אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף יט:

דף יט.

בגמ' הא בבריא והא בש"מ, ובפנ"י הקשה דלפי הסברא דר"א בר ממל, דאע"ג דקתני נמי דייתיקי ואפ"ה מצי לאוקמי במתנת בריא א"כ לוקי אידי ואידי במתנת בריא והא דקתני במתניתין הא אמר תנו נותנין היינו במתנת בריא שיש בה קנין שזכה למפרע מיום הקנין, וברייתא איירי בשטר דלאו הקנאה, ותי' דא"כ כי אינו מודה נמי אמאי לא יחזיר, כיון שקנה למפרע אפי' אם לא נתנה לידו ולא שייך כלל חששא דנמלך ע"ש. אלא דלפי"ז יקשה דלשיטת הר"ח והרי"ף דבעינן גם בשטר הקנאה מטא לידו, א"כ יוחזר קושית הפנ"י, דלוקי מתני' בשטר הקנאה ולהכי כי מודה ואומר ליתנו הוי כמטא לידו, ובאין מודה לא יחזיר כיון דחיישינן לשמא נמלך ולא מסר לידו, ולכן היה נראה מזה ראיה למה שכתבתי לעיל (דף י"ג ע"ב) בטעם הדבר דמצרכי מטא לידו, לא כהבנת המפרשים משום דקנין לחוד לא יועיל כ"א להתחלת השעבוד, וגמרו יהיה במסירת השטר, אלא דקנין לחוד נמי מועיל, אם אך היינו יודעים שהקנה לו אפי' אדעת שלא ילוהו, ורק להכי לא מועיל הקנין, משום דמן הסברא עלינו לומר שלא הקנה לו כ"א אדעת שילוהו, ולכן בכל שטר הקנאה עלינו למיחש שמא לא לוה כלל, ולהכי בעינן דמטא לידו, וכיון שכבר מסר לו השטר אמרינן שודאי הלוהו כבר ע"ש היטב, ולפי"ז לא יוצרך התנאי דמטא לידו כ"א בשטר הלואה דשייך בו החשש, שמא לא לוה כלל, אבל במתנה לא שייך זה, ולא יוצרך לתנאי דמטא לידו, וא"כ הכא דמיירי במתנה שגם לשיטת הרי"ף לא בעינן מטא לידו, ושפיר קאי התי' של הפנ"י, דליכא למימר מתני' בשטר הקנאה, דא"כ כי אין מודה אמאי לא יחזיר. כן היה אפשר לומר, אלא שכבר הערותי לעיל, דהא ראית הרי"ף הוא מברייתא דקתני מצא דייתקאות ומתנות דלא יחזיר ואע"ג דמסתמא מיירי גם בשטרי הקנאות, הרי דס"ל שאפי' במתנה בעינן דמטא לידו. ובעיקר קושית הפנ"י נ"ל בפשוטו, דהרי"ף סובר כיון דסתמא קתני מיירי בכל אופני מתנה, הן שיש בהם קנין, או לא, וכמ"ש להדיא בלשון הרי"ף הנ"ל, ולכן ס"ל לדוחק לאוקמי דמתנה דמתני' מיירי דוקא בשטר הקנאה, ובזה ניחא נמי מ"ש המפרשים דלוקי אידי ואידי בש"מ, והא דקתני יחזיר היינו במתנת שכ"מ בכולה, והא דקתני לא יחזיר במתנת שכ"מ במקצת דקי"ל שא"י לחזור, והיינו משום דאין סברא לחלק באופני המתנה כיון דסתמא נקיט מיירי בכל האופנים:

בגמ' אי במתנת שכ"מ יהבה ניהליה לית ליה פסידא דבתרייתא זכי דקא הדר ביה מקמייתא, ובפנ"י הקשה דאדרבה כיון שאומר עכשיו ליתן לראשון הרי חזר בו מהמתנת שכ"מ שנתן לשני וחוזר ונותן לראשון ואמאי בתרייתא זכי, ובמחכ"ת נעלם מאתו פי' הראשונים, הריטב"א ורמב"ן שפי' באמת, דהאי בתרייתא זכי היינו בתרייתא בנתינה, שהוא הראשון, והא דקאמר לית ליה פסידא, באמת אית ליה פסידה דמפקינן מיניה ונותנין לראשון, אלא פירושו דלא עבדינן ליה פסידא שלא כדין דמאי דמפסיד כדין הוא, ופי' הש"ס יהיה כן, אי במתנת בריא יהבה ניהליה פי' לאותו שני לית ליה פסידא דכי נפקי תרתי בתרייתא זכי, פי' בתרייתא בזמן הכתיבה דהיינו מתנתו של שני, ואי במתנת שכ"מ יהבה לאותו שני לית ליה פסידא, פי' לא עבדינן ליה פסידא שלא כדין, דבתרייתא זכי היינו הראשון שנעשה אחרון בנתינה ואיהו זכי:

בגמ' הא בי' והא בבריה, הר"ן ז"ל הקשה היכי חיישינן בברי' ואמאי לא יחזיר אפי' בבריה, דאי שטרי הקנאה נינהו משעת הקנאה זכה מקבל מתנה ואע"ג דלא מטא לידו, ואי בשטרי דלאו הקנאה הא ודאי לית להו לסהדי למיכתב לנותן אא"כ מקבל מתנה עמו ומסר לידו דבלא"ה איכא למיחש לשמא כתב ליתן בניסן כו'. והנה המהר"ש תמה על הר"ן דראה תחלת וסוף הסוגיא ולא ראה באמצע, דהא מתני' דשט"ח מוקי לה מכח קושיא זאת, דחיישינן דאיקרי וכתב ע"ש, ואני אומר דהר"ן ראה כל הסוגיא, ורק הוא לא ראה כל דברי הר"ן ולא ראה כ"א העתקת הנמוק"י בשם הר"ן, ואילו ראה כל הר"ן לא היה מקשה כלום, דלא נעלם מהר"ן הסוגיא דלעיל דמוקי דחיישינן לאיקרי וכתב, אלא שהר"ן כתב דלמסקנא דסוגיין דלעיל משמע דלא חיישינן לאיקרי וכתב, דכיון דמשום חששא דפרעון וקנוניא מוקמינן לה לית לן למימר ההוא טעמא כלל, דהא בע"כ לאו טעם גמור הוא אפי' לס"ד דהא אביי נמי משום דלא ניחא לו בהאי טעמא נאדי מאוקימתא דרב אסי, ולפי המסקנא דמוקמי' משום פרעון וקנוניא לית ליה כלל האי טעמא, ע"ש:

בגמ' וליחוש דילמא כתב ליתן בניסן כו' ואזלא זבנה לכתובתה כו', וקשה דאכתי מאי ירוויחו הלקוחות במה שלא יחזירו השובר לבעל דאפי' אם יהיה השובר מונח לא יוציאו מן הבעל מספיקא דהבעל מוחזק בכתובה, ואין לומר דבכתובה כיון דמעב"ד הוא וגם נקיטה כתובה נחשבת האשה וכן הלוקח ממנה למוחזקים וכמש"כ בתשובת רבינו מרדכי דמשו"ה אזלינן בתר רובא בכתובה משום דאלים מעב"ד וכמוחזקת היא, דהא אפי' לדבריו, היינו בע"כ שהאשה אינה נקראת מוציא, אבל לשוויה ככבר גבוי וכמוחזקת ממש זה ודאי לא אמרינן, דהא עיקר פלוגתא דב"ש וב"ה אי כגבוי אי לאו בכתובה הוא דפליגו במס' סוטה וקיי"ל כב"ה דלאו כגבוי, ועוד דהא התוס' בכתובות (דף ט') דסוברים דכתובה יכולה להוציא ע"י ס"ס, וכן המרדכי דס"ל גם רובא מהני בכתובה, הרי דוקא בס"ס ורובא ס"ל דמהני, אבל לא אישתמיט שום אחד לומר דבספק אחד מוציאה הכתובה, ואי נימא דכמוחזקת ממש היא והבעל נקרא המוציא, גם בספק אחד היה לה לזכות בכתובה כיון שהבעל הוא המוציא וכלום יכול הבעל להוציא מידה בספק, אלא ודאי ששניהם אינם נקראים מוציאים, הבעל משום דמוחזק בעצם הממון, והאשה משום דאלים מעב"ד, ולהכי דוקא בס"ס ורובא מוציאה, וא"כ יוחזר קושיתי דמה ירוויח הלוקח אם יהיה השובר מונח, דהא ע"י ספק לא יוכל להוציא מיד הבעל

והיה נ"ל מזה ראיה לשיטת הרמב"ם (בפי"ב מאישות) דאשה שכתבה לבעלה התקבלתי כתובתי לא מהני, וכבר נתקשו בזה מאין הוציא זה הרמב"ם ועיין בב"ש (אה"ע סי' ס"ו) שכתב דהרמב"ם ס"ל כר"מ בכתובות (דף נ"ז) דלא מהני מחילה אפי' בכותבת, אכן א"א לומר שזהו מקור הרמב"ם, דדוקא לס"ד דסוגיא שם היה משמע כן, אבל למסקנא אפי' לר"מ יכולה למחול ע"י כתיבה, עיין בתוס' כתובות דף נ"א ד"ה מני ובבאורי הגר"א לאה"ע סי' ס"ו, אכן מכאן היה נראה ראיה לשיטת הרמב"ם, דלשיטת הרמב"ם דסובר דכותבת התקבלתי לא מהני, אם אך לא קיבלה הפרעון ממש, א"ש הסוגיא, דודאי יש נ"מ טובא בחזרת השובר ליד הבעל, דאם לא נחזירנו לבעל שפיר יגבה הלוקח מן הבעל, דהא איכא ס"ס, שמא לא נתנה כלל השובר עד תשרי, ואת"ל נתנה לו מזמן הכתיבה, שמא לא קיבלה הפרעון ורק כתבה לו השובר בדרך מחילה וזה לא מהני, אבל לשיטת הפוסקים דכתיבה התקבלתי מהני אפילו כשהוא ע"י מחילה וא"כ ליכא אלא חדא ספיקא, וסוף סוף לא יוכל הלוקח לגבות מיד הבעל, וא"כ יוחזר קושיתי דמאי ירוויח בזה שהשובר יהא מונח, אלא לאו כשיטת הרמב"ם. ואכן אפי' לאינך פוסקים יש ליישב ולומר, דהכא יכול שפיר הלוקח להוציא אפי' מספק כיון דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו מסייע לו, ואם לא היה ספק בעצם השובר לא מהני החזקה, אבל עתה שיש ספק אם מסרה לידו, מועיל החזקה לאלומי הס"ס ולאמת הדבר שודאי לא מסרה לו בניסן כיון דאין אדם פורע תו"ז ועדיף יותר מס"ס ושפיר יכול להוציא:

ברש"י ד"ה ומפיק כו' ויחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובה עכ"ל וקשה מה דייק רש"י דהחשש הוא על שיחזיק בקרקע המיוחדת ולא פירש כפשוטו שלא יוכל לגבות מן הבעל פירעון הכתובה, ונהי דעל רש"י י"ל דלשון הגמ' ואתא למיטרף לקוחות, משמע שהבעל רוצה להוציא מהם דבר המיוחד, דאילו על עכוב המעות, לא שייך אתא למיטרף והכי הול"ל ואתא לעכב הכתובה, אלא דעל הש"ס גופא טעמא בעי למה הוצרכו לזה, ונ"ל דהא ע"כ דמיירי דמכירת הכתובה היתה בעודה תחתיו, דלאחר גירושין לא חיישינן שמא מכרה ורוצית לעשות קנוניא, כיון דאין מרווחת בזה וכמ"ש בתוד"ה ש"מ, וכן פרש"י להדיא ואזלא וזבנה בעודה תחתיו, ולפי"ז יש לומר דלענין עצם הכתובה אין שום נ"מ, דהא נהי דנימא שהאמת כדבריהם דכבר פרע לה הכתובה בניסן, בודאי כתב לה כתובה אחריתי כיון שאסור להשהותה בלא כתובה, ובודאי לאו ברשיעו עסקינן שידור עמה בלא כתובה, וכיון שלדבריהם דהפירעון היה בניסן ואח"כ שהתה עמו, הרי ודאי כתב לה כתובה אחריתי, וכשמכרה הכתובה ללוקח בין ניסן לתשרי, הרי חל המכירה על כתובה השניה, כיון דבעת המכירה היה לה כתובה, והיא מוכרת ללוקח הכתובה לכשתתאלמן או תתגרש, הרי חל המכירה עכ"פ על כתובה השניה, וא"כ לפי"ז בעצם הכתובה אין נ"מ דסוף סוף על הבעל לשלם ללוקח, וגם הוא מודה בזה, ורק דעיקר הנ"מ הוא על קרקע המיוחד לכתובה, דבכתובה הראשונה היה קרקע זו מיוחד, וכשפרעה בניסן אע"ג דכתב לה כתובה אחריתי נפקע השעבוד מקרקע זה, והסכסוך ביניהם כעת בזה, דהבעל רוצה להחזיק בקרקע המיוחד לכתובה הראשונה, ואין לומר שבאמת לא כתב לה כתובה אחריתי, ורק פירש ממנה תיכף לאחר הפרעון, חדא דמלשון רש"י ועודה תחתיו משמע שהוא ידור עמה עדיין ויותר נראה כן מלשון רש"י על האלפס שכתב ושהתה עמו, משמע להדיא שנתכוון בזה לומר דאכתי לא פירש ממנה וישהה עמה כמקדם, ועוד דאם הבעל יפרוש ממנה, אין סברא שלוקח יקנה ממנה, דודאי יחקור הסיבה שפירשה מבעלה ויהי' הקול שכבר פרעה, ועפי"ז יש ליישב קושית הרא"ש בשמעתין דקאמר ש"מ איתא לדשמואל והיינו מטעם מיגו כיון דבידה למחול לא חיישי' לקנוניא, והקשה דמאי מיגו זה, הא יותר נוח לה להודות בפרעון הכתובה מלמחול, דאם תמחול תהא מחויבת להחזיר ללוקח כל שווי הכתובה מטעם דינא דגרמי, ואם תאמר שכבר נפרעה קודם המכירה וא"כ לא חל המכירה והיה בזה מקח טעות, וא"צ לשלם כ"א מה שקיבלה מלוקח שהוא דבר מועט, ולפמ"ש א"ש דסוף סוף אין כאן מקח טעות, דהא כיון שבעת המכירה כבר היתה לו כתובה אחריתי וכשהוא מכרה לו בסתם כתובתה שיהיה לה אחר הגרושין, הרי ודאי חל המכירה על כתובה השניה, וא"כ סוף סוף עליה לשלם לבעל כל הכתובה, ורק עיקר החשש הוא רק ע"י שעבוד הקרקע המיוחד לכתובה הראשונה ושפיר יש לה מיגו, דשעבוד זה יכולה להפקיע ע"י מחילה, ואין לומר דכיון דאם מכרה הרי בע"כ שמסרה לו הכתובה הראשונה וכמ"ש לקמן דבלא מסירת שטר הכתובה לא קני וכיון שמסרה לו הכתובה הראשונה יש לומר דהמכירה היתה רק על כתובה הראשונה ולא על השניה, וכיון שהראשונה נפרעת הוי מקח טעות, דהא אפילו אם מסרה לו הכתובה הראשונה, הא בע"כ דהמכירה היתה סתם, שמוכרת לו כתובתה לכשתתגרש, ולא פירשה שהיינו כתובה הראשונה, דאם הלוקח היה יודע שהכתובה זו ראשונה היא וכבר נפרעה לא היה לוקחה, ובע"כ שהמכירה היתה בסתם וכיון שמכרה לו כתובתה בסתם והיא יש לה כתובה בעת מעשה ודאי שחל המכירה על השניה, ולא יוכל לעכב מה שלא מסרה לו הכתובה השניה, דהא עיקר הטעם דבעינן מסירה לידו הוא משום דיהא סמוך דעתו וכמבואר בראשונים, והכא סמיך דעתו כיון שהיא מסרה לו כתובה ולא ידע שזו כתובה אחריתי הרי סמיך דעתו, ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה