אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף כא:

דף כא.

בגמ' יאוש שלא מדעת כו' מהשתא הוא דמייאש, ובשמ"ק בשם הראב"ד וז"ל הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש של"מ קשיא לי דשייך ביה ברירה ולפלגו בעלמא אלא שיש למבין להפליג מענין ברירה עכ"ל, ולא ביאר ההבדל שיש בין זה לברירה ועיין בהגהות מהרצ"ח, ולי נראה דכל ענין ברירה הוא רק לברר לפנינו את הספק שהיה לנו מתחלה, דהספק היה לנו עוד מקודם, ורק המעשה שאח"כ מבררת הספק, אבל הכא ביאוש, שלא נסתפק כלל אם נתייאש תיכף וידעינן ודאי שבעת מעשה לא נתייאש, ורק אח"כ כשנתייאש, הרי ענין מחודש בא, ומה שייך זה לברירה, ולא מיבעי שלא דמי זה לברירה מסוג כזה, שבעת חלות הענין התנה בפירוש ובירר דבריו שיחול על דעת המעשה שיתהוה, אח"כ כגון מי ששחט את הפסח על מי שיעלה ראשון לירושלים, או שהניח העירוב למי שיבוא בשבת בצד זה דהכא הרי בירר ופירש תנאו דאדעתא דהכי עביד, אלא שאכתי אין מבורר לנו מי הוא שיבוא הראשון, בזה יבוא המעשה שאח"כ ומברר גם לפנינו שנדע מי הוא, כ"ש שלא דמי כלל לפלוגתא דיאוש, שלא תלה כלל במעשה דאח"כ, אלא אפי' לברירה דשני אחים שחלקו שלא היה שום תנאי מעיקרא ואפ"ה למאן דס"ל ברירה חל זכייתו למפרע על אותו חלק שמבורר אח"כ, היינו נמי שבשעת מיתת האב זכה כ"א מהאחים בחלק אלא שנסתפק איזה חלק, וכיון שספק יפול לנו גם בתחלה, לזה יבוא המעשה שאח"כ לברר הספק, דזהו עיקר פעולת הברירה לברר הספק דמעיקרא, אבל הכא גבי יאוש שידעינן בודאי שלא נתייאש עד עתה, ועתה שנתייאש הרי בא ענין מחודש לפנינו, ומה ענין זה לברירה לומר שגם מעיקרא הוא דמייאש, ודו"ק:

בגמ' בדבר שיש בו סימן כו"ע לא פליגי כו' בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"ג דאית בו סימן רחמנא שריא כו', וקשה טובא דמה ענין זה למחלוקת דאביי ורבא דפליגי ביאוש שלא מדעת, הא זוטו של ים לאו משום יאוש הוא אלא דרחמנא שריא ומטעם גזה"כ הוא, ולכן נראה שזה גרם לרש"י (ב"ק דף ס"ו) לפרש, דיאוש ילפינן באבידה מהא דאבידה ששטפה נהר, דלא כפי' התוס' (לקמן דף כ"ז) דילפי ליאוש מקרא דשמלה, וכן השיג בשמ"ק לקמן על פרש"י דב"ק, דאי מטעם יאוש הא הו"ל יאוש של"מ, ואין לומר דמיירי הכא דידע ששטפה נהר דהוי יאוש מדעת, דא"כ אכתי אין זה ענין למחלוקתם כיון דהכא מיירי בידע ומתייאש, ואכן נראה דסוגיא דהכא דחקתו לרש"י לפרש כן, דאי מטעם גזה"כ הוא, אין זה ענין למחלוקתם, ובע"כ דמטעם יאוש הוא, והוי נמי ישל"מ ואפ"ה מהני גם לאביי, וטעם הדבר נראה, דהנה שלשה סוגים יש ביאוש, ישנם דברים אשר מסתמא אינם עומדים ליאוש, כגון דבר שיש בו סימן, וישנם דברים אשר גם מסתמא אמרינן שהבעלים נתייאשו אבל אין זה ודאי וברור שיתייאש, רק דמסתמא אמרינן שבכגון זה מסתמא יתייאש, ויש סוג שלישי דידעינן בודאי שיתייאש, וחלוקי הדינים שבין כל הסוגים הללו עמ"ש לקמן (דף כ"ד בגמ'), ומעתה נוכל לעמוד על תוכן הפלוגתא דאביי ורבא, דהנה הא דמהני לרבא יאוש של"מ מטעם כיון דידעינן דמתייאש לבסוף מהשתא הוא דמייאש, צריך טעם והסבר איך יהיה היאוש למפרע, ורש"י פי' וז"ל מהשתא הוא דמייאש כיון שנפל וכשיודע שוב אין דעתו עליו עכ"ל, וגם טעם זה סתום וחתום, ונראה בכוונתו דהיינו משום דעיקר הטעם דלא מהני יאוש של"מ בדבר שאין עומד להתייאש הוא משום כיון דבשעת נטילה לא זכי דהא אכתי אית לו בעלים, והרי המגביה כיד הבעלים וכנפקד שלהם דמי שאין יאוש מועיל בו, וס"ל לרבא דהיינו דוקא בדבר שיש בו סימן דאין עומד להתייאש, ולהכי כ"ז שלא נתייאש לא פקע שם הבעלים, וממילא הוי כשומר של בעלים דלא מהני בו שוב היאוש, אבל בדבר שכשידע יתייאש, הופקע שם הבעלים עוד משעת נפילה, כיון שכשיודע אח"כ שוב אין דעתו עליו ולא ישוב עוד לרשותו, והרי משעת נפילה נחשב כאינה ברשות הבעלים, וכיון שהופקע שם הבעלים, לא שייך לומר בזה דהוי כשומר של בעלים, אחרי שכבר הופקע שמם מזה, ממילא מהני היאוש דבסוף, ואמנם אביי ס"ל שבדבר כזה שאינה אבודה מכל אדם, ורק היאוש יבוא מצד שאין בה סימן, לא נוכל לומר עוד שודאי יתייאש לבסוף, ויוכל היות לפעמים שלא יתייאש ויחשוב שימצא עדים, ואם כי קרוב הדבר שיתייאש, אכן אין נכלל כ"א תחת הסוג "שסתמו יאוש" ולא תחת הסוג "ודאי יאוש" ולהכי לא נוכל לומר שתיכף משעת נפילה יופקע שם הבעלים, כיון דאפשר שלא יתייאש גם לבסוף, וממילא לא מהני היאוש דבסוף, כיון דקודם היאוש לא הופקע שם הבעלים, הרי נעשה שומר שלהם, ולא איפלגי כ"א בדבר שסתמו להתייאש, אבל באבודה מכל אדם כגון בזוטו של ים, שזה מן הסוג "ודאי יאוש" גם אביי מודה דמשעת נפילה הופקע שם הבעלים, ומהני בו היאוש דבסוף, כיון דלא שייך בזה לומר דנעשה שומר של בעלים, ולפי"ז יתיישב הסוגיא, דהגמ' דרצה לשנות פלוגתא דיאוש של"מ, דכל עיקר הטעם דלא מהני הוי משום דנעשה שומר של בעלים וכמ"ש בשמ"ק, והיכי דהופקע שם בעלים משעת נפילה לא שייך זה. ומסתעף דין זה לג' ראשים, בדבר שיש בו סימן, כו"ע מודו דלא מהני היאוש, כיון דאין עומד להתייאש, ואכתי שם בעלים עליו, ממילא לא מהני היאוש דאח"כ, בזוטו של ים כו', דהוי ודאי יאוש והופקע שם הבעלים משעת נפילה, כו"ע מודה דאפי' יש בו סימן שריא, כיון דלא שייך בזה לומר דנעשה שומר של בעלים, כי פליגי בדבר שאין בו סימן, דהוא מסוג "שסתמו להתייאש" ורבא מדמי זה לאבודה מכל אדם, וגם בזה הופקע שם בעלים, ואביי סבירא ליה כיון דאין ודאי שיתייאש, לא הופקע שם הבעלים משעת נפילה, ולכן לא מהני בו היאוש דאח"כ, ועיין ברש"י ד"ה יאוש של"מ, דבר שסתמו להתייאש, הרי דוקא בדבר שרק סתמא יאוש פליגי, ולא בדבר שודאי יאוש, והוא כדברינו, דבודאי יאוש גם אביי מודה דמהני ישל"מ, ואין להקשות דלפי"ז מאי פריך לקמן (דף כ"ב ע"ב) יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי, וכתבו התוס' שם דלרבא ניחא כיון דלכי גדלי מתייאש הוי יאוש מהשתא, הא בכה"ג אפי' לאביי הוי יאוש, כיון דלכי גדלי ודאי שנתייאש על האבידה שאבד בקטנותו, ובוודאי יאוש מהני אפי' לאביי, ונ"ל דהתם שפיר מקשה, דאכתי עד שיגדלו היאך רשאי המוצא להשתמש בזה, דהא אפי' למ"ד ישל"מ הוי יאוש, יאוש עכ"פ בעינן, וקודם יאוש פשיטא דלא הוי של מוצאו, אלא דבתר דנתייאש אמרי' דמהני אע"ג שבא לידו קודם יאוש, ובשלמא הכא דזה ודאי הוא שעתה נתייאש כבר הבעלים, והחסרון הוא רק משום דבשעה שמצאו לא ידע עוד, בזה שפיר תרצינן דמהני ישל"מ נמי, אבל התם דמיירי שהסבה הוא מחמת קטנותו, ועד שיוגדל אין כאן יאוש כלל, להכי שפיר פריך דאיך שרי לאכול הפירות עד שיוגדל ועיין עוד ממ"ש, וג"ז אין להקשות כיון דבזוטו של ים נמי מטעם יאוש הוא, אמאי איצטריך קרא דממנו, וגם אמאי קאמר דרחמנא שריא, דבפשוטו י"ל דקרא איצטריך למילף מיניה דין יאוש באבידה, ועמ"ש לקמן (דף כ"ד) מזה הרבה, דקרא איצטריך דאפי' עומד וצווח דלא נתייאש לאו כל כמיניה, כיון דודאי יתייאש בטלה דעתו, והופקע שם בעלים והוי הפקר משעת הנפילה, ואפ"ה ילפינן מכאן ליאוש, דההפקר הוי נמי מטעם יאוש, דאי יאוש מהני שפיר חשבינן כאילו יצאה מרשותו תיכף, אבל אי יאוש לא מהני מהיכי תיתי שנאמר דהופקע שם בעלים מפני שיתייאש לבסוף, ועמ"ש לקמן בארוכה, ולמ"ש יצא דבר חדש שגם לאביי מהני ישל"מ בדבר כזה שלבסוף יתייאש ודאי, ודו"ק:

בגמ' הכא במכנשתא דביזרי עסקינן כו', ומדלא משכח תרוץ אחר כ"א זה דמיירי באבידה מדעת, מכלל דאי בדרך נפילה א"א לומר בפירות מפוזרין שיהא שלו, ומטעם דהוי ישל"מ, וכמ"ש התוד"ה וכמה, דאל"כ הו"ל גם כאן לתרץ דאגב דיקירי מידע ידעי בהו, ועיין בטור (חו"מ סי' רס"ב) שהשיג על הרמב"ם דס"ל מצא פירות מפוזרין דרך נפילה הרי הוא שלו, דהא הכא לא משכח פירוק אחר כ"א במכנשתא דבי דרי ע"ש, ולע"ד אי משום הא לא איריא, דשפיר י"ל דגם בפירות הוי יאוש מדעת מטעם דיקירי מידע ידעי בהו, כיון דמידי דמיכל חשיבי כמ"ש הרא"ש, והא דמשני במכנשתא דביזרי, היינו משום דסדורא דמתני' דחקו, דבע"כ הך בבא מיירי באבידה מדעת וכמ"ש לעיל, דאי גם בבא זה מיירי במציאה, ומטעם אין בו סימן והוי דבר חשוב הוי שלו אמאי פתח בהך בבא, בבבא דמעות מפוזרות הו"ל לפתוח שהוא האב לכל דברים החשובין, ואח"כ ליתני כל מיני אוכלים בהדדי, אע"כ דבבא זה סוג אחר לגמרי הוא, ומטעם אבידה מדעת נגע בה, ועמ"ש לעיל בריש פירקין:

בגמ' הא לא ידע דנפל, והק' מהרש"א דנימא דס"ל לאביי דכולה מתני' הזי בדרך הנוח ע"ש, ונראה להדיא מדבריו דגבי הנוח לא שייך ישל"מ, ובאשר לא כן דעת הש"ך בחו"מ (סי' רס"א סקל"א) דכתב להדיא שגם בודאי הנוח הוי ישל"מ, לזה צריך אני לבאר סברת המהרש"א, ולכאורה טעמו בזה, דכיון דהוי דרך הנוח הוי אבידה מדעת, דלא דיינינן בה שוב דין אבידה דליבעי יאוש בעלים, אלא דהוי מטעם הפקר, ולא הוצרך כלל ליאוש, וכמ"ש רש"י בסוגיין גבי מכנשתא דביזרי דאבידה מדעת היא דהוי מטעם הפקר, וזהו סברת המהרש"א, דכ"מ דהוי דרך הנוח הוי אבידה מדעת ומטעם הפקר אתינן עלה ולא מדין אבידה דליבעי יאוש, אכן סברת הש"ך דעיקר ההיתר בהנוח היינו משום דאמרינן דהניחו שם לפי שעה ואח"כ שכחו, ואם נזכר אח"כ ששכחן יתייאש כיון שאין בו סימן וכמ"ש הרא"ש בר"פ וז"ל אבל כריכות סתמייהו דרך הנוח כו' ונשארו שם ע"י ששכחן ומייאשי בעלים כיון שאין בו סימן ע"ש, וכוון דעיקר ההיתר הוא משום דתלינן דכשיזכור ששכחן יתייאש, א"כ אכתי כל כמה דלא נזכר ששכחן הוי ישל"מ, דאולי לא נזכר עוד בשעה שמצאו, כן נראה בטעמי סברתם, אלא שתמה אני על הש"ך ומהרש"א שסתמו דבריהם וסברתם כאילו מילתא דפשיטא היא, ולעד"נ דטעמי סברתם תלוי בפלוגתת הרמב"ם והטור (בחו"מ סי' רס"א) דהטור ס"ל התם דאבידה מדעת הוי הפקר, דכיון שלא חשש לשמור ממונו ולפקח עליו הרי הוא הפקר לכל, ולדבריו ה"נ בהנוח כיון שהניח מדעת הוי הפקר, ולא בעינן כלל לטעם דיאוש וכסברת מהרש"א, אכן לשיטת הרמב"ם (בפי"א מגזילה) דאבידה מדעת רק חיוב השבה אין על המוצא, מטעם דאשר תאבד אמר רחמנא ולא במאבד מעצמו, אבל לענין זכייה אסור לזכות, ולדבריו הוי עיקר ההיתר לזכות בה, רק משום דמתייאש כשיזכור, וא"כ כל כמה דלא ידעינן שכבר זכר אכתי הוי ישל"מ וכסברת הש"ך, ולפי"ז סברת הש"ך לא מצי קאי כ"א לשיטת הרמב"ם, וסברת המהרש"א רק לשיטת הטור ומדוע סתמו דבריהם, אכן דעת הש"ך יש לתרץ, דהנה באמת שני סוגים ישנם תחת השם ,אבידה מדעת", א), הבא דרך איבוד והשלכה בידים, כגון מי שהשליך כיסו לרשות הרבים או הניח פרתו בכרם של עכו"ם במקום דאתרו בו ולא איזדהר, דחז"ל (לקמן דף ל"א) קראוה אבידה מדעת, ב), הבא דרך הנוח ושכחה, שמתחלה הניחה מדעתו במקום שאין משומר, אלא שכוונתו היתה ליקחנה משם אח"כ ושכחו, וגם בזה אע"ג שדעתו היה ליקחנה משם ולא להניחה לעולם במקום שאין משומר, אפ"ה קראוה אבידה מדעת על תחלת ההנחה שהניחה שם מרצונו במקום שאין משומר, ונראה ברור, דהא דפליגי הטור עם הרמב"ם, היינו דוקא בסוג הראשון, שהיה מכוון לאבד ממונו לעולם, דהרמב"ם ס"ל שבשביל שאין חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם וכמ"ש הב"י והב"ח שם, והטור ס"ל דכיון שמשליך ומאבד ממונו מדעתו מסתמא הפקירם, אבל בסוג השני הבא דרך הנוח, אין שום סברא לומר שהיה הפקר, אחרי שיודעין אנו שמחשבתו מתחלה היה ליקחנה משם רק ששכח, ואפ"ה לפוטרו מחיוב השבה שייך גם בכה"ג, דכיון שהניח מדעתו במקום שאין משומר, וא"כ בגרמו וסיבתו בא לידי הפסד, לא קרינן בו אשר תאבד, ובזה גם הטור יודה לרמב"ם, דלזכות אין רשאי בלא יאוש, וצדקו דברי הש"ך שלא הזכיר דסברתו הוא דוק לשיטת הרמב"ם, דלפמ"ש בהנות גם הטור יודה דלא הוי הפקר, וכן משמע להדיא בשו"ע (חו"מ סי' רס"א) שלא הביא פלוגתת הטור על הרמב"ם כ"א על דין דמשליך כיסו ברה"ר, ע"ש ומכוון לדברינו:

אלא דלפי"ז יוגדל הקושיא על מהרש"א שהעלה לדבר פשוט, דבהנוח לא שייך ישל"מ, והא לפמ"ש בהנוח כו"ע מודה דלאו מטעם הפקר אתינן עלה לענין היתר זכייה כ"א מטעם יאוש ואכתי הוי ישל"מ, ודברי המהרש"א דלא כמאן, ובכדי לקיים דבריו נ"ל, דמה שהקשה המהרש"א דלוקי מתני' לאביי בדרך הנוח, לא הוי הטעם כמ"ש לעיל, דבהנוח כיון שאבידה מדעת היא, מטעם הפקר אתינן עלה ולא מטעם יאוש, זאת לא זאת, דגם המהרש"א יסבור דגם בהנוח הוי מטעם יאוש, אלא שס"ל דבמקום כזה גם יאוש של"מ מהני גם לאביי, דהא עיקר הטעם דלא מהני יאוש של"מ לאביי היינו משום דנתחייב בהשבה קודם היאוש וכמ"ש התוס' (בב"ק דף ס"ו) וא"כ באבידה כזה שבא דרך הנוח, דלכו"ע לא מחייב ם וכמ"ש, וא"כ קנה לה ביאוש שאח"כ, וכ"כ הקצוה"ח (סי' רס"א) לדרכו שם, דבכה"ג מהני היאוש גם לאביי, ולפי"ז מיושב כוונת מהרש"א:

והנה מה שהחלטנו דבהנוח עכ"פ חיוב השבה ליתא לכו"ע, אחר העיון בסוגיא הזאת, נראה ברור שגם דין דהנוח חלוק לשני סוגים, א), שמתחילה הניחה מדעתו במקום שאין משומר רק כוונתו היתה ליקחנה משם ושכחה, אבל בעת ההנחה ידע שיניחנה במקום שאין משומר, ובכגון זה שפיר י"ל כיון דמסיבתו וגרמו בא לידי הפסד, לאו אשר תאבד קרינן בו דלחייב בהשבה, אכן יש שתחלת ההנחה בא ע"י שכחה, כגון שעמד לפוש ברה"ר ופירק משאו, ובעת שרצה לילך לדרכו וליקח החפצים שכח על אחד מהם, ובכה"ג שעיקר הנחתו היתה ע"י שכחה, ודאי דאבידה גמורה היא אפי' לענין חיוב השבה, דלא נוכל לקרותה בשם מאבד מעצמו, כיון שאילו ידע לא הניחה שם אף רגע, וזה נ"ל ברור בטעמו, ואפ"ה שפיר הקשה המהרש"א, דאכתי נימא דאביי מוקי למתני' בהנוח שהניחה מדעתו ואח"כ שכחה, שבזה אין מחויב בהשבה, וגם יאוש שלא מדעת מהני לזה וכנ"ל, ודו"ק:

בגמ' הא לא ידע דנפל, אע"ג דספיקא הוא דשמא כבר ידע הבעלים ונתייאש, ומוכח מכאן שגם בספק ישל"מ אסור להחזיק לעצמו, וכמ"ש המ"מ (פי"ד מהלכות גזילה), ואכן מרמב"ם משמע דלא כוותי', דז"ל (בפט"ו מגזילה) אפי' אם נסתפק הדבר אם הוא דרך הנוח או אבידה ה"ז לא יגע בו כו' ואם עבר ונטלו והיה דבר שאין בו סימן זכה בו ואין חייב להחזירו ע"כ, והא הכא נמי הוי ספק אם נתייאשו ואפ"ה ס"ל לרמב"ם דזכה בו, והראב"ד והרמב"ן השיגו לומר שיהא מונח עד שיבוא אליהו, וכן נמי דעת הטור, וטעמם נמי דהוי ישל"מ כמ"ש המ"מ ע"ש, ולפי"ז צ"ע מה יענה הרמב"ם לסוגיא דידן, הן אמת דהסמ"ע והש"ך (חו"מ סי' ר"ס) העלו שבאמת ס"ל לרמב"ם, דהא דקיי"ל ישל"מ לא הוי יאוש, היינו לענין אם נתבררו הבעלים צריך להחזיר להם, אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יכול לעשות בו מה שירצה ע"ש, ולדבריהם צריך לפרש דקושית הש"ס הכא, היינו משום דלשון הרי אלו שלו משמע לעולם אפי' כשיתברר אח"כ מי הם הבעלים א"צ להחזיר להם, אכן אכתי לא יתיישב בזה דברי הרמב"ם, דא"כ לשון זכה לעצמו שכתב הרמב"ם ג"כ נפרש הכי דזכה לעולם ואפי' ברור עדים שוב לא מהני, ועיין בנתיבות כ ר"ס) שתמה ג"כ על דבריהם, דמהיכי תיתי יהיה רשאי השתמש בדבר שאין שלו. ואכן נ"ל ליישב דברי רמב"ם התמוהים אשר כל המפרשים תמהו עליו, עפמ"ש הרמב"ן (לקמן דף כ"ו) דהא דאמרינן דהיכי דבא לידו קודם יאוש לא קנה ביאוש של אח"כ, היינו היכי דנטל ע"מ להחזירה לבעלים דאז הוי שומר של בעלים וידו כיד בעלים וכמו פקדון בידו ולא מהני יאוש, אבל היכי דנטלה ע"מ לזכות לעצמו אין ידו כיד הבעלים וקני יאוש ע"ש, ולפי"ז עיקר הפלוגתא דאביי ורבא ביאוש של"מ, הוי דוקא היכי שנטלה ע"מ להשיבה, אבל בנטלה ע"מ לזכות לעצמו מהני היאוש לכו"ע, וא"כ יתיישב בטוב דברי הרמב"ם, דודאי גם הרמב"ם יסבור דבספק יאוש של"מ וכ"ש בודאי ישל"מ דאסור להחזיק לעצמו וכדמוכח פשטות הסוגיא דהכא, דאע"ג דספיקא הוא אם ידע שנפל אפ"ה אסור להחזיק לעצמו, אלא דהיינו דוקא הכא דמיירי בנטלה ע"מ להשיבה, אבל בדינא דרמב"ם דמיירי בספק הנוח דאסור לו ליטלה, ולא שייך לומר שנטלה בכדי לקיים מצות השבה כיון דאסור לו לעשות כן, ובע"כ כשנטלה ע"מ לזכות לעצמו נטלה, וכיון שאח"כ ודאי מייאש, דדבר שאין בו סימן הוא, להכי זכה בה ביאוש דאח"כ, ואין להקשות דא"כ אמאי סיים הרמב"ם דדבר שיש בו סימן חייב להכריז, יקנה נמי ביאוש דאח"כ כיון דלא הוי כשומר של בעלים, ועיין בקצוה"ח (סי' רנ"ט), די"ל דבדבר שיש בו סימן רשאי ומחויב לטול בספק הנוח וכמ"ש המ"מ שם, ולהכי כיון דנטלה ע"מ להשיבה לא מהני יאוש וחייב להכריז ועוי"ל שאה"נ אם ידעינן ודאי שנתייאש שא"צ להכריז, רק כיון דדבר שיש בו סימן הוא אמרינן שלא נתייאשו בעלים עוד ולהכי חייב להכריז, דכל זמן דלא שמעיניה דמייאש לא אמרי' מסתמא שנתייאש ודו"ק, ועיין בכ"מ (פט"ו הנ"ל) שכתב דכיון דלא יתברר לעולם מי המה הבעלים, כיון שאין בו סימן לא דיינינן בי' מונח עד שיבוא אליהו, ומזה יהי' סיוע למ"ש לעיל (דף ג') לברר בארוכה, דפסק דמונח היינו בכדי לברר האמת, וכ"מ שעי"ז לא יבורר האמת לא דיינינן מונח ע"ש:

תוד"ה ת"ש המוצא מעות כו' וי"ל דמשמע דבכל ענין כו' ואע"ג דאית בו סימן כו' ומשמע נמי כו' שעדיין היה בעל אבידה כו' ע"כ, ועיין במפרשים שנדחקו בזה הרבה, דמה עדיפא הקושיא מכח יש בו סימן לאין בו סימן דהא הכא אף ביש בו סימן עומד לייאש כמו אין בו סימן ועיין מ"ש בשמ"ק, ונ"ל דכלל כוונת התוס' הוא לתרץ, דמזה שהקשה עוד הפעם מברייתא, וגם ממה שאמר ר' יצחק לסברתו על הברייתא, ידעינן מזה רבותא יותר גדולה בסברת ר' יצחק, דהנה כשמקשה ממתני' הא לא ידע דנפל, דהתם לא שמענו ולא ראינו את אובד האבידה ויש לומר מעצמינו ג"כ, שמא כבר ידע שנפל, ואין לנו שום אומד דעת לומר דלא ידע עוד, וכיון שמעצמינו אין לנו שום אומד לומר דלא ידע, ע"ז הוי שפיר סברא דר' יצחק, דכיון שאדם עשוי למשמש בכיסו מסתמא ידע כבר מהנפילה, ולפי"ז לא ידעינן מהתם כ"א שסברא דר' יצחק מהני, כ"א במקום שאין לנו הוכחה להיפך, אבל בדינא דברייתא דמוצא בבית הכנסת, שגם בעל האבידה שם הוא, ומעצמינו יש לנו הוכחה נאמנה שמסתמא לא ידע עוד מהנפילה, דאילו ידע, ודאי שהיה צווח לחקור על אבידתו, ובכה"ג כיש לנו אומדנא דלא ידע עוד לא סמכינן אסברא דאדם עשוי למשמש, להוכיח מזה שודאי ידע, כיון שיש לומר להיפוך דאילו ידע הוה צווח, לזה קאמר ר' יצחק דינו על הברייתא לאשמועינן שעדיפא כ"כ סברא דאדם עשוי למשמש להוכיח מינה שודאי ידע אפי' במקום שיש אומדנא להיפוך. ובזה מיושבים שני הקושיות כאחת, דאע"ג דמקשי ממתני' הדר ומקשי מברייתא, כיון דע"י התירוץ שתי' בש"ס סברא דר' יצחק אמתני' אין ראיה עוד, די"ל דבדינא דברייתא לא יסבור הש"ס סברא דר' יצחק, לזה מקשה מברייתא ומשני שגם בזה סמכינן אסברא דר' יצחק, וכן א"ש על ר' יצחק גופא שאמר דינו על הברייתא ולא על מתני', דאילו היה אומר אמתני' אכתי לא ידעינן בברייתא זהו כלל כונת התוס' בתרוצם, שתירוץ אחד עולה לשני הקושיות, ומה שהוצרכו התוס' לומר דבברייתא הוי יש בו סימן, לא הוי כוונתם משום עדיפות הסימן, אלא דע"י הסימן יש לנו האומדנא שלא ידעו עוד הבעלים, דאם גם בברייתא הוי מיירי באין בו סימן, אין שום אומדנא מעצמינו לומר שלא ידע, דגם מעצמינו יש לומר שכבר ידע, והא דלא צווח היינו משום דיחשוב מה התועלת בצוויחתו כיון שלא יאמינו לו, אבל באמת ידע כבר, ואי נימא כן אין עדיפות בברייתא על המתני', כיון שגם בברייתא יש לומר שכבר ידע, לזה הוכרחו התוס' להוכיח דבברייתא בע"כ ביש בו סימן מיירי, וא"כ היה לו ליצווח אם היה ידע, דאין לומר שנתייאש מפני שהרבים מצויין שם, דהא אי יאוש של"מ לא הוי יאוש, אכתי יש תועלת בצוויחתו להודיע שרק עכשיו נודע לו והרי הוא מחויב להחזירו אם מצאו קודם שנודע לו, וא"כ מדלא צווח יש לנו הוכחה דלא ידע עוד, ואפ"ה ע"י סברא דר' יצחק סמכינן לומר שכבר ידע אפי' בכה"ג, ופי' התוס' במ"ש וי"ל כו' וכתבו אח"כ ומשמע נמי דכשזה הגביה לא ידע עוד בעל אבידה, הכל תי' אחד הוא, ושני הקושיות מתורצים על ידו כנ"ל וזה נכון בעזה"י להמעיין, אלא דלשון התוס' ומשמע נמי, משמע שמכאן הוי תירוץ שני, והתי' הראשון הוי משום דאיכא סימן, וא"כ יוחזר הקושיא מה עדיפא דיש בו סימן:

ולכן נראה דבאמת יש שני תרוצים כאן בתוס', והתי' דאיכא סימן הוא תי' אחד, ומ"ש ומשמע נמי כו' הוא תירוץ השני, והוצרכו לשני התרוצים לשני הקושיות שהקשו, דעל הקושיא הראשונה שהקשו כיון דכבר הקשה ממתני' אמאי פריך שוב מברייתא, ע"ז תרצו דברייתא אלימא לאקשויי משום דמיירי ביש בו סימן, והעדיפות שבזה יבואר עפמ"ש לעיל בשם הש"ך (חו"מ סי' ר"ס) דהא דאמרי' דיאוש של"מ לא הוי יאוש, היינו אם שנתברר אח"כ מי הם הבעלים צריך להחזיר להם, אבל כ"ז שלא נתברר של מי הוא יכול לעשות בו מה שירצה ע"ש ולפי"ז צ"ל דמה שהקשו בסוגיין מכל הני דקתני הרי אלו שלו, היינו משום כיון דנקיט סתמא הרי הן שלו משמע אפילו נתברר אח"כ של מי הוא, אבל באמת לא אלים הקושיא כ"כ, די"ל באמת הא דנקיט במתני' הרי שלו, היינו נמי בעוד שלא נתברר הבעלים וכמו שנפרש דינא דרמב"ם, דהא דקאמר זכה לעצמו, היינו כל זמן שלא נתברר, וכן נפרש נמי במתני', לזה הקשה מברייתא דאלימא יותר הקושיא, כיון דמיירי ביש בו סימן ועומד להתברר ע"י הסימן של מי הוא, שפיר יקשה אמאי הוא שלו, שוב מצאתי בחי' רעק"א שכ"כ, ואכן בתירוץ הזה אין מיושב עדיין קושיתם השניה על ר' יצחק גופא, למה לא אמר למילתיה אמתני', וע"ז תרצו ומשמע נמי, אע"ג דכשזה הגביה עדיין היה בעל האבידה בבית הכנסת וא"כ יש לנו הוכחה דלא ידע, ואפ"ה סמכינן על סברא דאדם עשוי למשמש להוכיח שודאי ידע היפך האומדנא שלנו וכנ"ל, וז"ב בעזה"י:

בגמ' המוציא מעות בבהכ"נ כו' ואמאי הא לא ידע דנפל, ותמוה לי דאיך עלה בדעת המקשן להוכיח מכאן דיאוש של"מ הוי יאוש, הא אדרבה מברייתא עצמה מוכח דישל"מ לא הוי יאוש, דהא באמת קשה אעיקרא דדינא אמאי הרי הוא של מוצאו ולא קנה החצר להקדש גופא, אע"כ דהחצר לא קני משום דבחצר נפל ודאי קודם יאוש והוי ישל"מ ולא קני, וכמ"ש הרא"ש לקמן במתני' דמצא בחנות, דמשו"ה לא קני התם בעל החנות מטעם חצר, משום דבחצר הוי ישל"מ, ואע"ג דשם במתני' דחנות נאמרו טעמים אחרים, אבל כאן לא שייך לתרץ כאותן התרוצים, דמ"ש הרמב"ם שם משום דהוי אבודה מכל אדם, וכן תי' התוס' התם, משום דאין הוה להמצא, לא שייך כ"א התם דמצא דבר קטן מאוד כגון מחט שאין הוה להמצא, וגם עי"ז הוי אבודה מכל אדם, אבל הכא דמצא מעות, ובע"כ דמצא בכיס והיו צרורין, מדכתבו התוס' דמיירי הכא שיש בו סימן, ואי מיירי במעות מפוזרות, הא לא הוי סימן, אע"כ דהמעות היו צרורין, וא"כ לא הוי אבודה מכל אדם דהא הוה הוא להמצא, וא"כ לא נשאר כאן כ"א תי' הרא"ש משום דהוי ישל"מ, דאין לומר נמי מטעם דאין חצר להקדש וכמ"ש המ"א (באו"ח סי' קנ"ד בשם האגודה), לבד שבעיקר הדין כבר השיגוהו כולם והוכיחו דיש יד להקדש, ועיין בקצוה"ח (סי' ר') ובחת"ס או"ח סי' מ"ד ובתוי"ט פ"ג ממעילה, עוד אפי' אי נימא דאין חצר להקדש, הא בתי כנסיות דידן אין להם דין הקדש, וא"כ קשה על המקשה שרצה להוכיח מכאן דישל"מ הוי יאוש, והא כיון שכבר ידע מסברת ר' יצחק מקושיא דמתני', רק דאפ"ה מקשה מברייתא משום דהיה סבור דבברייתא לא שייך כ"כ סברא דר' יצחק וכמ"ש בחדושיי לעיל בדבור הסמוך, והא מברייתא זאת מוכח בע"כ כאביי דישל"מ לא הוי יאוש, מדלא קנה החצר להקדש גופא, וא"כ בע"כ הא דקני המוצא היינו משום דר' יצחק, והיה נ"ל מחמת זה להוכיח ולקים סברת רבינו ברוך ממגנצא ור' אביגדור כ"ץ שבמרדכי בפירקין סי' רנ"ט הובא בסמ"ע סי' ר"ס דאין חצירו קונה אלא הפקירו אבל לא אבידה אפי' נתייאשו הבעלים. ובנה"מ שם השיג עליו שאין זה הלכה כלל, כיון דעיקר הוכחתם הוא מחמת קושיא דמצא בחנות, וכל הראשונים שכתבו תרוצים אחרים לקושיא זאת מכלל דלא ס"ל סברת רבינו ברוך ע"ש, ולמ"ש יהיה ראיה לסברתם מסוגיין, דהכא לא שייך התרוצים שתרצו התם מחמת אבודה מכל אדם ומחמת שאין הוה להמצא וכמ"ש, וא"כ אמאי אין קונה הכא החצר, אע"כ דבאבידה אין חצר קונה, והנה בתשובת חת"ס (ביו"ד סי' שי"ח) קילס לסברת רבינו ברוך הנ"ל עד שלא רצה גם לצרף לס"ס שמא אין הלכה כמותו, ולכאורה תמוה דהא צדקו דברי הנתיבות מ"ש דהראשונים לא ס"ל כן. ואכן לפמ"ש מסוגיא דילן יש לקיים סברת רבינו ברוך. ועוי"ל כמ"ש המרדכי שם והובא ברמ"א (חו"מ סי' רס"ח) דאין חצירו קונה כ"א ביודע במציאה שנפל או דאסיק אדעתו, ולהכי א"ש דלא קנה הכא החצר להקדש, כיון דהגזבר לא ידע מהמציאה, ואע"ג דהנתיבות שם השיג גם בזה על המרדכי כנ"ל, אכן בחדושינו (לעיל דף י"א ע"א) יישבתי זה בארוכה, ועיין בס' ענג יו"ט שכתב דבביהכ"נ לכו"ע אין חצר קונה, כיון שיש חלק בה גם לקטנים וחרשים, וא"כ כשם שהגביהו חרש ופקח אמרינן דמתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח, כן נמי בחצר זה שמעורב בו יד החרש לא קנה גם הפקח ע"ש, ולפי"ז בלא"ה א"ש כאן:

בגמ' ואמאי נהי דעניים דהכא מייאשי איכא עניים בדוכתא אחריתי דלא מייאשי, וק"ל הא מתנות עניים מדלא כתיב בהן ונתן לעניים, אלא תעזוב אותם, ילפינן מזה (בחולין קל"ד) שאין חייב לתת אותם לעניים, אלא כל זמן שהעניים תובעים אותם, ואם אין מצויין עניים הכא, או שפסקו העניים מלחזור עליהן, אז ממילא מותרין לכל אדם, והבעה"ב עצמו יכול לזכות בהן לעצמו וכמ"ש בחולין שם קי' לוי זרע בכישר לא הוי עניים אתא שאיל לרב ששת וא"ל לעני ולגר תעזוב ולא לעורבים ולא לעטלפים, וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פ"א מהל' מתנות עניים, ובט"ז יו"ד סי' של"ב) וא"כ מאי פריך הכא דעניים דעלמא לא מייאשי, וכי כלום ליאוש שלהם צריכין, הא כיון דלא באו מעצמו ללקוט, אין שום חיוב על הבעה"ב לתת, וממילא הרי הם של בעה"ב, דכי יניחם הפקר לעורבים ולחיות, וצ"ל דהעניים דבדוכתא אחריתי דקאמר הכא, היינו ממקומות הסמוכין, שמצויין פה תמיד לבוא וללקוט, וכיון שידעינן שודאי יבואו ללקוט היום או מחר צריך להמתין עליהם, ובע"כ דמטעם יאוש קא אתינן הכא אבל לעניי עולם שאין דרכן לבוא פה, באמת אין צריכין כלל לטעם יאוש. ובזה מיושב קושית רעק"א על הגליון, שהקשה הא גם לעניים קטנים יש חלק בלקט ומיקרי יאוש שלא מדעת עבור חלקן כדאמר לקמן (דף כ"ב ע"ב) דיתמי לאו בני מחילה נינהו ואין יאושן יאוש ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דהא ודאי שגם הקטנים לא ילכו עוד ללקוט אחרי שכבר הלכו הנמושות, ומייאשי מלילך עוד, ויאוש ודאי דאיכא הכא, אלא שאין יאושן יאוש מחמת שקטנים הם, ובשלמא לקמן דמיירי בדבר שהוא של הקטנים עצמן, אלא דהיאוש מתירן לשקול לאחריני, שפיר פריך כיון שאין יאושן יאוש אסור לזכות בהן, אבל הכא שהלקט של בעה"ב היא, רק שיש לעניים זכות בו, שכל זמן שהם תובעים מחויב הבעה"ב לעזוב אותן, אבל הכא כיון שפסקו כל העניים וגם הקטנים עמהם מלבקש, הוי ממילא של בעה"ב ואין עליו שום חיוב לתתן לעניים, וא"כ מה איכפת לן שאין יאושן יאוש, אחרי שלא נצרך כלל להיתירא דיאוש, ורק למעשה היאוש צריכינן, היינו שיתייאש מלבוא עוד לבקש, וכיון דמעשה היאוש איכא הכא, ולא יבוא עוד ללקט, די בכך, אע"ג דאין יאושן יאוש, דבלאו היתירא דיאוש הוי של בעה"ב, וז"ב:

ברש"י ד"ה עם נפילתה נאמסת כו' הלכך כיון דידיע דנתרא מעיקרא מייאש משום מאיסותא כו'. והקשה בס' מ"ה דהא הכא קאי לרבא ולדידי' יאוש של"מ הוי יאוש, ולמה הוצרך לפרש דמעיקרא מייאש, ובאמת לק"מ, דע"כ לא מפרשינן לאביי טעם ההיתר דתאנים משום דעבידא דנתרא כ"א לס"ד דלא ידעינן טעם דחזותו מוכיח, אבל לפום המסקנא דחזותא מילתא היא, שגם לכשידע לא יתיאש, יקשה לן גם לאביי אמאי מותר בתאינה, נהי דעבידא דנתרא, אכתי לא מייאש משום שהמוצא לא יקחם, וגם לאביי צ"ל הטעם משום נפילתה נמאסת ומפקירה, לכך פרש"י הטעם דידע מעיקרא שיהא שייך גם לאביי, וראיה ברורה לזה, דהא בטושו"ע (חו"מ סי' ר"ס) כתב הטעם דתאינה משום דעם נפילתה נמאסת, ואי נימא שדוקא לרבא הוי טעם זה ולא לאביי, א"כ לא הו"ל להשו"ע להזכיר טעם זה לפום מאי דמסקינן כאביי, אע"כ שגם לאביי הוי טעם זה, ועיין מ"ש הט"ז שם:

תוד"ה תאנה, וא"ת אם דין הוא לתלות בעוברי דרכים ולא באילן אמאי אסור בזתים וחרובין כו'. וקשה דהא קושית התוס' קאי לאביי, וא"כ כי נתלה נמי בעוברי דרכים אכתי הוי יאוש שלא מדעת, דהא אכתי לא ידעו שנפל, וי"ל דבזתים וחרובין שייך נמי טעם דגמ' שאמרו גבי קציעות, איידי דחשיבי ידעי בהו, וזיתים וחרובין נמי חשיבי וידעי שנפל, ולכן אי תלינן בעוברי דרכים הוי יאוש מדעת, אבל אי תלינן שמן האילן נפל הוי ישל"מ כיון דלא עבידי דנתרי, ולפי"ז צ"ל בע"כ דלפי תרוץ התוס' שכתבו דבדין אין לתלות בעוברי דרכים, הכוונה שאפי' ספק שמא מעוברי דרכים נמי אין לומר, ובודאי מן האילן הוא, דאי לפי האמת ספיקא הוא, אכתי אמאי אסור, והא הוה לן למישרי ע"י ספק ספיקא, שמא מעוברי דרכים והוי יאוש מדעת, ואת"ל מן האילן שמא נודע להבעלים שנפל, אלא ודאי דמן הדין אין לספוקי כלל שמא מעוברי דרכים ומחזקינן שודאי מן האילן, והכי יתפרש נמי כוונת התוס' בקושיתם ופירוקם, דמה שהקשו אמאי אסור בזיתים דניתלי שמא מעוברי דרכים, לא כוונו לומר שתלינן לודאי דמעוברי דרכים, דזה ודאי א"א, ואע"ג דעוברי דרכים הוי רובא מ"מ בקורבא דמוכח כזה ודאי דלא מחזקינן בתר הרוב לחוד, אלא כוונתם כיון דאמרת דהבעלים יתיאשו מפני שיסברו דהמוצא יתלה בעוברי דרכים, א"כ בע"כ שיש צד ספק לפחות לתלות בהם, דאי אין שום צד ספק לתלות בהם, מהיכי תיתי שיתלו בהם המוצאים, וכיון שיש גם ספק דמעוברי דרכים נפל אמאי אסור לישתרי מטעם ס"ס כנ"ל, ע"ז תירצו דבדין אין לתלות בעוברי דרכים, פי' ובודאי מן האילן ולהכי אסורים מטעם דלא עבידי דנתרי והוי ישל"מ, ואי כיון דאין ספק ע"ז וא"כ למה יתייאשו הבעלים גם כשידעו, לזה כתבו דחוששין לאינשי דלא מעלי, והם יורו היתר לנפשם גם בשלא מן הדין, אבל מדינא ודאי דאין ספק ובודאי מן האילן, ומה שתי' אח"כ בש"ס שאני זית הואיל וזיתו מוכיח, היינו כיון דזיתו מוכיח אין שום צד הוראת היתר אפי' לאינשי דלא מעלי נמי, דהא ודאי אפי' אינשי דלא מעלי יחפשו צד הוראת היתר עכ"פ, דבגזלנים לא קא מיירי, דהם יוכלו גם ליתלוש מן האילן, אלא דמיירי שגם הם יחפשו אחרי צד היתר וכיון דזיתו מוכיח אין צד הוראת היתר אפילו לאינשי דלא מעלי:

בא"ד שאני זית הואיל וזיתו מוכיח כו' אבל תאנה עם נפילתה נמאסת, פירוש מתלכלכת כו' ומפקירה, אבל ברוב ספרים גרסינן הואיל וחזותו מוכיח עליו כו' אבל תאנה עם נפילתה נמסת בלא אל"ף ואין דומין לאותו שבאילן כו' עכ"ל, הנפקא מינה בין שני הגרסות, לגירסא דזיתי מוכיח, יבוא ההיתר דתאינה והיאוש מבעל התאינה, לא בשביל סבת המוצא, משום דהמוצא יקחם, שזה ידעו הבעלים שהמוצא לא יקחם, שיתלה בודאי שנפלו מן האילן כיון שנמצא תחת האילן, וכמו בזיתים וחרובין דאסירי מה"ט שלא יתייאש, אלא יאוש דתאינה יבוא מפאת שאינה חשובה בעיניו ומפקירה, אכן להגרסא דחזותו מוכיח, מפאת שנמצא תחת התאינה אין ברור כ"כ שהמוצא לא יקחם, דדוקא בזיתים דחזותו מוכיח ויש סימן שמאילן נפל, להכי לא מתייאשי הבעלים, אבל בתאינה שאינה דומה לזה שבאילן ואין סימן, יתייאשו הבעלים, ולזה היאוש בא מפאת סבת המוצא שסבור דהמוצא יקחם, זהו הנ"מ בין שני הגרסות, ולפי"ז יש לבאר היתירא דקציעות מהו, ובשלמא לגרסא השניה, דדוקא היכי שיש בו סימן שדומה לאילן לא יתייאש, אבל אם אין בו סימן יתייאש, אע"ג דנמצא תחת האילן, בזה י"ל שגם בקציעות יתייאש, אע"ג דנמצא בצד השדה קציעות, דבקציעות א"א להכירן עפ"י סימן המראה, דכיון שמתייבשין תמיד על השדה אין שום מראה עליהם, וכמ"ש הט"ז (מחו"מ סי' ר"ס) אכן לגירסא דזיתו מוכיח, דאם אך נמצא בצד האילן לא מייאש, ויאוש דתאינה יבוא רק משום מאיסותא, א"כ בקציעות אין שום יאוש, דמפני סבת המוצא ודאי לא יתייאש, דשדה קציעות מוכיחין עליהם, והמוצא ודאי לא יקחם, ומפאת מאיסותא נמי לא שייך, כיון שכל שארי הקציעות נמי על הקרקע מונחים בשדה, אם לא שנאמר לחלק דכל הקציעות כיון שמונחים על מחצלות אין נמאסים בעיניו, אבל הנהו שנמצאו על הקרקע נמאסים בעיניו. אכן אכתי לשון הש"ס דקאמר תאנה עם נפילתה נמאסת, משמע דתירוץ זה לא קאי כ"א אתאינה ולא אקציעות מדלא הזכירו כלל לקציעות, ועוד דמלשון הש"ס משמע שרק הנפילה גורמת להיות נמאסת, דע"י שנפלה ממקום גבוה מן האילן נתרככה ונטנפה עד שנמאסה ובקציעות לא שייך זה, ואכתי יקשה טעם דקציעות מהו לגרסא דזיתו, והיה נ"ל לומר דבקציעות הוי טעם היאוש בשביל סבת המוצא גם לגרסא זאת, ולא דמי לתאינה, דבקציעות אע"ג שנמצא בצד שדה קציעות, א"א לומר עוד דהשדה מוכיחה שודאי ממנה הוא, ולא מעוברי דרכים, ונהי שמראה הדבר שהם ממנה, מ"מ לודאי א"א למיחשבי', דאכתי יש הוכחה אחריתי המראה להיפך, ויש להמוצא לספק ולומר, דאם מן השדה הוא, בתוך השדה היה להמצא ולא על אם הדרך, ומדנמצא על אם הדרך יש ספק לומר שמא מעוברי דרכים נפל, וממילא יתייאש האובד דסבור שהמוצא יקחם מפני שיתלה בעוברי דרכים, אבל בתאנה הוי ודאי דמן האילן נפל, וממה שנמצא בדרך אין ראיה, דהא גם התאינה גופא נוטה לדרך, וכיון שהזית מוכיח דודאי מן האילן, לא יתייאש האובד כיון דאין למוצא במה לתלות ודאי שלא יקחם, ולזה הוכרח לטעם דמפקיר, ועיין בטוחו"מ (סי' ר"ס) וז"ל המוצא קציעות בדרך אפי' בצד שדה קציעות שהדבר מראה שהם ממנו, וכן המוצא תאנים תחת תאנה הנוטה על אם הדרך ובודאי שממנו נפל כו' ע"כ, הרי דייק בדבריו גבי קציעות כתב שהדבר מראה שהוא ממנו, ובתאינה, שודאי מן האילן, והוא כדברינו, דבקציעות אין השדה מוכיח כ"כ עד שנימא שודאי מן השדה הוא כיון שיש גם הוכחה להיפך, ורק מראה שהיא ממנה, וממילא היתירן מפני יאוש שיבוא בסבת המוצא שסבור דהמוצא יקחם, והוי נמי יאוש מדעת כיון דחשיבי וידעי בהו, ובתאינה דהזית מוכיח שודאי מן האילן, וא"כ בשביל סבת המוצא לא יבוא היאוש, להכי הוכרח לטעם דמפקיר, ועיין בט"ז ובדרישה שטרחו למצוא טעם היתר דקציעות, ולפמ"ש הדבר נכון ומבואר. והנה התוי"ט (בפ"ג דמעשרות) כתב שהיתירא דקציעות היינו דוקא כשמצאן בדרך במקום שרבים מצויין שם וידוע שהבעלים נתייאשו אבל אם מצאן בינו לבין חבירו אסורין דלא מתייאש שידע שחבירו ימצאם, ועיין בפרישה (סי' ר"ס) שהשיג עליו, ולמ"ש הדבר נכון כהתוי"ט, ואם כי לא מטעמיה, אלא מטעם שכתבתי, דבנמצא בדרך דהמוצא יוכל לתלות גם מעוברי דרכים ויקחם, וממילא יתייאש האובד ולהכי מותרים, משא"כ במצאו במקום שאין רבים מצויין שם, א"כ ודאי הדבר שמן השדה הם, וא"א לתלות בדבר אחר, א"כ לא יקחם המוצא, וממילא שגם האובד לא יתייאש ואסורין משום גזל, וכ"ה להדיא בירושלמי (פ"ג דמעשרות) א"ר יונה לא אמרו אלא לדרך הא בינו לבין חבירו לא. ועיין שם בפ"מ שפי' טעם אחר בירושלמי, ומה שכתבתי נכון הוא:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה