אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף כא.

דף כ:

ברש"י ד"ה ברה"ר שרבים דשים עלייהו ואם היה בהם סימן היה נשחת, והקשו המפרשים למה פירש דוקא למ"ד דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ונ"ל משום דבמתניתין קשה תרתי, א), הסדור, דפתח בפירות שהוא מין אוכל, ואיפסיק בבבא דמעות מפוזרות, ואח"כ נקיט ועגולי דבילה דהוי נמי אוכל, ב), כיון דכולהו חד טעמא הוא משום דאין בהם סימן ונתייאש, א"כ ליתני חדא והוה ידעינן דהוא הדין לכולהו. ולכן נראה דכוונת התנא, שקודם שמודיע פרטי המציאות, רצה להורות סוגי המציאות שהם של המוצא, וטעמי סוגי המציאות נחלקים לשלשה, אשר עליהם יסוב הציר של כל פרטי הדינים בפרק הזה, ומחלוקת כל התנאים כפי ששנוים לקמן בפירקין, א), אבידה מדעת, שבסוג זה אין הטעם משום דאין בו סימן אלא אפי' ביש בו סימן נמי הוי שלו והטעם משום דאינו חושש לזה ומפקיר מדעת, ק דבר שאין בו סימן, שהבעלים מתייאשין, סוג השלישי, אפילו בדבר שיש בו סימן רק הסימן עשוי להתקלקל. ופתח בפירות מפוזרין לאשמועינן סוג דאבידה מדעת וכדאוקימנא בש"ס דמיירי במכנשתא דבי דרי, דהוי אבידה מדעת, ואח"כ נקט מעות מפוזרות, דבזה הוי הטעם משום דאין בו סימן והוא סוג הב', ואח"כ נקיט כריכות ברה"ר, לאשמעי' דאע"ג שיש בו סימן, מ"מ כיון שהסימן עשוי לידרס לא הוי סימן, ולא מכוון התנא לסתום בזה כאותו מ"ד דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן, ודאי, אלא אשמעינן סוג מציאה כזה שהסימן עשוי לידרס, ושבזה איפלגו תנאים, דמסתמא גם בימי התנא נחלקו בזה, ומה ששונה אח"כ מבבא דעגולי דבילה ולהלן, בזה הוי הטעם משום שאין בו סימן וכסוג הב', רק דאשמעינן דכל השנוים כאן הוי שלו אפילו לאביי דלקמן, משום דבכל אלו הוי יאוש מדעת, אי משום חשיבות אי משום כובד הדבר כדאוקים בש"ס, ועיין ברש"י ד"ה מעות מפוזרות זהו מטעם יאוש וזה טעמא דכולהו ע"כ, פי' כל הנהו דחשיב במתני' מעגולי דבילה ולהלן וכדברינו, ואין להקשות דאכתי היה לו לתנא למיתני במציעתא עגולי דבילה דהוי נמי מין אוכל, וידעינן סוג השני, דבדבר שאין בו סימן הרי שלו, די"ל דהא באמת הוי בכל הני יאוש שלא מדעת, ורק משום דחשיבי וממשמש בהו הוי יאוש מדעת, והאב מכל דבר החשובים הוי מעות דשם נאמר עיקר הטעם דאיידי דחשיבי ממשמש, ולהכי כשרצה לאשמועינן דין זה, דבדבר החשוב הוי יאוש מדעת, בחר למיתני מעות, ומזה ילפינן נמי לכל דבר החשוב דהוי נמי כמו מעות דחשיבות שלהם גורם למשמש. ובזה יש ליישב קושית התוס' בד"ה וכמה, אמאי לא מוקי ר' יצחק בבא דפירות מפוזרות במציאה ממש ולא באבידה מדעת, ודרך נפילה ואפי' טובא נמי, ולמ"ש א"ש, דאם גם בבא זה מיירי במציאה ממש ומטעם אין בו סימן נגע בה, א"כ אמאי פתח בו, הו"ל לפתוח במעות מפוזרות שהוא האב לכל דבר החשוב, ואח"כ למיתני כל מיני אוכלין בהדדי, אלא ודאי דבבא זו אשמועינן סוג דאבידה מדעת, ודו"ק:

רש"י ד"ה אי דרך הנוח אפי' בציר מהכי נמי עתיד לחזור וליטלן, כוונתו דלא נוכל לפרש כפשוטו דאמאי הם שלו כיון דדרך הנוח הוי מקום סימן, דבזה י"ל דלא ס"ל דמקום הוי סימן, ולכן פירש דהקושיא הוא, דאם דרך הנוח איך מותר לו ליקח כלל כיון שספק הנוח לא יטול וכ"ש ודאי הנוח מטעם דבעה"ב עתיד לחזור וליטלן, ולפי"ז עיקר הקושיא הוא על רה"י דברה"ר כיון דהוי מקום שאין מוצנע מותר ליקח אפי' בהנוח, אלא מדלא חילק בבבא זו בין רה"ר לרה"י א"כ אפי' ברה"י הרי אלו שלו, ע"ז מקשי דברה"י אמאי מותר כלל ליקחם כיון דהוי דרך הנוח, אלא דלכאורה קשה דלפמ"ש התוס' דלמ"ד סימן העשוי לידרס לא הוי סימן מיירי מתניתין בין דרך נפילה בין דרך הנוח, והמהרש"א שם הקשה דא"כ ברה"י דהוי מקום מוצנע אמאי מותר ליקח כיון דהוי מקום המשתמר, ומזה הוכיח דדעת התוס' שגם רה"י לא מיקרי מקום המשתמר, ודוקא אחרי הגפה או הגדר מיקרי מקום משתמר ע"ש, וא"כ קשה הך דהכא, דמאי מקשה כיון דהנוח הוא אמאי נוטלן, הא אפי' ברה"י מותר ליטלן, וביותר קשה לשיטת רש"י דמפרש מתני' אליבא דמ"ד סימן העשוי לידרס לא הוי סימן, וי"ל דרש"י יפרש דלמ"ד זה מיירי כולה מתני' דוקא בדרך נפילה, דבשלמא למ"ד דסימן העשוי לידרס הוי סימן מוכרחינן לאוקמי לפחות בבא דכריכות דמיירי בהנוח, דאל"כ אמאי חייב להכריז ברה"י, כיון דלדידיה מיירי בליכא סימן בגופו, ובע"כ דמיירי בהנוח והוי מקום סימן, אכן למ"ד סימן העשוי לידרס לא הוי סימן אין שום הכרח דמיירי בהנוח, דנוכל שפיר לומר דכולה מיירי בנפילה וברה"י מכריז הסימן, כיון דלדידיה מיירי ביש סימן בגופו, ואמנם בהנחה אה"נ שאסור ליקח ברה"י, דרה"י מקרי משתמר ושפיר מקשה כאן, ואפי' לפי' התוס' נמי אין הכרח לומר דרה"י לא הוי משתמר, דלא קאמרי התוס' רק דמיירי נמי דרך הנוח, אבל זה דוקא ברה"ר היכי דשרי ליטול וברה"י בדרך נפילה וכמ"ש בס' מ"ה, וא"ש דלזה יסברו נמי התוס' כהרא"ש דס"ל נמי דרה"י הוי מקום משתמר שאסור ליטול, ואילו לפי' מהרש"א יפלגו התוס' עם הרא"ש, ולמ"ש אין מחלוקת ביניהם ודו"ק:

תוד"ה כריכות ומיירי שמצא דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן, משמע מכאן דהא דמקום הוי סימן היינו דוקא אם מכוון מקום החפץ ממש, אבל אם המקום ממש לא יוכל לכוון, רק שזה מכוון שנפל ממנו ברה"י אין זה סימן, דאלת"ה אלא שאפי' באופן זה הוי נמי סימן, א"כ אפי' דרך נפילה הוי סימן לפמ"ש התוס' בסמוך בסוה"ד, שאפי' דרך נפילה יודע לכוון המקום אם ברה"ר או ברה"י נפל, אלא ודאי שדעת התוס' דסימן מקום לא הוי כ"א כשמכוון מקום החפץ ממש, וזה א"א בדרך נפילה, ואכן לולי דעת התוס' היה אפשר לומר שא"צ לכוון המקום ממש, ואם יודע לכוון שנפל ברה"י הוי סימן, והא דדרך נפילה לא הוי סימן, היינו משום דבדרך נפילה גם זה לא יוכל לכוון, אם ברה"י או ברה"ר, ואי משום דלפי"ז יהיה קשה קושית התוס' בסמוך דא"כ כריכות אפי' ברה"י, אמאי מכריז דהא מתייאש שסבור ברה"ר נפל, דמחמת קושיא זאת הוכיחו התוס' שזה יוכל לכוון, יש ליישב הקושיא באופן אחר, דבאמת הא דמייאש אפי' אם ודאי נפל ברה"ר, אין זה משום שיודע שהסימן יהיה נשחת בודאי, דהא אכתי יפול בלבו ספק, דשמא יגביהנו המוצא הראשון, בעת שהסימן לא הושחת עדיין, אלא דאמרינן שמספק יתייאש, וכל זה הוא דוקא כשיודע שהחפץ נפל ודאי ברה"ר, אבל אם גם ברה"י הלך, וגם ע"ז יש ספק אצלו שמא ברה"י אבדו, וא"כ יפול אצלו שני ספיקות לצד הטוב, שמא ברה"י אבדו ואז לא יהיה נדרס לעולם, ואפי' אם ברה"ר אבדו, שמא ימצאנו הראשון בעת שלא נדרס עדיין, וכיון שיותר קרוב אצלו שהסימן לא יהיה נדרס לכן ודאי דלא יתייאש, ולכן בזמן שמצאו ברה"ר תלינן דהאובד לא הלך כלל ברה"י, ולהכי אמרינן שנתייאש, אבל אם מצאו ברה"י, שמזה ידעינן שעכ"פ היה האובד גם ברה"י, ובאופן זה ודאי דלא יתייאש, ולפי"ז לא מוכח כלל הוכחת התוס' ושפיר נוכל לומר שבדרך נפילה ג"ז לא יוכל לכוון, ואפ"ה לא מתייאש כיון שיש גם ספק אצלו שמא ברה"י נאבד כמו שהאמת היה כן, וממילא נוכל לומר דהיכי שמכוון אם ברה"י או ברה"ר הוי סימן טוב, ודו"ק:

תוד"ה וכמה, עמ"ש לעיל ברש"י ד"ה ברה"ר ובסמוך בע"ב בגמ':

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה