בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף כ.
בגמ' ש"מ איתא לדשמואל, והנה הראשונים פירשו דהיינו מטעם מיגו, דמשו"ה לא חיישינן לקנוניא דאי בעי למיעבד קנוניא מה לה לשקר תמחול כתובתה לבעלה ומדלא מחלה ש"מ קושטא קאמרה דיהבה ליה לשובר מומן הכתוב בו, אכן מרש"י משמע דלאו מטעם מיגו אתינא עלה, אלא דכיון דקא מודה דפרוע הוא ושובר מעליא הוא, זו היא מחילתה וכמאן דאמרה מחול לך דמי, דז"ל רש"י ש"מ מדלא חיישינן להכי דא"נ הוה הכי שפיר זכה בעל בשובר שנכתב לשמה איתא לדשמואל כו' הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי מחול ושפיר טריף בעל ע"כ, וכלשון הזה כתב גם הנמוק"י, ונראה דלהכי לא רצה לפרש דמטעם מיגו הוא, משום דהרא"ש הקשה דמאי מיגו הוא זה, שמא ניחא לה טפי בהחזרת השובר ממה שתמחול הכתובה לבעלה, דאי מחלה היתה צריכה לשלם ללקוחות כל מה שהכתובה שוה עכשיו כשהיא גרושה וכשמחזירין השובר אינה משלמת אלא דמים מועטין שקיבלה מהלוקח כי המכר לא היה מכר שכבר נתקבלה כתובתה, ותי' דמיירי שעדיין היא נשואה גם עתה א"כ אין שוה הכתובה גם עתה כ"א דבר מועט, ואין נ"מ בין מחילה להחזרת השובר, ואכן רש"י לא ניחא ליה תי' הרא"ש, דמלשון רש"י בד"ה ואזלה וזבנה, בעודה תחתיו, ואי גם עתה נשואה היא פשיטא דבעת המכירה נשואה היתה, ומאי אשמעינן בזה, אלא ודאי דרש"י סובר דעתה היא כבר מגורשת, לזה אשמעינן דעכ"פ בעת המכירה נשואה היתה, ואפשר לומר דלשון הש"ס ואתי לטרוף לקוחות משמע שהגיע זמן הכתובה לגבות, וזה גרם לרש"י לפרש דכעת היא מגורשת וכמו שהרגיש הרא"ש עצמו בדיוק הזה, ועכ"פ כיון דרש"י סובר דעתה מגורשת היא והכתובה שוה הרבה, לא יוכל לפרש מטעם מיגו כיון דאין לה מיגו, לזה הוכרח לפרש דפרעון גופא הוי המחילה, ואכן למ"ש לעיל דשיטת רש"י הוא דעל עצם הכתובה אין חשש ורק על קרקע המיוחדת לא הוצרך לזה דשפיר יש לה מיגו, וכן אי נימא כשיטת הפוסקים דאפי' מאן דדאין דינא דגרמי אין חייבת לשלם אלא מה שקיבלה לא הוצרך לזה דג"כ יש לה מיגו, אלא משום דשיטת רש"י פ' הכותב דצריך לשלם כל הכתוב בשטר וכדעת הרמב"ם ולשיטתו אין כאן מיגו והוכרח לפרש דלאו מטעם מיגו הוא, וז"ב:
וחוץ לענינינו יישבתי בזה דברי הרמב"ם מקושית הש"ך דבחו"מ לסי' ס"ו סקצ"ז) הקשה דברי הרמב"ם אהדרי, דבפ"ה מאישות כתב בהיה לו חוב ביד אחרים וכו' במעמד שלשתן מקודשת, והמ"מ הוכיח מזה דס"ל לרמב"ם דבמעמ"ש א"י למחול דאל"כ אמאי מקודשת הא לא סמכא דעתא וכמ"ש כאן בתוד"ה ש"מ, ובפ"ו מהל' מכירה משמע דס"ל דמוכר שט"ח יכול למחול אפי' במעמד שלשתן. ונ"ל בפשוטו עפמ"ש התוס' (ב"ב קמ"ז ד"ה המוכר] הביא הר"י ראיה שאפי' למאן דדאין דינא דגרמי א"צ להחזיר אלא מעות שנתן הלוקח ולא כל שווי השטר מסוגיא דקדושין (דף מ"ז) התקדשי בשט"ח כו' ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומסקנא דפליגי בדשמואל ומ"ד אינה מקודשת אית ליה דשמואל דיכול למחול ולא סמכא דעתה שמא ימחול, ואי נימא שצריך להחזיר כל השטר למה לא סמכה דעתה ע"כ, וא"כ למאן דס"ל באמת דמשלם כל שווי השטר ודאי סמכא דעתה וצריכה להיות מקודשת, דנהי שיוכל למחול מ"מ כיון שסופו לשלם כל השווי הרי סמכא דעתה, ואין לדחות ולומר דאכתי לא סמכא דעתה שצריכה להיות תובעת ממנו ויהיה לה בשת וזילותא דדינא וכמו שדחה בתוס', די"ל דהסמיכות דעת שלה הוא לא על התשלומין, מה שישלם אח"כ, דאם היתה יודעת שודאי ימחול, אה"נ שלא היתה מתרצה אף שתוכל לתובעו, כי לא ניחא לה זילותא דבי דינא, אלא הסמיכות דעת הוא, דכיון שיוצרך אח"כ לשלם כל השווי א"כ ודאי שלא ימחול, דאם לא היה מחויב לשלם כל השווי יש לומר שיעשה קנוניא עם הלוה וימחול, אבל השתא שמחויב לשלם כל השווי מהיכי תיתי ימחול, ולא שייך בזה חשש קנוניא, ולזה צדקו דברי הרמב"ם, דלשיטתו (בפ"ז מחובל ומזיק) דס"ל כרש"י שצריך לשלם בעד כל שווי השטר, ולכן בהל' מכירה כשדן אי יכול למחול, כותב שיכול למחול, דכן הוא הדין כשמואל, ואפ"ה פוסק דמקודשת כיון דצריך לשלם כל שווי הכתובה סמכא דעתה שבודאי לא ימחול ודו"ק. וא"ל לשיטה הזאת, דא"כ מאי קאמר שם בקדושין דפליגי בדשמואל, ולחכמים דס"ל כשמואל אינה מקודשת, הא צריכה למיסמך דעתה כיון שמחויב לשלם לה, די"ל דהיינו רבנן דפליגי אר"מ ולא ס"ל דינא דגרמי כלל, דרק ר"מ הוא דדאין דד"ג, ורבנן דפליגי עמו וס"ל דלא דיינינן וא"צ לשלם לה כלל, להכי ס"ל דאינה מקודשת מטעם דלא סמכא דעתה. אלא דאכתי יקשה דא"כ אמאי הוצרך בש"ס לומר דבדשמואל פליגי ור"מ ל"ל דשמואל והא יכול לומר שגם ר"מ ס"ל דשמואל ואפ"ה מקודשת לדידיה דדאין דד"ג, וי"ל שבאמת מצד דין זה דקדושין אה"נ שהו"מ למימר כן, ורק משום שאליבא דאמת ר"מ לית לי' דשמואל וכמ"ש התומים בסי' ס"ו, דר"מ לשיטתו לא יוכל לסבור כשמואל, והוא עפמ"ש הרמב"ם (בפ"ו ממכירה) והתוס' בקדושין שם דלהכי יכול למחול משום דמכירת שטרות הוא רק מדרבנן והטעם דאינו אלא מדרבנן כתבו התוס' (ב"ב דף ע"ו) משום דקיי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה והוי כמוכר דשלב"ל, וא"כ לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הוי גם מכירת שטרות דאורייתא וממילא אין יכול למחול ע"ש, ואם כי קשה לי על התומים ממ"ש בסוגיא דקדושין כו"ע אית להו דשמואל, שוב ראיתי בריטב"א שכתב דאוקימתא הזאת לאו דסמכא הוא לפי המסקנא וא"כ בלא"ה לא יקשה מאוקימתא הזאת:
ומדי דברי בזה אזכיר מה שראיתי בס' ת"מ לתרץ קושית הש"ך דאע"ג דס"ל לרמב"ם דמוכר שט"ח יכול למחול מ"מ בקדושין מקודשת לפי מה דס"ל לרמב"ם טעם דיכול למחול משום דמכירת שטרות מדרבנן ומשום דהוי דשלב"ל, וברמ"א חו"מ (סי' ר"ט) הביא בשם הגהות מרדכי, דאע"ג דאין מקנה דשלב"ל מ"מ אם הוא רוצה לקנות מקנה ג"כ ולכן שנים שהקנו זמ"ז על מתנה שיקבל אחד מהם שלכל מי שיתן יחלוק עם חבירו דקנה, וכתב הסמ"ע הטעם דאגב דרוצה לקנות מקנה ג"כ, וא"כ בקדושין דרוצה לקנות האשה ע"י הקדושין מקנה ג"כ והוי בזה מכירת שטרות דאורייתא ואין יכול למחול ע"ש, ולע"ד טעה בתרתי בגמ' וסברא, בסברא. דזה ש שמ"ש הרמ"א דהיכי דרוצה לקנות מקנה ג"כ, היינו כשהדבר שרוצה לקנות הוי נמי דשלב"ל, ואז אמרינן דכיון שרוצה שיחול הקנין על הדשלב"ל של חבירו מקנה לו ג"כ את הדשלב"ל שלו, וכעין פי' ר"ת גבי אסמכתא דלהכי משחק בקוביא לא הוי אסמכתא משום דאגב דבעי לקנות מקנה ג"כ והיינו כשהדבר שרוצה לקנות שזה הוא לאותו דבר שמקנה לו, דבזה אמרי' שאגב שרוצה לקנות מקנה, דאי לא מקנה לחבירו את הדשלב"ל שלו, לא יוכל לקנות את של חבירו דהוי נמי מסוג כזה, אבל אם הדבר שרוצה לקנות מחבירו הוא דבר הבא לעולם שראוי לחול בו קנין לא שייך סברא זאת, דאלת"ה א"כ בכל סוגי חליפין, אם יחלוף דשלב"ל על איזה חפץ, נימא נמי שאגב דרוצה לקנות מקנה, וכן במכירה נמי נימא דאגב דרוצה לקנות המעות מקנה ג"כ, אלא ודאי דהיכי שאינם מסוג אחד לא אמרי' סברא זאת, וא"כ ממילא שגם בקדושין לא שייך לומר כן, שאגב שרוצה לקנות האשה שהיא בעולם מקנה לה הדשלב"ל, ואע"ג שראיתי בתשובת חת"ס (סי' קפ"ו) כתב לדבר פשוט דהיכי דמצד אחד הוי דשלב"ל ומצד השני הוי דבר הבא לעולם כ"ש דמהני, מ"מ לענ"ד נראה כמ"ש, וגם בלא זה טעה בדבר המפורש, דהא הרמב"ם עצמו לא ס"ל כלל כהגהת מרדכי, דאמרי' אגב דרוצה לקנות מקנה, והרמ"א עצמו ציין דלעיל סי' קע"ו יש חולקין בזה והוא שיטת הרמב"ם דס"ל גבי אומנין שנשתתפו דלא מהני הקנין משום דהוי דשלב"ל, אע"ג דהתם נמי הוי אגב דבעי, וא"כ איך יתרץ דעת הרמב"ם מטעם דרוצה לקנות כיון דלא ס"ל לדין זה כלל, ומ"ש הוא נכון בדעת הרמב"ם:
ובעיקר הדין אי יכול למחול במעמ"ש, נ"ל דתלוי בשני הטעמים על הא דיכול למחול, דלשיטת ר"ת משום דשיעבוד הגוף נשאר אצלו וממילא פקע שיעבוד הנכסים, וא"כ במעמ"ש שהלוה כאן ונתרצה הרי הוא נשתעבד מעתה להלוקח להכי אין יכול למחול, ולטעם השני משום דמכירת שטרות הוא מדרבנן, א"כ מעמ"ש דהוי נמי מדרבנן יכול למחול והרמב"ם דס"ל כטעם השני להכי ס"ל דיכול למחול, וראיתי בריטב"א דקדושין שכתב נמי דמעמ"ש שיעבוד דלוה הוא ואין יכול למחול:
ב מתניתין מצא בחפיסה או כו', וכתב הרא"ש ולא איתרע בנפילה זו כיון שע"י הסימן מתברר אי ממלוה אי מלוה נפל ע"כ. כוונתו דלא תיקשי הא לעיל במתני' גבי מצא שטרי חוב אמרינן דלא יחזיר משום דאיתרע בנפילה, א"כ מה מועיל הסימן, לכך קאמר דשאני התם דהספק הוא דילמא מן הלוה נפל, אבל הכא ע"י הסימן מתברר דממלוה נפל כן נראה כוונתו לכאורה, ולפי"ז משמע שהיכי דידעינן ודאי דממלוה נפל כגון שיש עדים שראו שממלוה נפל גובין בו, והנה בקצוה"ח סי' ס"ה הביא בזה סתירת דברי רש"י אהדדי, דלעיל (דף ז') גבי נפל ליד דיין לא יציאוהו עולמית ופרש"י לא לוה ולא מלוה עד שיבוא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל ע"כ, הרי משמע להדיא דאם יש עדים שמיד המלוה נפל יחזירו למלוה, ואכן מלשון רש"י לעיל (דף י"ב) ד"ה הני ריעי וז"ל הואיל ונפל איתרע די"ל אם היה כשר היה נזהר בו, וכן שם דף י"ג ברש"י ד"ה מוקי מתניתין וחיישינן דילמא איקרי וכתוב ולכן הופקר להשליכו עכ"ל, מזה משמע דעיקר הריעותא מדלא נזהר לשומרו ש"מ חספא בעלמא הוא, ולזה אפי' ידוע שנפל מיד המלוה נמי ראוי לפסול ע"ש, ולעד"נ דאין בזה שום סתירה, דע"כ לא קאמרי' הסברא דכיון דנפל איתרע, כ"א דווקא במקום שיש לנו לחשוש על עצם כשרות השטר, אם כשר או פסול הוא, וכגון חשש מוקדם או שמא נמלך שלא ללות כלל וכדומה, דבזה שייך שפיר לומר כיון דפסול הוא ואין בו שום צורך להכי הופקר להשליכו, ובכה"ג שייך לומר דהנפילה מוכיח שפסול הוא, אבל היכי דעצם השטר כשר היה רק שאנו חוששין לפרעון, בזה לא יוכל הנפילה להוכיח על הפרעון ולומר דהנפילה מוכיח שהושלך מדעת מחמת שנפרע, דאפי' אם באמת נפרע, ודאי שלא ישליכנו דצריך הוא לשומרו בכדי להחזירו ללוה, דהלוה ודאי שיתבע השטר מאתו דצריך הוא לו להראות שכבר מסולק הוא מחובו וכמ"ש הבעה"ת, ועיין לעיל דף י"ב דקאמר הש"ס סברא דנפל איתרע, רק לגבי החשש דשמא כתב ללות בניסן כו', וכן ברש"י שם, אם כשר הוא היה נזהר לשומרו, הרי דוקא על חשש פסול אמרי' דהנפילה מוכיח, אבל בחשש פרעון לא הוזכר זה, והא דמוקמינן לעיל מתני' דמצא שט"ח דלא יחזיר משום חשש פרעון וקנוניא, לאו משום דאיתרע בנפילה, והנפילה מוכיח שהושלך מדעת, אלא משום כיון דנפל השטר ואינו ביד המלוה והוי כמלוה על פה דלא נקיט שטרא בידו דמהימן לומר פרעתי, דהא טעמא דלא מהימן במלוה בשטר, היינו משום דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי והכא דליתא לשטרא בידו מהימן לומר פרעתי כמו במע"פ, ובחייב מודה נמי לא יחזיר משום כיון דבלא הודאתו הוי מהימן לומר פרעתי, השתא כשהודה נמי חיישינן לקנוניא, דכללא הוא כל היכי שבלא הודאתו לא מצי לגבות, גם ההודאה לא יועיל, ולפמ"ש יצא לנו לענין חקירתינו, כשראו עדים דממלוה נפל, דהיכי שאנו חוששין על כשרות השטר, דהתם הנפילה מורה לנו שחספא בעלמא הוא והושלך מדעת, ודאי שגם עדים לא מהני, דמה מועיל אם מיד המלוה נפל, כיון דאמרי' שחספא הוא, משא"כ היכי שזה יודעין אנו שהשטר כשר היה, ורק שחוששין לפרעון, שבזה יפעול הריעותא דנפילה לא על השלכה מדעת, כ"א רק מחמת שאין בידו של מלוה, ולהכי בדאתו עדים שראו שמיד מלוה נפל הוי כאילו נמצא השתא בידו של מלוה ולא מהימן לומר פרעתי ושפיר גובה בו, ובזה א"ש דבורי רש"י, דבד"ז דמיירי התם בשטר שנפל ליד דיין, והיינו דכתב בו הנפק, דבשטר כזה לא חיישינן לשום פסול, דב"ד לא היה מקיים, ורק החשש הוא שמא פרעו, כיון שאינו ביד המלוה, ולהכי בזה שפיר כתב רש"י דאי אתו סהדי שנפל מיד המלוה מחזירין לו, אבל בדי"ב דמיירי התם לענין חשש שמא כתב בניסן כו', דחשש מוקדם הוא, שבזה הנפילה מורה שפסול הוא והופקר להשליכו, ודאי שאפי' אתו סהדי נמי לא מהני:
אלא דלפי"ז יש להבין מ"ש הרא"ש, דלהכי לא אמרינן כאן דאיתרע בנפילה משום שע"י הסימן מתברר דממלוה נפל, והא כיון דלאו בשטר מקוים מיירי הכא ואיכא למיחש בו נמי חשש דפסול הגוף, וא"כ מה מועיל הסימן לברר דממלוה נפל, והא הסימן לא עדיף מעדים, ועדים נמי לא מהני בכה"ג, ואמנם יש לומר דהא הכא מיירי שמצאו בחפיסה או בתכריך וניכר שדרך נפילה נפלו וכשרים הם שהדבר מוכיח שהיה מכוון לשומרם, ולא שייך כאן כלל לומר דנפילה מרעי לשטר, וא"כ החשש דשמא פסול הוא לא חיישינן, דשמירת השטר מוכיח דכשר הוא, רק שאפ"ה הוצרך הרא"ש לטעם דע"י הסימן מתברר, היינו משום דנהי דנפילה דהכא לא מרעי השטר כ"כ להוכיח שפסול הוא, מ"מ סוף סוף כיון דנפל הרי ליתנהו ביד מלוה, וא"כ עלינו לחוש לפרעון, שמא מיד לוה נפל, ואין לומר שהלוה לא היה שומרו בחפיסה, דהא שפיר מוכרחים אנו לומר דהלוה נמי ישמרנו היטב עד שיראנו לעולם שפרעו כי היכי דאי איצטריך עוד ללות מאחרים דלא לחזקיה בגברא דמסיק בו זוזי וכסברת בעה"ת, דאלת"ה אלא דהלוה לא ישמרנו בחפיסה, א"כ אמאי איצטריך הכא כלל לסימן דחפיסה, שהמלוה יכוון הסימן, אפי' אם המלוה לא יוכל לכוון הסימן נמי נחזירנו לידו, דכיון דבחפיסה אשתכח ודאי דממלוה נפל, אע"כ שמזה אין ראיה שממלוה נפל, דגם הלוה ישמרנו בחפיסה, וא"כ אכתי יקשה, נהי דחשש פסול ליכא הכא, מ"מ לפרעון נחוש כיון דנפל וליכא ביד מלוה, לזה הוצרך הרא"ש לתי' שע"י הסימן מתברר דממלוה נפל, כיון דהוא מכוון הסימן והלוה אין מכוון, וכיון שמתברר דממלוה נפל הוי כאילו השתא ביד המלוה ולהכי לא חיישינן נמי לפרעון. ואם כי בכאן סתם הרא"ש דבריו, אכן עמדתי על כוונתו ולמדתי סתום מן המפורש בשמ"ק בשם הרא"ש וז"ל או אגודה של שטרות לא דמי למצא שט"ח לעיל דאמרי' משום דנפל איתרע דהתם חשיב ריעותא מה שהוא מוטל באשפה ומוכיח עליו שמחמת פסולו זרקו, אבל הכא שהם בחפיסה או בתכריך ניכר שדרך נפילה נפלו שם וכשרים הם שהדבר מוכיח שהיה מכוון לשומרם ועוד דהתם יש להסתפק אם מיד הלוה או מיד המלוה נפל אבל הכא למי שנתן סימן מחזיר כו' הרא"ש עכ"ל, הרי דהביא שני טעמים בשם הרא"ש ולמה הוצרך לזה, אע"כ כמ"ש דהנפילה עושה ריעותא על השטר בשני ענינים, אחד, על כשרות השטר, שמוכיח שמסתמא פסול היה ומשו"ה הוזרק לאשפה, שנית, שע"י הנפילה יש לחוש לפרעון, ולא משום דהנפילה מוכיח ע"ז, אלא משום שאינו ביד המלוה, ולהכי יוצרך שני הטעמים, וטעם האחד לא יספיק על ריעותא השנית, דלהסיר החשש האחד יוצרך הטעם דמשום דנמצא בחפיסה מוכח שמתכוון היה לשומרו עוד וכ"ש דלא הופקר להשליכו, ואכתי היה לנו למיחש לפרעון כיון שאינו בידו דמלוה, ע"ז יבוא ברור הסימן שיגיד המלוה שזה יברר דמיד המלוה נפל והוי כאילו בידו הוא, ולא מהימן לומר פרעתי, והדברים נכונים:
ובזה ניישב מ"ש הש"ך בחו"מ (סי' ס"ה סק"כ), דאפי' בנותן המלוה סימן לא מצי לגבות ממשעבדי דחיישינן לקנוניא שהלוה הגיד לו הסימן ע"ש, ואם כי בעיקר דינו לא נהירא כוותיה, דהכא ליכא שום חשש דקנוניא וכמ"ש בשמ"ק כאן, דא"כ יתן הוא בעצמו הסימן וימסרנו לו בצנעא, או משום די"ל דדוקא היכי דלא ידעינן של מי הוא בלא הודאה אין לנו לנטית לעשות עפ"י הודאה כלל דחיישי' לקנוניא, אבל הכא דלא אזלינן בתר הודאה כ"א בתר סימנין ניחא ע"ש, אכן בנתיבות שם השיג עליו מטעם אחר, דאפי' היה בזה קנוניא ג"כ לא היה לנו למיחש הכא לזה, דע"כ לא חיישינן לפרעון ולקנוניא כ"א היכי דנפל ואיתרע והכא דלא איתרע כלל כיון שיש בו סימן לא חיישינן לקנוניא ע"ש, והבין דחשש דפרעון היינו דוקא היכי דאיתרע בנפילה, ואם כי כן כתב הרא"ש כאן והובא בחו"מ (סי' ס"ה סעי"ג). אכן לענ"ד נראה נכון דחשש פרעון לא תלי כלל באיתרע בנפילה כיון שגם הנפילה לא מוכיחה שכבר נפרע דנימא דמשום הכי הופקר וכמו שכתבתי, ודו"ק:
היוצא לדינא דבמקום שאנו חוששין אם השטר פסול דבזה הנפילה מוכיח דהשטר חספא הוא, בכה"ג אפי' באו עדים שמיד המלוה נפל, או המלוה נותן סימן לא מהני, אבל במקום שאין אנו חוששין לשטר פסול כגון במקוים, או שניכר שבדרך נפילה נפל ולא בדרך השלכה, בזה אם באו עדים דממלוה נפל גובין בו, ומה שהביא בקצוה"ח ראיה ממ"ש בחו"מ (סי' מ"א סע"ב) דאם הניח המלוה שטרו במקום שאינו משתמר ונמחק אין עושין לו קיום דכיון שהניחו במקום שראוי להמחק בודאי פרעיה, יש לדחות דהתם כיון דהניחו בידים במקום שראוי למחוק מוכח בע"כ שפרעו, אבל מהוכחת נפילה אין ראיה שפרעו, ועוד דלמחוק יוכל להניחו, דעיקר הצורך מה שיוצרך בשטר הפרוע, להחזירו ללוה והלוה יוצרך להראותו לאחרים, וגם כשהוא מחוק קצת יוכל להחזירו ללוה, לכן לא יחוש להניחו במקום שראוי להמחק, אבל להשליכו לגמרי באשפה זה לא יעשה אפי' לאחר פרעון כיון שעדיין יש לו צורך בשטר וכנ"ל. אלא דלפמ"ש יהיה תמיה עצומה עמ"ש הש"ך (סי' ס"ה סק"כ) עמ"ש המחבר שם דאם נותן המלוה סימן בגוף השטר כגון נקב יש בו לא מהני, וכתב הש"ך דסימן מובהק אחר בגוף השטר מהני, ותמוה מאוד דמאי מהני סימן מובהק אחר, כין שיש לחוש אם השטר פסול, והנפילה מוכיח שחספא בעלמא הוא ואפי' עדים לא מהני בכה"ג, ודוקא בסימן כרוכין וסימן דחפיסה מהני, ומשום דהתם מוכח דמתכוון היה לשומרם ולא בדרך נפילה הושלכו, אבל סימן אחר ודאי לא מהני, וכמו כן יש לתמוה עמ"ש הטור בשם בעה"ת דטעם דנקב יש בו לא מהני משום דנשתהה בידו וידע הסימן, תיפוק ליה דאפי' אם הסימן הוא מברר דממלוה נפל נמי לא מהני כיון דכל זמן שאין ראיה דמתכוון לשומרו הנפילה מוכיח שחספא הוא, וצ"ע: