בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף כ:
בגמ' אלא כדאמר רבינא טבעא מכריז ה"נ שטרי מכריז, וכבר האריכו הראשונים ואחרונים בפי' הסוגיא לתת טעם למה הוצרך הש"ס לסימן דמנין עם הכריכה, כיון דכריכה לחודי' הוי סימן וכן מנין לחודא, ועיין ברא"ש כאן, ולולי דבריהם הקדושים היה נ"ל דהכא גבי שטרות לא סגי בסימן דמנין לחוד, לא משום גריעותא דסימן, אלא משום דסימן ודאי דלא עדיף מעדים ואפי' בדאתו סהדי שראו דממלוה נפיל ג"כ לא מהני דכיון דנפל השטר הרי איתרעי וחיישינן שמא פסול הוא, ולהכי בעינן שיהא בתכריך או בקשר, שמזה ניכר דלאו דרך השלכה הוא כ"א דרך נפילה וכמ"ש בחדושיי לעיל בדבור הסמוך, והן אמת שברש"י א"א לכוון זה, דז"ל רש"י וזה צריך שיאמר שלשה היו וכרוכים היו ע"כ, הרי משמע להדיא דצריך שיאמר נמי סימן הכריכה, ולמ"ש דכריכה לא יוצרך כ"א להורות דדרך נפילה היתה, לא בעינן שיאמר זה, דאפילו אם הוא לא ידע מזה שכרוכין היו, כיון שבאמת היו כרוכין סגי בהכי, ובודאי שרש"י ס"ל דכרוכין בעינן לסימן, אכן בפי' הש"ס היה אפשר לומר כן ואח"כ מצאתי בנה"מ סי' ס"ה קצת מזה, ולפי"ז היה מקום ליישב קושית הש"ך (חו"מ סי' ס"ה סקל"א) בסוגיין דקאמר כמה הוא תכריך ג' שטרות, מזה משמע דעיקר הסימן הוא המנין, דאי הסימן הוי הכריכה הדרא קושית הש"ס, מאי איריא ג' אפי' תרי נמי, ובאמת מדנקט במתני' סימן דכריכה משמע דכריכה הוי סימן וכן מוכח מכולה סוגיא דכריכה הוי סימן ע"ש ולמ"ש א"ש דכריכה לחוד ודאי הוי סימן, והא דנקט דכמה תכריך ג' שטרות דמשמע דבתרי שטרות לא מחזירין, אשמועינן בזה תרי מילי, א), דאפי' בג' שטרות דאיכא סימן מנין אפ"ה בעינן שיהיה דוקא בתכריך, ובלא זה לא מהני גם סימן המנין, ב), דבתרי שטרות אע"ג דאיכא סימן דתכריך מ"מ כיון שהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון, ושמא בפעם אחת פרע הלוה, והמלוה נתנן לו כרוכין ולכך ידע שהן כרוכין, להכי לא מהני גם סימן דתכריך במקום שאינם לפנינו, אבל אם שניהם לפנינו והאחד יודע הכריכה והשני אין יודע, דאז לא שייך לומר כן ודאי שגם סימן הכריכה מהני, ואפי' בתרי שטרי נמי מחזירין, ומכוון זה ממש לפי' הרמ"ה שהביא הטור, וסרה הרבה קושיות הש"ך לדברינו אלה:
ולכאורה היה נראה שגם הטור יפרש כפירושי, דז"ל הטור שם, מצא שלשה שטרות כרוכין זה על זה כו' יכריז שטרות מצאתי ולמי שיאמר מנינם יחזיר וא"צ שיאמר היאך היו כרוכין ע"כ, וצריך להבין דעתו בזה, דלצרוף הסימן ודאי דלא מצריך הכריכה, דהא מסיים דא"צ שיאמר כרוכין היו, ואי נימא דס"ל כמ"ש הרא"ש דכרוכין בעינן כדי שיוכל ליתן סימן במנין, דאל"ה שמא לא יפול אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין, גם לפי"ז בעינן שנותן הסימן יודע עכ"פ שכרוכין היו, ואפי' אם באמת היו כרוכין והמלוה לא ידע מזה אכתי יתייאש שסבור היה שלא היה כרוכין, אע"כ דיפרש כפירושי, דכרוכין בעינן רק להורות שהיה דרך נפילה, ולזה אם אך היו כרוכין אפי' אם המלוה לא ידע מזה נמי מהני, אכן שוב חזרתי מזה כשדקדקתי לשון הטור שכתב וא"צ שיאמר "היאך היו כרוכין" ולא כתב שא"צ שידע אם כרוכין היו, משמע מזה דזה ודאי בעינן שיהיה יודע שכרוכין היו, רק א"צ שידע אופן כריכתם, אם זה ע"ג זה, או אחד היה כרוך בראש חבירו, דאם הכריכה היה סימן היה צריך שידע אופן כריכתם, אכן עתה שהכריכה אינה כ"א בכדי שלא יתייאש, סגי שיהיה יודע רק שכרוכין היו ונפלו במקום אחד וא"צ שידע "היאך היו כרוכין" הרי משמע מזה להדיא דהטור יפרש כפי' הרא"ש, דאי כפירושי למה צריך לכתוב שא"צ שידע היאך היו כרוכין, הא רבותא ותר הו"ל לכתוב שא"צ שידע אם גם היו כרוכין, ובדעת רש"י נ"ל ג"כ דמפרש כהרא"ש, דכריכה לאו לסימן הוא, אלא בכדי שלא יתייאש, אבל עיקר הסימן הוי המנין מדכתב רש"י וז"ל וזה צריך שיאמר כמה הם וכרוכין היו, ואי כהבנת המפרשים ברש"י, דהכריכה בעינן לסימן היה צריך לומר גם באיזה אופן היו כרוכים, ומדכתב רש"י שיאמר כרוכין היו ולא קאמר שיאמר היאך היו כרוכין מוכח להדיא דס"ל דהכריכה לאו לסימן הוא, וז"ב ברש"י, ואם כי כל המפרשים הבינו ששיטת רש"י חלוק משיטת הרא"ש, דלהרא"ש א"צ שיאמר, ורש"י שכתב שצריך שיאמר הכריכה מכלל דאין מפרש כהרא"ש, אבל באמת לא דקדקו כל הצורך ואין חלוק בין פרש"י להרא"ש, דמ"ש הרא"ש דא"צ שיאמר, היינו אופן הכריכה, ומ"ש רש"י דצריך שיאמר, היינו עצם הכריכה, ושזה צריך ודאי שידע אפי' לשיטת הרא"ש וכמ"ש, וממ"ש יצא לנו החלוק בין פי' הרא"ש ורש"י לפירושינו אנו, דלפירושם בעינן שיאמר עכ"פ שכרוכין היו, ולפירושינו דכריכה בעינן רק להורות דדרך נפילה היתה, אם אך היו כרוכין אע"ג שהמלוה לא ידע מזה ג"כ סגי, וכן בשני שטרות נמי אם שניהם לפנינו והאחד יודע והשני אינו יודע ג"כ מהני דתכריך לחוד נמי הוי סימן, ודו"ק:
סליק פרק ראשון
אלו מציאות פרק שני