בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף כב.
בגמ' אלא גנב מי קא חזו ליה דמייאש, הש"ך (בחו"מ סי' שנ"ג) הקשה מכאן על הרמב"ם דס"ל (בפ"ה מגניבה) דשנוי רשות ואח"כ יאוש נמי קנה, וא"כ מאי מקשה הכא על אביי, הא י"ל כיון דאיכא הכא נמי שנוי רשות, ולכן אע"ג דבשעת נתינה לזה הוי אכתי יאוש שלא מדעת, מ"מ אח"כ כשנתוודע הוי עכ"פ שנוי רשות ואח"כ יאוש דמהני נמי, אע"כ דהא בהא תליא, ולאביי דיאוש של"מ לא מהני מטעם דבאיסורא אתי לידו, ממילא נמי דשנוי רשות ואח"כ יאוש לא מהני מהאי טעמא ע"ש, ונ"ל דהנה אם כי הרבה מפרשים הבינו בדעת הרמב"ם דס"ל בכל אופן דשנוי רשות מהני אפי' אם אח"כ נתייאש ובאיסורא בא לידו, וכתבו הטעם דס"ל דשנוי רשות עצמו הוי קנין בצרוף יאוש וכמ"ש בקצוה"ח (סי' שס"ב), אכן לי נראה דגם הרמב"ם לא פליג היכי דבאיסורא אתי לידו דיועיל היאוש אפי' בצרוף השנוי רשות, אלא הרמב"ם ס"ל לחלק כמ"ש הב"י (בחו"מ סי' שס"ט) דע"כ לא מיקרי באיסורא אתי לידו כ"א היכי שהלוקח ידע שגזולה או גנובה היא, אבל אם בשעה שנתנוה לידו לא ידע שגזולה היתה לא מיקרי זה באיסורא אתי ליד המקבל ע"ש, והכי איתא להדיא בלשון הרמב"ם (פ"ה מגזילה) וז"ל נטלו מוכסין חמורו והחזירו לו אחרת ה"ז שלו כו' וחזקתה שנתייאשו הבעלים ממנה ואינו יודע בודאי שהיא גזילה ע"כ, הרי דייק בלשונו ובטעם היתירו משום דאינו יודע שהיא גזולה, אבל אם ידע שגזולה היא אה"נ שגם הרמב"ם מודה דלא מהני היאוש שבא אחר שנוי הרשות משום דבאיסורא אתי לידו, ולפי"ז א"ש בסוגיין דקאמר הגנב שנטל מזה ונתן לזה, דלשון זה מיותר, אלא בא להורות דמיירי הכא דהנטילה מזה והנתינה לזה היה כאחת ובמעמד אחד, והמקבל ראה גם את הנטילה איך שנטל ממנו ונתן לידו, וכיון שכן דמיירי הכא דהמקבל ידע שגזולה היא, גם הרמב"ם ס"ל דלא מהני היאוש שיבוא אח"כ, ובעינן דוקא דהיאוש יבוא קודם, ולהכי שפיר הקשה לאביי וז"ב, ועין בסמ"ע (סי' שס"א) שהשיג על הב"י וס"ל דאפי' בידע מקודם שגזולה היא ג"כ מיקרי שנוי רשות ע"ש, ולבד שלשון הרמב"ם עצמו משמע כהב"י וכנ"ל, גם הראיה שהבאתי לזה מן הש"ס דהכא, דאלת"ה יקשה קושית הש"ך, אע"כ כהב"י, ודו"ק בזה.
בגמ' תרגמה רבא אליבא דאביי בדשויה שליח, וקשה דמאי מהני דשוויה שליח, כיון דלא אמר לתרום מן יפות והשליח כי תרם מן היפות אכתי דמי ליאוש שלא מדעת כיון דבעידנא דתרם לא ידע שיתרצה לתרום מן היפות, וכנראה שלק שיא זאת נתכוון התוס' ד"ה אם יש יפות מהן, והיה נ"ל ליישב עפמ"ש בפסחים (דף פ"ח ע"ב) האומר לעבדו צא ושחיט את הפסח עלי שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל, וקמ"ל דאע"ג דדרכו תמיד בגדי מ"מ אם שחט טלה יאכל, דכיון דלא פירש סמיך עליו, הרי דכיון דלא פריש סמיך על השליח אפי' באם ישנה מדרכו התמידיי, ואפי' אם שינה נמי מדרך העולם נמי מהני, עיין בפיה"מ להרמב"ם שם, וה"נ דכוותה אע"ג שדרך העולם לתרום מן הבינונית, מ"מ כיון דלא פירש על השליח סמיך, ובזה היה מיושב גם קושית התוס' בד"ה אם יש יפות, אלא דלפי"ז אפי' אם לא נמצאו יפות אח"כ, דמזה ניכר שבעה"ב לא נתרצה במעשה השליח, נמי הו"ל להיות תרומתו תרומה כיון דעלי' קא סמיך, וצ"ע:
ולכן נ"ל באופן אחר, דהנה בתוד"ה אם יש יפות הקשו דאמאי מקשה רק לאביי הא אפי' לרבא נמי קשיא, דבדבר שאין עומד להתייאש גם רבא מודה דלא הוי יאוש, והכא כיון שאין דרך לתרום מן היפות הוי כדבר שיש בו סימן דאין עומד לייאש, ותירצו דמצוה שאני, ועיין במהר"ם שי"ף שהבין דסברא זאת לא מהני כ"א לרבא, דלדידי' לא בעינן כ"א שיהיה עומד לכך, ולכן כיון דמצוה היא אמרינן שעומד גם לזה, אבל לאביי אין מועיל סברא דמצוה, דאלת"ה א"כ מאי מקשה לאביי והוכרח לתרץ בדשויה שליח, תיפוק ליה דמצוה שאני ע"ש, אבל באמת נראה ברור דסברא הזאת מועיל לאביי נמי, דכיון שמצוה הוא הוי כאילו אמר בפירוש, דכל הרוצה לתרום אפי' מן היפות ניחא לו, ואפי' לאביי דס"ל דלא אמרינן מדהשתא ניחא מכלל דלמפרע ניחא מהני נמי, משום דהוי כאילו התנה בפירוש, ועיין בט"ז (יו"ד סי' של"א) כתב מסברא דנפשיה דתי' זה מהני אפי' לאביי, ולי נראה שכוונת התוס' בקושיתם הוא גם להקשות על אביי, דכיון שלא אמר מן היפות וא"כ דמי ליאוש של"מ וקשה לאביי, וגם לרבא קשיא כיון דאין עומד להכי הוי כדבר שיש בו סימן, וע"ז תירצו דמצוה שאני וניחא גם לאביי, משום דלאו על הניחותא דהשתא סמכינן לומר שגם מעיקרא נתרצה, דזה לא היה מועיל לאביי, אלא כיון דמצוה היא הוי כאילו אמר בפירוש שמתרצה לכך, הרי משמעות תרוצם משמע דמתרצי גם לאביי וגם לדידיה מהני, והוכחת המהר"ש דאמאי לא משני בש"ס כן לעיל כשהקשה על אביי, י"ל דבס"ד דמיירי בלא עשאו שליח, והקושיא היה אמאי מהני הרמת השליח כלל ואפי' אי תרם מבינונית כיון דלא עשאו שליח, ולהכי לא מצי לתרוצי דמצוה שאני, דהא זה אין מצוה שיתרום האחר ולא הוא, ואדרבה מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל השתא דאוקמי בדשויה שליח, ורק השנוי היה שתרם מן היפות, ע"ז שייך שפיר לומר, דכיון שמצוה היא הוי כאילו אמר בפירוש מעיקרא שניחא לו בזה, משא"כ בעיקר התרומה לא שייך לומר דמשום מצוה נתרצה בהרמתו של זה, כיון דזה אין מצוה שיתרום האחר שלא ברשותו וכמ"ש, ועיין בט"ז שם שהקשה כן דאמאי לא משני לאביי דמצוה שאני, ולפמ"ש לק"מ, ומיושב קושיתי דלעיל, דבדשוי' שליח שפיר מהני גם לאביי. ואכן כל זה הוא לפמ"ש אני בכוונת התוס', דסברא דמצוה יועיל גם לאביי, אכן לפי הבנת המהר"ש הנ"ל ושארי מפרשים בתוס', דסברא זאת לא יועיל אלא לרבא ולא לאביי, א"כ יוחזר קושיתי, דמאי מהני התירוץ דשויה שליח לאביי, הא אכתי דומה ליאוש של"מ, ונ"ל ליישב גם אליבייהו, דבשלמא היכי דלא שויה שליח כלל, או היכי שהשליח שינה ממה שצוה לו בעה"ב בפירוש, שבאופנים הללו בעינן הגלוי דעת מניחותא דמשלח, לקיים המעשה שעשה השליח וכל זמן שלא קיים הבעה"ב אין במעשה הזה כלום, כיון דלא עשאו שליח, רק שאחר שיקיים השליחות ויגלה דעתו דניחא לו, רק אז מיקרי שליח, וכל זמן שלא בא הקיום מבעה"ב אין עליו שם שליח, ולכן דומה שפיר ליאוש של"מ, משא"כ היכי דשויה שליח סתמא, לא הוצרך הגלוי דעת כ"א לזה שלא יהא יכול עוד לבטל השליחות, דמן הדין ביד בעה"ב לבטל היכי דשינה ועיות להוסיף על שליחותו מטעם דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו', ורק אם גילה דעתו דניחא לו לא מצי שוב לבטל, אבל כל זמן שלא ביטל, הוי השליחות דמעיקרא קיים מעצמו והגע עצמך שליח שטעה באופן שבעה"ב מצי לומר לתקוני שדרתיך, היינו דוקא שיש לו כח לבטל מעתה, אבל אם לא ביטל, הרי המעשה דמעיקרא קיים, דכיון דלא ביטל הוי כאילו עשאו שליח בין לתקן ובין לעוות, ולזה לא דמי ליאוש שלא מדעת, כיון דלא מקיימינן המעשה דמעיקרא מחמת הגלוי דעת דלבסוף, דהמעשה קיים מעצמו בלא נחותא והנחותא דלבסוף עושה שלא יכול שוב לבטל, ודוקא בלא שוי שליח, דבעינן השתא לקיום המעשה, וכל זמן שלא קיים אין במעשה דמעיקרא כלום, דמיא ליאוש של"מ, אבל בדשוי שליח המעשה יש כאן מעיקרא, ורק אי מבטל יכול לבטל, אבל כ"ז שלא ביטל המעשה דמעיקרא קיים, ודו"ק:
והנה הרמב"ם (בפ"ד מהל' תרומה) פסק דהתורם שלא ברשות תרומתו תרומה, וכל המפרשים צווחו ע"ז שזהו נגד הש"ס המפורש כאן דדוקא בדשוי' שליח אבל בדלא שויה שליח לא. ונ"ל דהנה בע"כ סברת המקשה דהא דקתני בברייתא תרומתו תרומה, היינו גם למפרע משעה שתרם השליח, דאלת"ה אלא דכוונת הברייתא הוא דעתה לאחר ניחותא דבעה"ב הוי תרומה מכאן ולהבא, לא היה קשה מידי על אביי, ולכן לסברתו שפיר משני שדוקא בעשאו שליח אז מהני התרומה אפי' למפרע נמי, אבל זה ודאי שמכאן ולהבא הוי תרומה אפי' בלא שויה שליח, דנהי דהרמת התורם אין נחשב למאומה כיון דלא עשאו שליח, מ"מ כיון דתרומה נטלת במחשבה, ולהכי מיד שהסכים הבעה"ב שיהיה תרומה, הוי תרומה מעליא מטעם תרומה דנפשיה, ועיין בט"ז הנ"ל שכתב נמי דעל מכאן ולהבא לא בעינן שויה שליח, ולפי"ז יתורץ דעת הרמב"ם, דהנה בל"מ שם הביא דמ"ש הרמב"ם דתרומתו תרומה הוא דוקא מכאן ולהבא וכיון שכן לא הוצרך שישויה שליח וכנ"ל, וז"ב:
בגמ' אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר, ולכאורה משמע להדיא דמחילה הבא ע"י כסיפותא לא מהני ואפי' מכאן ולהבא נמי אסור לאכול, דהא גם מהשתא לא אכיל משום טעם זה. ואמנם במס' קדושין (דף נ"ב) ברש"י ד"ה לא אמרו, כתב בסוה"ד וז"ל אבל הכא משום כסיפותא אמר דלא נכסף אבל למפרע לא ניחא לו ע"כ, וכלשון הזה כתב נמי הר"ן שם, וא"כ משמע להדיא להיפך דמחילה הבא ע"י כסופא נמי מחילה היא ואין בה חשש גזל, ועכ"פ מכאן ולהבא חלין הקדושין אם הדבר עדיין בעין ורק למפרע לא הוי קדושין, ומצאתי בב"ש (סי' כ"ח סקמ"ד) שהקשה על רש"י ור"ן מסוגיא דהכא דמוכח שאפי' מכאן ולהבא נמי לא הוי מחילה, וגם הריטב"א ועוד הרבה פוסקים הוכיחו מכח סוגיא דהכא שאפי' במכאן ולהבא אין מועיל המחילה. ונ"ל ליישב דבאמת מחילה מצד כסופא נמי מחילה היא, דמאי נ"מ לן מאיזה סבה באה המחילה, אם אך מחל לו בלב שלם עד שלא ירצה שוב לתבוע, והא דאמר הכא דמחמת כיסופא לאו כלום הוא, היינו משום דהכא י"ל שלא מחל לו כלל, דהכא הוי הכסופא מפני שיכסוף מחמת הנהו רבנן היושבים, ולכן אין מאמירתו כלך אצל יפות שום הוכחה שמחל לו כלל, ואין בדעתו לתבוע עוד, דיוכל להיות שכל זמן שהרבנן יושבים יכסוף ויאמר כן, אבל אח"כ כשילכו ישוב לתבוע מן האריס, ומאי דאמר כלך אצל יפות משום דיכסוף מפני היושבים, ולהכי לא מהני אמירתו כיון שלא מחל לו ובדעתו לתבוע אח"כ, אבל בקדושין דהכסופא דהתם הוי משום שכבר עשה המעשה לא ירצה להכסיף אותו ולבטל הקדושין, ואין שום סברא לומר שרק לשעה אמר הכי ולבסוף יתבע, דאותו העכוב שעכבו עתה, כ"ש שיהיה אח"כ, וכיון שלא רצה להכסיפו ולבטל הקדושין, ואותו הסבה יהיה גם אח"כ א"כ בע"כ שמחל לו לגמרי ולא יתבע שוב ממנו, ולהכי הוי מחילה מעליא, ועכ"פ מכאן ולהבא הוי קדושין, ועמ"ש בסמוך עוד מזה:
ברש"י ד"ה וליקט, לצורך בעה"ב, כוונתו בזה כמ"ש הט"ז (ביו"ד סי' של"א) שדוקא בליקט לצורך בעה"ב ולא נתכוון לגזול לעצמו, והחשש גזל שהיה בזה, רק מה שתרם שלא ברשות, בזה שפיר סמכינן על אמירתו כלך אצל יפות, כיון דמצוה הוא, ובמצוה מהני זה, אבל אם היה מכוון לגזול התבואה לעצמו, לא היה מועיל גם אמירתו דכלך אצל יפות, דלא סמכינן בזה כ"א במצוה כדאמר לקמן, אלא דצ"ע לפמ"ש לעיל דאפי' בתרומה גופא אימתי סמכינן אניחותא דמצוה, דוקא בעשאו שליח עיקר ההרמה, ולא דיינינן כ"א ממה לתרום אם מן היפות או מבינונית, דבזה ודאי מצוה היא לתרום מן היפה, אבל לס"ד דמיירי בלא שויה שליח, ודיינינן על עיקר ההרמה אם ניחא לו במעשה התורם בזה לא סמכינן אניחותא דמצוה, כיון דע"ז אין מצוה שיהא אחר התורם ולא הוא ואדרבה מצוה בו יותר מבשלותו, וא"כ אפי' לפרש"י דמיירי בליקט לצורך בעה"ב ולא מכוון לגזול, אכתי איך סמכינן אניחותא דמצוה, כיון דלאו מצוה היא, וצ"ל שדעת רש"י דלפי הס"ד דגמ' גם זה אמרינן דניחא לו בהרמה אע"ג שאחר יהיה התורם וכן משמע קצת בשמ"ק, ועיין ברמב"ם (פ"ד מתרומות) שכתב להדיא שאפי' בליקט לצורך עצמו הדין כן, דאם אמר כלך כו' מהני ודלא כרש"י, ועמ"ש הט"ז שם:
תוד"ה הכי גרסינן ה"נ מסתברא ולא גרסינן ותסברא, ובאשר לעד"נ עיקר גרסת ותסברא, לזה אבאר סברת התוס', דהתוס' הבינו דלענין כוונת הש"ס אין נ"מ בין שני הגרסות, וכמו דלגרסת ה"נ מסתברא כוונת הש"ס לקיים בזה אוקימתא דרבא דמיירי בשויה שליח, ה"נ לגי' ותסברא, וכמ"ש בשמ"ק להדיא כן, דלגי' ותסברא יהיה פירוש הש"ס כן, ותסברא אי בדלא שויה שליח מי הוי תרומתו תרומה והא אתם כו' ומקיים בזה אוקימתא דשויה שליח, ולכן הקשה שם בשמ"ק דלא שייך ע"ז לשון ותסברא, שלשון זה אין שייך כ"א במקום שרוצה לסתור את ההוכחה ולא כשבא לקיים האוקימתא ע"ש, ומטעם זה מיאנו גם התוס' בגרסת ותסברא, דלקיים האוקימתא לא שייך לשון זה, אכן באמת מזה לא איריא, וא"צ למחוק הגירסא, דהיטב אשר דיבר בזה אדונינו הגר"א ז"ל בהגהותיו, דלגרסת ותסברא יהיה הפירוש כן, ותסברא והא אתם כו' ור"ל דאי בדשויה שליח למה צריך לכלך אצל יפות הא שלוחו כמותו אלא הב"ע כו' ע"ש, ולפי"ז הוי באמת כוונת הש"ס לדחות אוקימתא דשויה שליח, ודוקא אליבא שנויי דרבא קא טרח לשנויי, אבל באמת א"צ לאוקמי בדשויה שליח, וכיון שבארנו דמן הלשון ותסברא לא קשה ושפיר מצי לגרוס כן, נלע"ד דגי' הזאת גם עיקר, דהנה הא באמת בקדושין (דף נ"ב) גבי ההוא סרסיא דקדיש בפרוזמא דשיכרא אתא בעה"ב ואמר אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך כו' אלא בתרומה, משמע שאפי' בכה"ג דהתם דלא שויה שליח, אילו תרמו מהם ובא בעה"ב ואמר כלך כו' הוי תרומה, הרי משמע להדיא שאפי' בדלא שוי שליח, וא"כ יהי' סוגיא דקדושין סותרת לסוגיא דהכא דדוקא בשויה שליח אכן לגרסת ותסברא א"ש, דהנ"מ בין שני הגרסות לדינא כן הוא, דלגי' ה"נ מסתברא דהש"ס מקיים אוקימתא דרבא דמיירי בשויה שליח מוכח מזה שדוקא באם שויה שליח על עצם ההרמה, אלא דלא פירש ממה יתרום, בזה דוקא סמכינן אניחותא דמצוה, ואם אמר כלך כו' מהני, אבל בדלא שויה שליח לא מהני טעם דמצוה לסמוך אאמירתו, וכמ"ש המהר"ם שי"ף הבאתיו לעיל, ולפי"ז הוי הסוגיא הזאת היפך מסוגיא דקדושין, אכן לגרסת ותסברא דהש"ס מדחה אוקימתא דשוי שליח, י"ל שבאמת א"צ כלל לשויה שליח, וכיון דמצוה היא סמכינן על אמירתו גם בעיקר ההרמה, והוי ממש כסוגיא דקדושין, דדוקא רבא הוא דמוקי בשוי שליח, אבל הש"ס לא ניחא בזה, וכיון שכן נראה עיקר גרסת ותסברא, דלגי' ה"נ מסתברא יהיה הסוגיות חלוקות, וגם הכרח התוס' מחמת הלשון מיושב בטוב כנ"ל. ולפמ"ש יצא לנו כנוגה צדקת הרמב"ם ז"ל ובפ"ד מתרומות) מ"ש דהתורם שלא מדעת תרומתו תרומה אפי' בלא שויה שליח, וכולם הרעישו שזהו נגד סוגיא דהכא דמוקי דוקא בשויה שליח, ונראה ברור שזהו טעמו, דלשיטתו אזיל דבתר בגרסת ותסברא כמ"ש הגר"א, וא"כ נדחה אוקימתא דשויה שליח, ולשני הסוגיות אפי' בלא שויה שליח נמי מהני, ועמ"ש לעיל (בדבור ותרגמה) ליישב באופן אחר, אכן זה נראה אמת וברור, ואפשר שגם הגר"א רמז ע"ז, אכן אין אצלי באורו על יו"ד לעיין שם:
תוד"ה אם יש יפות, עמ"ש לעיל בגמ' ועיין עוד מה שאכתוב בדבור הסמוך ליישב קושיתם:
תוד"ה ואם לאו אין תרומתו תרומה, הקשו דמ"ש מההיא דכתובות דפיחת או הוסיף תרומתו תרומה, ואפשר ליישב, דהא דבעינן דוקא שימצאו יפות, היינו משום דבעה"ב אמר כלך אצל יפות, ואמירה הזאת יש לפרשה בשני כוונות, או שנתכוון לקיים בזה מעשה השליח ונתרצה בעשייתו, או אדרבה דרך רוגז וכעס אמר כן, מדוע לא הלכת עוד אצל היפות, והבחינה לעמוד על אמתת כוונתו בזה, דאם נמצא יפות אצלו אז אמרינן שכוונתו היתה לקיים, ואם לא נמצאו יפות, אז בע"כ שכוונתו היתה למחות על מעשה השליח, ולפי"ז באם לא נמצאו יפות יש בזה מחאה גלויה על מעשה השליח דהוי כמו שמיחה בפירוש, ולהכי לא מהני, אבל התם דמיירי שבעה"ב שתק ולא מיחה כלל, רק אנן מעצמינו נסתפק, דכיון ששינה מדעת בעה"ב בטעות, אם יש ממש בעשייתו, בזה אמרינן שפיר כיון דעשאו שליח, והשליח בלא מתכוון שינה מהרגילו הוי תרומה מפליא, וה"נ אם היה שותק מעיקרא ולא היה אומר כלל כלך אצל יפות דנמי מהני, רק כיון שהמעשה היה שהבעה"ב כשמצאו תורם א"ל כן, ולהכי בעינן עכ"פ שימצאו, דאם לא נמצאו יש בדברים הללו מחאה מפורשה, ונהי דאנן קיום הדבר לא בעינן, אכן בטול המעשה ודאי דנצרך שלא יהיה כאן, ולפי"ז האי דקאמר ובא בעה"ב וא"ל כל אצל יפות, אין הכוונה דבעינן שיאמר לו הכי, דאפי' אם לא א"ל כלל נמי מהני, דכיון שעשאו שליח והשליח שלא במתכוון שינה מהרגילו התמידיי של בעה"ב, המעשה קיים וכההיא דכתובות, רק שאם אמר לו כלך כו' אז בעינן דוקא שימצאו יפות, דבאם לאו יש בדברים הללו בטול המעשה ודו"ק ולפמ"ש יתיישב גם מה שהקשה התוס' בדבור דלעיל, דאפי' אם נמצאו יפות מאי מהני, דנימא דהשתא ניחא לו ביפות אבל מתחלה אי הוי ידע לא היה ניחא לו, כיון דלפמ"ש לא בעינן כלל הסכמתו וניחותא דבעה"ב, ורק בטול הבעה"ב לא יהיה, וכיון שנמצאו יפות הרי אין בזה בטול, וא"כ לא גרע מאילו לא היה אומר כלל כלך אצל יפות, דהוי מהני נמי, והתוס' שהקשו לשיטתם אזלי, דיפרשו דבעינן דוקא שיאמר כלך אצל יפות, באשר בעינן הסכמת הבעה"ב לזה, להכי שפיר הקשו דשמא לא היה ניחא מעיקרא, אכן למ"ש שהסכמתו לא בעינן כלל ורק מחמת שאמר כלך כו' וחוששין אנו אולי נתכוון בזה לבטל השליחות להכי בעינן שימצאו יפות לברר דעתו שלא נתכוון למחות, וכיון שנמצאו יפות הרי לנו דבדבורו ואמירתו לא ביטל, והרי הוא כאילו לא אמר כלל כלך כו' דמהני ומיושב קושית תוס':
תוד"ה מר זוטרא, כתבו שאין לומר דלהכי אכיל רב אשי משום דסמיך שיתרצה מרי בר איסק כשידע דהלכה כאביי ואע"ג דהשתא ניחא לו מעיקרא לא ניחא לו ע"כ, ומשמע להדיא מדבריהם דאפילו במקום שיודע בודאי שבעה"ב לא יקפיד כשידע אפ"ה אסור ליטול כ"ז שלא נתוודע לבעלים, ולכאורה לא משמע הכי דעת הרמב"ם, אלא דאם אך ידעינן שכשיתוודע לא יקפיד אין בו משום גזל אפי' קודם שנודע ואין זה ענין לדין דיאוש שלא מדעת, ואמנם בכדי לבאר דעת הרמב"ם צריך אני להאריך, דהנה בקדושין (דף נ"ב) גבי ההוא דקדיש בפרוזמא דשיכרא אתא בעה"ב וא"ל אמאי לא אייתית מהאי חריפא אמר רבא לא אמרו כלך כו' אבל הכא משום כסופא, וכלשון הסוגיא כתב הרמב"ם (בפ"ה מאישות) דאע"ג שהבעה"ב א"ל למה לא נתת לה הדבר הטוב אינה מקודשת דמחמת כסופא הוא דאמר, וכ"ה ברי"ף שם ובשו"ע (אה"ע סי' כ"ח), והנה בתורי"ד הקשה על הרי"ף ורמב"ם למה להו הטעם דמחמת כסופא כיון דאנן קיי"ל דיאוש של"מ לא הוי יאוש, תיפוק ליה דלמפרע לא הוי קדושין משום דלא אמרינן מדמחיל השתא מחיל למפרע, ועיין בב"ש (סי' כ"ח סקמ"ד) שהקשה כן על רש"י דקדושין שכתב שם וז"ל, אבל הכא משום כסופא אמר אבל למפרע לא, והשיג הב"ש דאיך יפרש הסוגיא דמיירי בקדושין דלמפרע, דא"כ ל"ל הטעם משום כסופא תיפוק ליה מטעם ישל"מ, אלא לאו שהסוגיא איירי בקדושין דמכאן ולהבא ע"ש, אכן דברי הב"ש קשים להולמם דהא הסוגיא דהתם אליבא דרבא קיימא ואיהו ס"ל באמת דישל"מ הוי יאוש, ולדידיה מוכרחים אנו לטעם דכסופא, וצדקו דברי רש"י שהוא אינו בא לפסוק הלכה כ"א לפרש הסוגיא, וכיון דסוגיא לרבא אזיל הוצרך לטעם דכסופא, אכן קושית הר"י הזקן על הרי"ף ורמב"ם שכתבו ג"כ לטעם דכסופא, הוי קושיא אלימתא, דלדידן דקי"ל כאביי, בלא טעם דכסופא נמי לא הוי קדושין:
ונ"ל לישב עפמ"ש הרמב"ם שם דאם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד כגון תמרה או אגוז ה"ז מקודשת מספק, והמל"מ והפרישה סי' כ"ח כתבו דהקדושי ספק הוי רק משום דדבר מועט הוא ובמקומו לא שוה פרוטה, ואפ"ה מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי, הא אם היה פרוטה הוי קדושין ודאי, הרי ידעינן מזה שכשידעינן בודאי שאין הבעה"ב מקפיד אין בזה משום גזל ומותר לכל אחד ליקח זה, או משום הפקר, כסברת הנו"ב (מהדו"ק אה"ע סי' כ"ח), או מטעם מתנה כדעת הא"מ סי' כ"ח, ולפי"ז אפי' באם לא ידעינן אכתי דעת בעה"ב אם מקפיד בזה או לאו ואח"כ נודע לנו שלא יקפיד ג"כ מותר ואין בו משום גזל, אחרי שנתברר שגם בשעת הלקיחה לא היה בו דין ממון, והגע עצמך אם אחד לקח חפץ חבירו ואח"כ נודע לנו שהחפץ הופקר מקודם לקיחתו, האם יהיה בזה חשש גזל משום שלא ידע הלוקח ואין זה ענין כלל ליאוש של"מ, דהא התם היאוש בא מכח הנפילה וכל זמן שלא ידע שנפל הרי הוא מקפיד ע"ז ורוצה שיהיה ברשותו, אלא שאתה רוצה לומר אילו היה יודע שנפל היה מתייאש, בזה ס"ל דלא מהני כיון דבשעה שמצאו לא נדע עוד ולא נתייאש ובאיסורא אתי לידו, דהא בשעה שמצאו אכתי היה ממון מעליא, אבל הכא איגלאי השתא דגם למפרע לא היה בו דין ממון וא"כ בהיתר גמור בא לידו, וכ"ש לפמ"ש לעיל בפלוגתא דאביי ורבא, דבדבר שידעינן שבודאי יתייאש לבסוף גם אביי מודה דמהני היאוש, דכיון שכבר נפל החפץ ולא יבוא עוד ליד בעלים הופקע מרשותו תיכף, ולא פליגי כ"א בדבר שסתמו להתייאש אבל אין זה ודאי שיתייאש, ע"ש שהארכתי בזה, דלפי"ז אפי' ביאוש, בדבר שודאי יתייאש הוי יאוש מהשתא, כ"ש כשיתגלה ויבורר אח"כ שלא היה בו דין ממון כלל, ולפי"ז יהיה כוונת הש"ס דקדושין דקאמר שלא מהני כלך אצל יפות כ"א בתרומה אבל הכא משום כסופא אומר כן, דבתרומה כיון שעומדת לתרום לא תלינן רצון בעה"ב מחמת איזה סבה שנתחדשה אחר ההרמה, אלא אמרינן דגלי דעתו בזה שמעיקרא לא היה מקפיד ולכן מהני ההרמה, משא"כ הכא תלינן דמה שניחא לו כעת מחמת כסופא הוא, וא"כ רק השתא הוא דניחא, אבל מעיקרא הקפיד ולא מהני, ומיושב דעת הרי"ף ורמב"ם דמצרכי לטעם דכסופא, דאם לא היה לפנינו איזה סבה במה לתלות, דניחותא דידיה בא כעת, אז היינו אומרים שמדנתרצה כעת מכלל דאין מקפיד כלל ע"ז, דאל"ה מה הכריחו למחול כעת, ובכה"ג היה הקדושין אפי' לאביי כיון דהוברר דלא היה בזה דין ממון גם למפרע ואין זה ענין כלל ליאוש של"מ, רק מחמת טעם דכסופא אנו אומרים שרצונו נתחדש כעת מחמת כסופא, ומעיקרא היה בו דין ממון ולא מהני לאביי, וא"כ שפיר הוצרכו לטעם דכסופא אפי' לדידן:
ומיושב בזה נמי קושית הב"ח (באה"ע סי' כ"ח) על סוגיא הזאת וז"ל יש לתמוה דהלא קי"ל אפי' שואל שלא מדעת גזלן ואע"ג דהדרא בעיניה כ"ש האי דשקל לנפשיה וקידש בו האשה דבשעה שקידשה ואמר לה הרי את מקודשת היתה גזילה בידו ומאי מהני אח"כ גלוי דעת דבעה"ב דניחא לו למפרע דקידשה בשלו, דאי איתא דמהני גלוי דעת, אמאי קאמר לעיל ש"מ קידשה בגזל מקודשת ולא מפליג דבגלוי דעת דניחא ליה למפרע דמקודשת ע"כ, ולמ"ש א"ש דבגזל היינו טעמא דלא מהני מה שמגלה דעתו אח"כ, משום דתלינן שהגלוי דעת דלבסוף בא מחמת איזה סבה, או מחמת כסופא או מחמת איזה טובה שעשה לו, ונמצא דבשעה שקידשה היה גזל ולא מהני, אבל כשאין אנו מוצאין שום סבה לתלות רצונו, ואז בע"כ שנאמר דרצונו בא מחמת שלא יקפיד כלל, אה"נ שגם בגזל גמור היה מהני, כיון דאיגלאי מילתא דלאו מידי גזל ממנו, ורק דבר שכבר הפקיר גזל ממנו ומעיקרא בהיתירא אתי לידו, אלא דאכתי יש להבין, דהנה בסוגיין מקשה על אביי מברייתא דתורם שלא מדעת תרומתו תרומה ואמאי הא בעידנא דתרם לא ידע, ולפמ"ש אין שום קושיא לכאורה, דבדין דאמר אביי גבי ישל"מ, דבלא הנפילה לא היה מתיאש, וא"כ כיון דבשעה שמצאה לא ידע עוד מהנפילה הוי באיסורא אתי לידו, אבל בתרומה שאין במה לתלות וכיון שגילו דעתם שאינם מקפידים ע"ז, גם מעיקרא לא היה בזה שום איסור וכנ"ל, ואמנם י"ל בזה כמ"ש הש"ך (בחו"מ סי' שנ"ח) ליישב לפי דרכו, דלענין תרומה ידיעה ממש בעינן ע"ש, ותי' הזה יהיה גם לדברינו, ויש עוד כמה אנפי לתרץ כמ"ש בשמ"ק, ולבד שלא יקשה על דבריי מסוגיין, אדרבה נ"ל שמסוגיין מוכח סברתי ומכאן יהיה מקור הרמב"ם הנ"ל דבדבר שאין מקפיד מותר ליקח, והמפרשים לא הערו מקורו, וגם הנו"ב תמה מאיזה מקור ידע הרמב"ם כן, ולע"ד מסוגיין הוא מוכרח, דהנה רבא תרגמה בדשוי שליח אלא שא"ל לתרום סתם והשליח תרם מן היפות, וכבר כתבתי לעיל להקשות דאכתי מאי מתרץ, ומאי מהני דשויה שליח כיון דלא א"ל לתרום מן היפות והשליח כי תרם מן היפות אכתי דמי ליאוש של"מ כיון דבעידנא דתרם לא ידע שיתרצה, ולשיטת הרמב"ם א"ש, דבשלמא לס"ד דלא שויה שליח והבעה"ב לא ידע מעצם ההרמה, להכי אע"ג דחזינן דהשתא ניחא לו, מ"מ כיון דבתרומה ידיעה בעינן והוא לא ידע, אבל השתא דמשני בדשוי שליח וידע מן ההרמה אלא דלא ידע אם מן היפות, וכיון דהשתא ניחא ואין מקפיד ע"ז הרי איגלאי דלכתחלה נמי אין מקפיד ע"ז משום מצוה ובהיתר תרם ואפי' לאביי מהני, ועמ"ש לעיל בגמ' ובתוד"ה ואם לאו לתרץ באופן אחר:
ובזה יישבתי קושית התוס' בקדושין שהקשה דאמאי מייתי התם מדאביי והא לאביי בעינן דוקא דשויה שליח והכא דאיירי בלא שוי שליח מאי מייתי מדאביי, ולפמ"ש יבואר, דהא דבעינן הכא שליחות אין זה מחמת חשש גזל, דלחשש גזל כיון דחזינן דלא קפוד אין בזה חשש גזל, ורק משום דבתרומה בעינן ידיעה, וא"כ בקדושין דלא קפדינן כ"א אחשש גזל לא בעינן שישויה שליח ובגלוי מילתא שאין מקפיד סגי. ולכאורה היה נראה דהתוס' התם אזלי לשיטתייהו דהכא דמשמע מדבריהם דס"ל שאע"פ שידוע שהבע"ב לא יקפיד כשיתוודע, כל שלא ידע מזה אסור לאכול, ולכן הוכרחו התם לומר שמיירי בשויה שליח דאל"ה יש בו חשש גזל, ועיין בש"ך (חו"מ סי' שנ"ח), ולפי"ז לכאורה מחלוקת רחוקה בין הרמב"ם והתוס' דאילו בדבר שידוע שלא יקפיד כמו הך דסוגיין דידע רב אשי שמרי לא יקפיד, להרמב"ם מותר לכתחילה לטול כמ"ש מפורש כן, ולא עוד אלא אפי' בדבר כזה שבעת הלקיחה מסופקים היינו בדעת בעה"ב אם יקפיד או לא, ואח"כ איגלאי מילתא שלא הקפיד ג"כ מותר, כמו שהוכחנו מפסק הרמב"ם דסוגיא דקדושין, דכיון שאיגלאי שלא הקפיד, הרי לא היה בזה דין ממון גם למפרע, ואילו התוס' סוברים שאפי' בדבר שידעינן גם בעת הלקיחה שכשיתוודע לא יקפיד אסור נמי ליקח, אכן באמת אפשר לומר שבדינא דהרמב"ם גם התוס' יודו דמהני ואפי' בספק נמי, ורק הכא שאני, דהא עיקר הטעם דבאין מקפיד מותר ליטלה, היינו משום דאמרינן שבעה"ב סילק נפשו מזה והפקיר וכמו שהסביר בזה הנו"ב, ולכן בשלמא בתרומה אמרינן שפיר שאין חושש הבעה"ב שיתרמו בלי ידיעתו כיון שעומדת לתרום, וכן נמי בעובדא דסרסיא דבמס' קדושין הנ"ל, אי לאו טעם דכסופא היינו אומרים שאין חושש הבעה"ב אם יחלוק בלי ידיעתו וכיון שבעה"ב אין חושש לזה, הרי מעיקרא לא היה בזה חשש גזל, אבל הכא בעובדא דמרי בר איסק, אף אי נימא שיתרצה כשידע שאכל רב אשי, היינו משום דניחא לו שרב אשי אכל, ודוקא משום כבודו דרב אשי וחביבות הת"ח, אבל לאדם אחר לא היה רוצה שיאכל, וא"כ לא סילק עצמו מן החפץ, וכיון שמן החפץ לא נסתלק עוד רשות בעלים, לא נוכל לומר שכבר הופקר, וא"כ בשעה שאכל היה בו דין ממון בעלים ושפיר דומה ליאוש של"מ, משא"כ בדין דרמב"ם שמיירי בדבר כזה שידעינן שלא יקפיד ע"ז לשום אדם, וא"כ סילק נפשו מדבר זה ואין בו חשש גזל מעיקרא, ודו"ק בכ"ז: