטעם יאוש הוא, דיאוש ילפי מקרא דשמלה וכמבואר בדבריהם (לקמן דף כ"ז), וההיתר הוא מחמת שהתורה הפקירה, וא"כ לדידהו ודאי הדבר דבשל קטן נמי מותר, אע"כ דע"י דשקצים אכלי לא נחשב משו"ה כזוטו של ים, ועמ"ש לעיל בתוד"ה איסורא:
רש"י ד"ה באגא בארעא כו' אלא הולכין אחר הרוב, עיין בהגהות מהרצ"ח שתמה ע"ז דהא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ע"ש, ואיני רואה בזה שום תמיה, חדא דהא ודאי היכי דליכא ריעותא ואין מקום להסתפק, מעצמינו לא נחתינן לספוקי ולהחזיק ריעותא, והא דאין הולכין בממון אחר הרוב, היינו היכי דהספק לפנינו ויש במה להסתפק, וכמ"ש בש"ש (שמעתתא ב' פ"ד) וא"כ ה"נ היינו דקאמר הש"ס, אחזוקי באגא בדיתמי לא מחזקינן, פי' כיון דליכא מקום הוכחה להסתפק בזה, אנן מעצמינו לא נחזיק כן, שנית דהא דאין הולכין אחר הרוב היינו להוציא מחזקה, והכא באבידה דליכא חזקה דממונא, דבתמרים הרחוקים מהאילן ודאי דלא מיקרי מוחזק, אלא אפי' בתמרים שתחת האילן לא נוכל נמי לחשבו כאילו הוא מוחזק וברשותו הוא, דאי חשבינן כאילו ברשותו לא היה מהני כלל היאוש לשיטת הרמב"ן דברשותו לא מהני יאוש, ועיין בקצוה"ח (סי' רנ"ט ובנה"מ שם) ואפילו אי נחשוב זה כאילו ברשותו, אבל עכ"פ כתופס ומוחזק בו ודאי דלא נוכל לחשבו, והוי רק כקרקע שלא מיקרי מוחזק ותופס, ורק בחזקת בעלים הראשונים הוא דמיקרי, ובכה"ג אזלינן בתר רובא, כמו דסמכינן אסימנים בכה"ג וכמ"ש בקצוה"ח (סי' רנ"ט) אע"ג דלהוציא ממוחזק גמור לא סמכינן אסימנים, שלישית י"ל דע"כ לא אזלינן בתר רובא כ"א במקום שהמוחזק טוען כנגדו ורוצה לפטור, בזה אמרינן שיכול לומר אני מן המעוט, אבל הכא דהבעלים כבר נתייאשו, ואע"ג דהיאוש לא מהני להתיר, מ"מ הבעלים לא יחשבו לתבוע עוד, וכיון שאין מי שיטעון כנגד הרוצה להפטר סמכינן ארובא, ודו"ק:
ברש"י ד"ה מכריז מקום, ואינו מכריז שם האבידה אלא שם המקום כו', נראה שלשון מכריז מקום דחקו לפרש הכי, דלשון זה משמע שמכריז המקום, ומה שהקשו דלפי"ז מאי מייתי ע"ז פלוגתא דמקום הוי סימן, הא לפרש"י לאו המקום הוא הסימן, דמכריז המקום אבל הסימן הוא החפץ, י"ל בזה דמוכח מכאן דמקום נמי הוי סימן דברש"י דלעיל בד"ה לא הוי סימן פי' משום שאין בעליו סומך לתת בו סימן מימר אמר נשחת הסימן ע"כ, ומשמע להדיא דמטעם יאוש הוא ולא מטעם שאין בו סימן, דאע"ג דמצאה בשעה שהסימן לא נדרס עוד ויש בו סימן אפ"ה לא יכריז כיון שהאובד יתייאש ואינו סומך על הסימן שכסבור כבר נשחת הוא, ואפי' בנמצא סמוך לנפילה נמי יתייאש שיסבור שמא לא ימצא סמוך לנפילה ולהכי מתייאש תיכף וכמ"ש בשמ"ק, הרי לנו בדעת רש"י דאע"ג שבחפץ יש בו סימן מ"מ אם הוא אינו סומך ע"ז א"צ להכריז, ולכן הכא נמי אי לאו דמקום הוי סימן, לא היה סומך על סימן החפץ, דגם אם יכריז מצאתי במקום פלוני והוא יודע שהיה במקום פלוני לא יתעורר ליתן שם האבידה דמימר אמר שמא לאדם אחר איתרמי נמי האי מקום, ומספיקא לא עקר נפשיה לילך וליתן סימן, ומדאמרינן דסומך הוא ליתן סימן החפץ מכלל דמקום הוי סימן ולא אמרינן כי היכי דאיתרמי לדידך האי מקום כן איתרמי לחבירו, דזהו הטעם דמקום הוי סימן וכמ"ש לקמן (דף כ"ג ע"ב) ולהכי מדמכריז שמצא במקום פלוני סובר הוא שודאי שלו הוא ויבוא ליתן הסימן שם החפץ, ושפיר שמעי' מזה נמי דמקום הוי סימן ובזה יתיישב נמי מ"ש בסמוך (דף כ"ג) ברה"ר הרי שלו משום דמינשתפי, והרש"ש תמה לפרש"י דהסימן הוי שם החפץ מאי איכפת לן אם מינשתף ולא יכוון סי' מקום ממש, ולפמ"ש א"ש כיון דעביד למינשתף ברגלי אדם ובהמה, וא"כ כל אבידה אינה עשויה להמצא במקום נפילתה, ולכן כשיכריז המוצא מצאתי במקום פלוני לא יסמוך האובד גם על סימן שם החפץ, דמימר אמר אם האבידה היתה שלו, לא היתה צריכה להמצא במקום הזה ממש שנפלה, ומסתמא של אחר הוא דנפלה במקום אחר ונתגלגלה לכאן, וא"ש:
תוד"ה ורבה, ולפי דס"ל מקום לא הוי סימן הוצרך לומר דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן ע"כ, ויש להבין מה רצו בזה, ונראה דקשיא להו על לישנא דש"ס דאמר ורבה אמר, דמשמע מזה שהש"ס רוצה לתרץ גם אליבא דרבה, וא"כ יש לדעת מאי קשיא לש"ס על רבה שע"ז משני דס"ל מקום לא הוי סימן, והנה הנפקא מינה בין הני תרי לישנא שבש"ס כן הוא, דללישנא קמא, דרבה ורבא דייקו ממתני', משמע שמצד הסברא אין הכרע אי הוי סימן או לא, ורק כל אחד דייק טעמו לפי פירושו במתני', ולזה טעם רבה מסתבר טפי מטעם רבא, דלטעם רבה הוי המשנה כפשוטו ומיירי בכל האופנים, ואילו לטעם של רבא ההכרח לפרש המשנה בדרך לא שנו כדמפרש, ומי יימר לפרש כן ואז יצא לו הדין דסימן העשוי לידרס הוי סימן, יותר נוח לפרש מתני' בכל האופנים ואפי' בדבר שיש בו סימן ויהיה הדין להיפך, ואמנם ללישנא בתרא דלאו מדיוקא דמתני' דייקו, ומילתא באפי נפשה קאמרי ומסברא אמרי הכי, משמע מזה דהסברא הפשוטה היא שהאדם מתייאש כשיהיה לו סימן העשוי לידרס, ובע"כ שגם רבה מודה דהסברא כן הוא, שזה א"א שיחלקו בסברא, ואיך הוא אומדן דעת האדם, וכיון שהסברא הוא שאדם מתייאש בסימן כזה, לכן מי שירצה לפסוק נגד הסברא עליו להביא ראיה ממשנה או מברייתא, והנה מתחלה מקשה על רבא ממתני' דמסתמא מיירי אפי' ביש בו סימן ואפ"ה הרי אלו שלו ושמעינן מינה דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן ודלא כסברא דידן, ומתרץ שמזה אין הכרח עדיין דהמשנה הוי נגד הסברא, דהא י"ל דמתני' באין בה סימן מיירי, ואע"ג דזהו דוחק קצת לאוקמי מתני' בכה"ג דוקא, כיון דסתמא קתני, אפ"ה כ"ז שאפשר לתרוצי שלא יהיה נגד הסברא מתרצינן, ולפי"ז סברא וטעמו של רבא עדיף טפי, דלדידי' מתרצינן המשנה כסברא דידן, ולרבה מפקיע מסברא, והיינו דהיה קשה להש"ס על רבה, דמה בחר לאוקמי המשנה נגד הסברא, ומשני דרבה ס"ל דמקום לא הוי סימן, ולהכי א"א לאוקמי מתני' באין בה סימן וברה"י מכריז מקום, ומוכרח הוא לאוקמי מתני' ביש בה סימן ואפ"ה ברה"ר הוי שלו, מכלל דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן, וז"ש התוס' דלפי דס"ל מקום לא הוי סימן הוצרך לומר דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן, אע"ג שזה הוי נגד הסברא כיון שלשיטתו מוכרח לפרש כן, וז"ב בכוונת הש"ס ותוס':
ומזה נבוא להבין כוונת הרי"ף ורמב"ן ז"ל, דהרי"ף פסק הלכה כרב זביד דבסמוך דמקום הוי סימן וסימן העשוי לידרס הוי סימן, והביא ראיה דהלכה כרב זביד, דהא לקמן פריך הש"ס ותיהוי מקום סימן ומשני במדדין, א"כ משמע דסוגיית הש"ס ס"ל דמקום הוי סימן, והרמב"ן הקשה דמאי הוצרך הרי"ף להביא ראיה ע"ז כיון דרב זביד פסק להדיא כן, ותירץ דהא רב זביד גופא משמיה דרבא אומר כן וא"כ מי יאמין לרבא לפסוק כסברא דנפשיה לכך הוצרך להביא מסוגיא דלקמן. ואמנם המפרשים הקשו דא"כ אמאי הימניה בדין דסימן העשוי לידרס בלא ראיה, ועיין ברמב"ן שהוא עצמו מקשה הכי ומתרץ דכיון דמקום הוי סימן, ממילא סימן העשוי לידרס הוי סימן, דהא הני תרתי פלוגתא מישך שייכי חדא בחבירתה ע"ש, ולכאורה קשה טובא, דהא ההכרח הוא רק ברבה, דכיון דס"ל מקום לא הוי סימן, וא"כ המשנה בע"כ באית בה סימן מיירי, דאל"כ ברה"י מאי מכריז, ואפ"ה ברה"ר הוי שלו, ומוכח מינה דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן, אכן לרבא דס"ל מקום הוי סימן אין הכרח לכאן או לכאן, די"ל דמיירי בלית בה סימן וברה"י מכריז מקום, וסימן העשוי לידרס הוי סימן, וי"ל נמי דביש בה סימן מיירי וברה"י מכריז הסימן, וברה"ר הוי שלו משום דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ואמנם לפמ"ש יתיישב, דהרי"ף יסבור כלישנא בתרא דמצד הסברא אומר רבא דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ולזה כל כמה שאין הכרח ממתני' להוציא מן הסברא, מוכרחים אנו לקיים דהמשנה יסבור נמי כהסברא, ורק רבה אחרי דס"ל מקום לא הוי סימן, מוכרח הוא להעמיד המשנה בדאית בה סימן, אע"ג דלפי"ז יהיה דין דמתני' נגד הסברא, אבל לדידן כיון שיש הכרח מסוגיא דלקמן דמקום הוי סימן, וא"כ אין הכרח לאוקמי מתני' בדאית בה סימן, דשפיר מצינן לאוקמי בלית בה סימן וברה"י מכריז מקום, וכיון שנוכל להעמיד מתני' שתסבור גם כפי הסברא, בע"כ מוקמינן הכי, וכיון שמתני' מיירי בלית בה סימן שפיר ידעינן דסימן העשוי לידרס הוי סימן כפי הסברא, דבשלמא ללישנא ידעינן דילפי האי דינא מדיוקא דמתני' ואז הדין עם רבה, אבל לל"ב, רבה צריך לראיה, אבל רבא א"צ לראיה והכרח, וכיון שהרי"ף פוסק דמקום הוי סימן, בע"כ שיפסוק נמי דסימן העשוי לידרס הוי סימן וכנ"ל, וז"ב: