בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף יט.
רש"י ד"ה אירכס ליה גיטא, שהיה שליח להביא ואירכס ליה ע"כ, נ"ב דבירושלמי דגיטין פ"ג איתא מעשה הזה בזה"ל, רבב"ח אייתו גיטא ואבד, הרי להדיא דלא גט של עצמו היה, רק שליח שהביא היה, אלא די"ל מאי הוצרך רש"י לאשמעינן בזה ומאי נ"מ הוא, אם שליח, או גט שלו היה, ולכן נ"ל דרש"י סובר דבעל שאומר שיכיר הגט בטב"ע מהימן במיגו דבידו לגרשה, וכמו דבשליח אם מצאו השליח בעצמו דאית ליה מיגו דאי בעי לא היה מודה שאבד, כתבו התוס' בגיטין (דף כ"ח) ד"ה מצא, וברא"ש ור"ן שם, דמהימן מטעם מיגו, כן נמי גבי בעל דאית ליה מיגו מהימן וכ"ה להדיא בתורי"ד בגיטין (כ"ז ע"ב) דבעל שאומר שיכיר בטב"ע הגט דמהימן, ולכן אם הגט היה של רבב"ח מעצמו מ"ש דאמר שדוקא לצורבא מרבנן, אפי' לאיניש דעלמא נמי ניהדר כיון דאית ליה מיגו, ולהכי פרש"י שהיה שליח, שאין לו מיגו הכא במצאו אחר, ולהכי קאמרי שדוקא לצורבא מרבנן הא לשליח בעלמא לא, וז"ב, ולפי"ז יצא לנו שיטת רש"י דהבעל מהימן להכיר הגט בטב"ע:
והנה שיטת התוס' משמע לכאורה דלא כוותיה, דבתוד"ה מעולם הקשו דאמאי מהימן לומר ששלו היה הא אם לא אמרו העדים אינו מהימן הבעל להכיר בטב"ע ששלו היה א"כ גם כאן לא מהימן ע"ש, והרי להדיא בדבריהם דהבעל אינו נאמן בטב"ע ודלא כרש"י, וכן הופסק בשו"ע אה"ע (סי' קל"ב) דלא מהימן בטב"ע כ"א מי שמצא אותו דוקא, ומנאמנות הבעל לא הזכירו, משמע ג"כ שגם הבעל לא מהימן בטב"ע, ואפשר לומר בסברת התוס' דלהכי לא מהימן אע"ג דאית ליה מיגו, די"ל דתוס' לשיטתייהו שפירשו דיוכל להיות שאומר בדדמי, מחמת שחושב שמסתמא לא אבד אחר גט, ולכן אעפ"י שאינו מכיר אומר שמכיר, עיין בתוד"ה מעולם, וכיון שאומר בדדמי ואין חושב לשקר בכה"ג לא שייך מיגו אחרי שסבור הוא לומר אמת, וכמ"ש התוס' ביבמות פ' האשה שלום, ובשבועות מ"ה, ורש"י לא יפרש כסברת התוס' דאומר בדדמי ולכן מהימן במיגו, כן נראה לכאורה, ולפי"ז יהיה בזה מחלוקת רש"י ותוס' אם הבעל מהימן בטב"ע. אכן באמת א"א לומר כן, ואין כאן שום מחלוקת, וגם התוס' יודו לזה דמהימן במיגו, וראיה מוכרחת דבגיטין דף כ"ז קתני במתני' אם מכירו כשר, ובתוס' שם הקשו דהא דוקא לצורבא מרבנן מהדרינן ותי' דמיירי שהשליח בעצמו מצאו דאית ליה מיגו ולהכי מהימן, הרי דבמיגו מהימן אף על טב"ע אע"ג דאומר בדדמי, ובטעם הדבר י"ל דסברתם שתרצו ביבמות ובשבועות תועיל גם כאן, דבשבועות שם תוד"ה מתוך, הקשו על סברא זאת מהא דאמר שם בגמ' ל"ש אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר נתתי לך שכרך, והא הכא סבור לומר אמת דטרוד בפועליו הוא ואין חושב לשקר ואפ"ה אמרינן מיגו ותי' דאפ"ה משקר קצת דמשום טרדת פועליו היה צריך לומר, שמא, וכשטוען ברי בזה משקר קצת ושפיר שייך מיגו, וסברא זאת שייך גם כאן, דאף שהבעל אין יודע שיש יוסף ב"ש אחר, או שאבד גם הוא גט, לא היה לו לטעון אלא שמא זה הגט שלו, ומנ"ל לטעון ברי בזה, וע"כ משקר קצת ושפיר שייך מיגו, ועכ"פ בזה דעת התוס' ברור מללו דמהימן השליח לומר שמכיר הגט בטב"ע ע"י מיגו, ולפי"ז ודאי שגם הבעל מהימן, ואפילו היכי שמצאו אחר, דהא בעל אית ליה מיגו בכל אופן ומ"ש בעל משליח, וזהו שכתבו התוס' ד"ה מעולם, דאם לא היו העדים אומרים כלל לא מהימן הבעל לומר שמכיר הגט בטב"ע, לבד דמעיקר הדין אין מוכרח, שנוכל לומר דאה"נ שאם היה מכיר הגט בטב"ע היה ודאי מהימן, והא דמצריך שהעדים יאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד, משום דמיירי שהבעל לא מכיר הגט ואומר בפירוש שאינו מכיר, ומי דחק לתוס' לפרש שאפי' היכי שמכיר הגט ג"כ לא מהימן, וראיתי שהמהרש"א נתקשה בזה, ועיין במפרשים מה שדברו בזה, ואכן אפי' אי נימא כסברת התוס' דהברייתא מיירי כשהבעל מכיר הגט ואפ"ה לא מהימן, ג"כ אין ראיה מכאן דבמיגו לא מהימן, די"ל שאני הכא דהא ר' ירמיה קאי לפרש ברייתא דבזמן שהבעל מודה, ובתוס' יפרשו דלשון זה משמע שאומר שכבר גירשה, וכיון שאומר שכבר גירשה ע"ז אין לו מיגו דעל למפרע אין לו מיגו, וכיון שאין לו מיגו משו"ה לא מהימן, אבל אם הבעל רוצה לגרשה עכשיו בגט הנמצא ואומר שיכיר אותו בטב"ע, ודאי מהימן משום מיגו דבידו לגרשה עכשיו, כנ"ל נכון להשוות דעות שני דבורי התוס', דבגיטין כתבו דלא מהימן בטב"ע אפי' במיגו, ושם בד"ה מצאו, כתבו גבי שליח להיפך. ואין להקשות דכיון דהיכי דלא אמרו העדים כלום אינו נאמן לומר שיכיר בטב"ע, כיון שאומר שגירשה למפרע וע"ז אין לו מיגו, א"כ תיהדר קושית התוס' דאפי' היכי דאומרים העדים שלא חתמו אלא על גט אחד אמאי מהימן לומר ששלו היא, די"ל כמ"ש לעיל, דע"י הטעם דאין חשוד לקלקלה נאמן גם בלא מיגו. ומפני שראיתי רבים מפרשים, שגם לסברא זאת עיקר הנאמנות הוא מטעם מיגו, ולהכי הקשו הא אין לו מיגו בזה, ולכן כתבתי שהדבר פשוט, דלסברא זאת א"צ לנאמנות המיגו, וג"ז אין לומר דלפי"ז למאי הוצרך הש"ס בב"ב לומר גבי בעל שאמר גרשתי דמהימן הואיל ובידו לגרשה, תיפוק ליה דאין חשוד לקלקלה ולמה לו טעם המיגו, ועמ"ש לעיל בזה. וי"ל עוד דהתם מיירי שאין בא עתה לגרשה פעם שנית, אלא שאומר שכבר גירשה, ולכן אי לאו המיגו דבידו לגרשה לא הוי לן להימניה, דהוא אין רוצה לקלקלה, אדרבה רוצה להיטיב עמה לפוטרה מן היבום, או שאם תזנה מכאן ולהבא תפטור ממיתה, ודוקא לקלקלה אין חשוד, אבל הכא רוצה לתקנה, ולכן לא מהימן רק ע"י המיגו דבידו לגרשה, אבל הכא דבלא"ה מגרש אותה פעם שנית כמ"ש התוס', דהאי יחזיר, היינו בעדים ותתגרש עתה בחזרה זאת, והתיקון שיוכל להיות בזה, בלא"ה הוא, ואי נימא שהגט אינו שלו, לא בא בזה כ"א לקלקלה, וע"ז אינו חשוד. הדרן למ"ש לעיל דאין כאן שום מחלוקת, וכו"ע ס"ל דבעל מהימן באומרו שיכיר הגט בטב"ע במיגו, ולכן פרש"י דרבב"ח שליח היה, שדוקא בשליח משום מעלה דצורבא מרבנן מיהדרו ליה, אבל אי בעל היה אפי' לאיניש דעלמא נמי מהדרינן:
אכן כ"ז הוא רק לשיטת רש"י בגמ' דידן, דפירש במתני' דגיטין, דמצא בחפיסה אם מכירו, היינו או מכירו, דשליח המכיר הגט בטב"ע מהימן מטעם מיגו, אבל ברש"י שעל האלפסי שם פי' דמתני' חדא קתני, ודוקא היכי שמצאו בחפיסה ויש לו סימן בכלי, בזה מהדרינן כשיכיר הגט, אבל אם אין לו סימן בכלי לא מהני מה שמכיר הגט בטב"ע, וכ"ה נמי דעת הרמב"ם (בפ"ג מגירושין) וכולם מקשים על רש"י ורמב"ם אמאי לא מהימן במיגו, ועלה בדעתי לומר שרש"י ורמב"ם ס"ל, דעם הארץ לבד שאין לו נאמנות להאמינו אם מכיר בטב"ע, עוד נימא שבעצמו ג"כ לא ידע להכיר, שאין יודע עד כמה הוא השיעור לומר דבר ברור, דודאי יש טב"ע גמור ויש שהוא דומה ואין יודע ערך שיעור ההכרה אימת לומר דבר ברור, אבל ת"ח יודע אימת לומר דבר ברור, וכן משמע להדיא מלשון רש"י בד"ה ודוקא לצורבא מרבנן, שכתב, דידע בטביעות עינא ולא משקר, משמע דבעם הארץ תרי חסרונות יש לו, דלא ידע להכיר, וגם משקר, ולפי"ז א"ש מה שאין נאמן במיגו דכיון שאין חושב בזה לשקר, רק שאנן לא סמכינן על הכרתו, ואכן הוא סובר לומר אמת ובכה"ג לא שייך מיגו. כמ"ש ביבמות גבי החזיקה מלחמה בעולם, ואין לומר כמה שכתבתי לעיל בכוונת התוס', דמ"מ משקר קצת, דהיה צריך לטעון שמא, לבד שלשיטת רש"י אין מוכרח כלל סברא זאת, דעיקר החלוק בזה, הכריחו התוס' משבועות, דאמאי מהימן במיגו כיון שאומר בדדמי דהא טרוד בפועליו, ולשיטת רש"י שם בשבועות, בלא"ה לא קשה משכיר, דהתם עיקר המיגו הוא לפוטרו משבועה, ולא מהימן טפי ע"י המיגו, דהא אפי' יש עדים ששכרו דאין לו מיגו ג"כ פטור מלשלם, אלא שחכמים תקנו לו שישבע משום כדי חייו דשכיר, וכשאין עדים דאית ליה מיגו פטור גם משבועה וכמ"ש התו"ח בשבועות בכוונת רש"י, דלהכי הוסיף שם לכתוב ברש"י ד"ה יכול לומר נתתי שכרך ונאמן בלא שבועה, דנתכוון לתרץ בזה קושית התוס' ע"ש, וא"כ כיון דמהך דשכיר לא קשה, שוב אין שום מקור לחלק ולומר דבכה"ג שייך לומר מיגו אפי' בדדמי, אלא דאפי' נימא דרש"י יסבור נמי כסברת התוס', לא נוכל נמי לתרץ כן, דבשלמא לשיטת התוס', דאמרינן שגם עם הארץ יודע להכיר בטב"ע, ורק עיקר החשש הוא, דכיון שסבור שאין יוסף ב"ש אחר, ולכן אף שאינו מכיר אומר שיכיר מפני דחושב שמסתמא הגט הוא שלו, שייך שפיר לומר דעכ"פ היה צריך לטעון שמא, דכיון שבאמת אין מכיר הגט, ורק מפני דסבור שאין אדם אחר ששמו כשמו, מטעם זה לא יוכל עוד להחליט בברור, והיה צריך לטעון שמא, והשתא שטוען ברי משקר קצת, ויש לו מיגו, אבל למ"ש בכוונת רש"י, דע"ה אין יודע להכיר, ואף כשהוא יודע ויחשוב בעצמו שהכרתו אמת, אנן לא נסמוך אהכרתו, משום דאמרי' דהכרתו אינה הכרה, א"כ איך שייך לומר שהיה צריך לטעון שמא, הא הוא סבור שיכיר הגט והגט הוא ודאי שלו, וכיון שהוא סבור לומר אמת לא שייך כאן מיגו כנ"ל, כן היה נראה לתרץ שיטת רש"י ורמב"ם, ולא יקשה נמי הוכחת התוס' שהוכיחו דע"ה נמי קים ליה בטב"ע, מההיא דקדושין דאמרי' התם שידבר עם הארץ בהדי', וגם לענין עדות סמכי' אטב"ע דאילו אמרי תרי סהדי שיכירו ההורג בטב"ע מהימני וכמו שהאריכו בזה התוס' והרא"ש ועיין היטב מ"ש הר"ן בגיטין, די"ל דהיכי דרמיא אנפשי' מתחלה ונותן בו עיניו להכיר, ודאי שיוכל להכיר, משא"כ אם בעת שראה החפץ לא רמיא עליו מאומה וראה אותו רק דרך העברה בעלמא לא מהימן אח"כ לומר שזהו החפץ שראהו מכבר משום דלא קים ליה בשיעור אימת לומר דבר ברור, ועוד הא בלא"ה כתבו המפרשים לחלק בין טב"ע דאדם לטב"ע דחפץ ועיין בס' תפ"י, והשתא לפי"ז ממילא שגם בעל לא מהימן לומר שיכיר בטב"ע אע"ג דאית ליה מיגו כיון שסבור לומר אמת ומה יועיל המיגו:
ולפי"ז יהיה בדין זה מחלוקת הרמב"ם ורש"י שעל האלפסי, עם תוס', דלשיטת תוס' דכל אדם קים ליה בטב"ע וידע להכיר רק שאין נאמן ולכן היכי דאית ליה מיגו מהימן, משא"כ לשיטת הרמב"ם ורש"י דע"ה לא קים לו להכיר, אין כאן מיגו כלל כיון שסבור לומר אמת ואין נאמן וכמ"ש רש"י להדיא, דשליח לא מהימן. ואמנם באשר לפי"ז יהיה אפושי פלוגתא בין הרמב"ם עם התוס' ורא"ש ור"ן, חדא, דהם יפרשו דע"ה קים ליה בטב"ע רק שאין נאמן, והרמב"ם יסבור דלא קים לו כלל, שנית, דלתוס' ודעימי' יהא נאמן במיגו, ולרמב"ם לא מהימן, ולכן אפשר להשוות כל הדעות דלדינא לא פליגי כלל, וגם הרמב"ם יסבור דכל אדם ידע להכיר בטב"ע, ולכן אם היה לשליח מיגו הוי מהימן, ומה שכתב דדוקא היכי שמצאו בכלי וגם מכיר הגט כשר, הא היכי דמכיר הגט לחוד לא מהימן, היינו משום דיפרש המתני' דגיטין דקתני אם מצאו, היינו שאחר מצאו ולא השליח וכמ"ש בתוס' שם, דהכי פירושו דמתניתין וא"כ אין לו מיגו ע"ש דכן מפרשי התוס' לחד לישנא, הא אם מצאו השליח בעצמו, אה"נ, דמהימן במינו, וגם הבעל כשיכיר הגט מהימן, ולפי"ז אפשר לומר דלדינא לא פליגי רק בפירוש המשנה, התוס' יפרשו דמצאו דנקיט, היינו שמצאו בעצמו דאית ליה מיגו, ולהכי פי' דתרתי קתני, ואם מכירו בטב"ע לחוד כשר בלא סימן הכלי, ואכן הרמב"ם יפרש דמצאו דקתני, היינו שאדם אחר מצאו ולהכי מוכרח לפרש דחדא קתני ודוקא בסימן הכלי כשר, אבל בטב"ע לחוד לא, כיון דאין לו מיגו לא מהימן, ולשון הרמב"ם דאם מצאו, הוי פירושו נמי שאחר מצאו כפי' המתניתין דדרכו להביא דין השנוי במשנה, אלא דאכתי צ"ע דאמאי לא הזכיר הרמב"ם הדין במצאו השליח ג"כ, ואשמועי' דמהימן במיגו:
רש"י ד"ה הא אמר תנו נותנין, אמתניתין פריך דתלי טעמא בשאני אומר נמלך עליהן שלא ליתנן ע"כ, רצה בזה לאפוקי מאית דמפרשי, דקושית הש"ס הא אמר תנו נותנין היינו דוקא לאוקימתא דאביי דמפרש דמתנה דמתני' היינו במתנת בריא שהוא כמתנת שכ"מ, כגון שאומר מהיום ולאחר מיתה וכפי' התוס' לקמן בע"ב דהיינו מהיום אם לא אחזור בי קודם מותי, וכיון דמתנת בריא נמי מיירי בכה"ג שיוכל לחזור ממתנתו להכי דייק דאמר תנו נותנין, אבל בלא אוקימתא דאביי וכדס"ד דמתנה דמתני' מיירי במתנת בריא ממש, לא שייך למידק כלל הא אמר תנו נותנין, דודאי איכא למיחש לקנוניא כדמסיק ר' אבא בר ממל, ועיקר הדיוק הוא רק אפירוש דאביי קא סמיך, עיין בראשונים שפירשו כן, וכ"נ גם מהרא"ש, אכן כ"ז הוא רק לשיטת התוס' דיפרשו, דמ"ש מהיום ולאחר מיתה, היינו שהיה בזה תנאי מפורש שיוכל לחזור עד לאחר מיתה, אכן לשי' רש"י דמהיום ולאחר מיתה דקאמר אביי, היינו הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה, א"כ לא יתכן לומר דקושיא דהא אמר תנו נותנין נמשך לפירושא דאביי דוקא, דהא אפי' לאוקימתא דאביי, לענין חזרה, הוי כמתנת בריא ממש, ולהכי פרש"י דאמתני' קאי, כלומר דדיוק הש"ס הא אמר תנו לא קאי דוקא לפירושא דאביי כ"א אמתני', ואפי' בלא אוקימתא דאביי נמי, רק מלשון דמתני' דקתני נמלך שלא ליתנן ומשמע הא אמר תנו נותנין. ועוד נראה שאפי' לשי' התוס' נמי א"א לומר דקושית הש"ס הוא רק לפירושא דאביי, דהא לשיטת אביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו, א"כ אפי' במתנת בריא ממש נמי יש לומר שפיר דאם אמר תנו נותנין, דכיון דמטא בידו לבסוף זכה למפרע, אלא דמאן דמפרש דקושית הש"ס הוא אפירושא דאביי קא סמיך יתרצו דאביי נמי מודה, דהיכי שמכרה לאחר קודם שמסר השטר לזה נתבטל זכוי החתימה לגמרי וכמ"ש הרי"ף להדיא, אכן בשיטת התוס' א"א לפרש כן, דהא בסמוך בד"ה ברייתא בברי כתבו דהיינו דלא כאביי, דלאביי דאמר עבחז"ל כו' הרי מפורש שסוברים דלאביי אפי' בכה"ג שנתנה לאחר קודם דמטא לידיה דקמא אפ"ה זכה למפרע מטעם עבחז"ל, וא"כ אין נ"מ בין מתנת בריא ממש, למתנת בריא שהיא כשכ"מ, דאפי' בבריא ממש נמי אם אמר תנו נותנין לאביי, אלא ודאי דהתוס' נמי יפרשו דקושית הש"ס הוא אמתני' לחוד, וכן מוכח נמי ממ"ש התוס' ד"ה והא אידי ואידי וא"ת ולפרוך והא אידי ואידי מתנות ע"ש, ואי נימא דהתוס' יפרש דקושית הש"ס הוא רק לאוקימתא דאביי, דמתנות דמתני' הוא כמו מתנות שכ"מ, א"כ לא יוכל כלל לפרוך והא אידי ואידי מתנות, כיון דמתנות דמתניתין דין דייתקאות יש להן, אע"כ דהתוס' נמי מפרשי שגם עיקר הברייתא לא בא לפרש דין מתנה האמור במשנה, והברייתא דקאמרה איזהו מתנה, לא לפרושי מתנה האמור במשנה, אלא מילתא באנפי נפשה היא וכמ"ש מוהר"י מיג"ש בש"מ, ולעולם מתנה האמור במשנה הוא מתנת בריא ממש אפי' לאוקימתא דאביי ודו"ק: