בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף יח:
תוד"ה ואפילו לזמן מרובה כו' אבל הכא שאומר שכבר גירשה מזמן הכתוב בגט כמו שאין נאמן למפרע כך אין נאמן להבא כו'. ותמיה לי דתוס' כתבו כן למילתא דפשיטא, דכמו שאין נאמן למפרע אין נאמן בלהבא ג"כ, והא זהו בעיא שם ביש נוחלין ופלוגתא דאמוראי הוא, וחד מ"ד ס"ל דפלגינן דבורא ולמפרע אין נאמן אבל עכ"פ מגורשת מכאן ולהבא וא"צ עוד גט חדש, והכי קיי"ל דפלגינן דבורא, ותוס' סתים לדבר פשוט להיפוך, ועוד דמברייתא דהכא יקשה למ"ד דפלגינן דבורא, דלדידי' יקשה קושית התוס' דמילתא דפשיטא היא דיחזירנה אפי' אינו שלה, ונראה ליישב דע"כ לא פליגי התם אם מהימן מכאן ולהבא, היינו דוקא כשאומר גרשתי למפרע ואין כאן גט כלל, דבזה כשאנו מאמינים להבא לא יגיע שום תועלת לענין נאמנות דלמפרע, אבל כאן דמוסרין בידה גט מזמן למפרע, ממילא אין נאמן אפי' מכאן ולהבא, דאם נאמינו הרי יצמח מזה תועלת גם למפרע שע"ז אין נאמן וכו"ע מודה דלא מהימן, ודו"ק:
בא"ד ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בחזרה זו, ובתו"ח הקשה דהא יחזיר לאשה אמוצא קאי וא"כ היאך תתגרש בחזרה זו והלא הבעל לא עשאו שליח לגרש את אשתו ע"ש, ונ"ל דרש"י בגיטין ד"ה מודה, פי' שאומר ליתנו לה ע"כ, ואין ספק שנתכוון נמי לפרש כפי' התוס' דלא מיירי האי דקאמר יחזיר, שהיינו בתורת חזרה ומגורשת למפרע, דהא ע"ז אין נאמן, אלא מיירי שתתגרש עתה בחזרה זאת, והוקשה לו נמי קושית התו"ח, לזה פי' דמיירי באומר ליתנו לה, כלומר שעשאו שליח, דאל"ה לא מצי זה לגרשה בלא צווי הבעל, ואין ספק שגם התוס' יפרש ק וז"ב:
והנה הרמב"ם (בפי"ח מגזילה) פסק כהך ברייתא סתמא ולא חילק בין לאלתר בין לזמן מרובה ובין שיירות מצויות, והראב"ד השיג עליו בזה, דנגד אוקימתא דבש"ס הוא, ובס' מ"ה תי' עפמ"ש התוס' דהא נאמן לומר גרשתי ורק משום דאין נאמן למפרע אין נאמן גם על להבא, וזה תלוי בפלוגתא דב"ב אי פלגינן דבורא וכמ"ש לעיל ולזה י"ל דלדידן דקיי"ל פלגינן דבורא להכי פוסק הרמב"ם דנאמן עכ"פ להבא ע"ש, ומאוד תמוה זה, חדא דהא אפי' באומר גרשתי עכשיו, פוסק הרמב"ם דאין נאמן וכמ"ש (בפי"ג מגרושין), ועוד דהא לפמ"ש לעיל דאפי' למ"ד פלגינן דבורא ומהימן להבא, היינו היכי שלא יצא מזה תועלת גם על למפרע, והיינו דוקא באומר גרשתיה ואין הגט לפנינו, אבל אם הגט לפנינו וע"י החזרה לידה הגט, יצא מזה תועלת על למפרע אין נאמן לכו"ע, וזולת זה א"א לומר דהרמב"ם לא מחלק החלוקים דבש"ס, דהא בפי"ג מגרושין מחלק כל החלוקים ולא מכשר כ"א באין שיירות מצויות. והיה נ"ל ליישב הסתירה ברמב"ם גופא, דבהל' גירושין מחלק, ובהל' גזילה לא מחלק, בשנדקדק השנוי שיש בשני אלו ההלכות, דבהלכות גירושין כתב, המביא גט ואבד הימנו, והיינו הדין השנוי במשנה דמביא גט, ובהלכות גזילה כתב, מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה, דהוא דינא דברייתא, והנה בדין הראשון ודאי לן שאכתי לא היה בזה גירושין, אלא שרוצית עתה להתגרש ע"י גט זה, אבל זה הוא והיא מודים שעדיין לא נתגרשה עוד, וא"כ אין כאן כ"א ספק אחד, זה הגט שלה, או שמא של אחר הוא, וכיון שאין כ"א ספק אחד, להכי לא יחזיר, אבל הכא בדין דבזמן שהבעל מודה, דמיירי שהאשה אומרת שכבר נתגרשה, וגם הוא מודה לזה וכמ"ש התוס' דלשון מודה משמע כן, וא"כ הוי בזה ספק ספיקא להיתירה, שמא כבר גירשה, ונחזור לה אפי' אינו שלה, ואם לא גירשה, שמא זהו הגט שאבד, ותתגרש עתה בחזרה זאת, ואם כי בשמ"ק כאן כתב דלא סמכינן בזה אספק ספיקא משום דהוה במקום חזקת איסור אשת איש, אכן לכאורה אין מובן עפמ"ש התוס' כתובות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה הבא עליה, דמה שאשה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת אשת איש, ובנתגרשה נמי כיון שיראה שלא יוזמו עדיה דייקא ומנסבא ע"ש, וכיון שספק ספיקא מעליא הוא להכי פוסק הרמב"ם דנאמן. אכן באמת ג"ז אינו, דא"כ מאי פריך הכא מברייתא דבזמן שהבעל מודה על המשנה דמביא גט, לימא דהכא שאני משום דהוי ספק ספיקא. אע"כ דהכא לא מהני הס"ס משום דהוי בחזקת איסור וכמ"ש בשמ"ק, ומה שהקשיתי דנימא דדייקא ומנסבא מרעא לחזקת אשת איש, עמ"ש בנו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' מ"ג דלא שייך דייקא ומנסבא כ"א לענין נאמנות העד, פי' שהעד מסתמא יעיד אמת ומתיירא לשקר לפי שאשה דייקא, וע"י דיוקא דידה יתוודע שהוא חי ויתפס בשקרו ולכך ירא לשקר, אבל לענין שאר ספיקות בגוף הדבר לא שייך דייקא ומנסבא ונשאר חזקת א"א על מכונה לגמרי ע"ש ומכאן יהיה ראיה ברורה לשיטת הפנ"י והשב יעקב שהעלו דבאשת איש לא מהני ס"ס להתיר, ותמוה שלא התעוררו להביא מסוגיין, וצע"ג שיטת הרשב"א דמתיר ע"י ס"ס, ואכן עכ"פ יוחזר הקושיא על הרמב"ם שדבריו בהלכות הללו סותרים זא"ז וכהשגת הראב"ד, ובפשוטו נראה לתרץ, דהנה בתוד"ה הא אמר תנו הקשה הגליון דילמא קמ"ל דלא חיישינן דשמא הגט זה זמנו קודם לגט זה שנתגרשה ותטרוף שלא כדין ותי' דכיון שהבעל מודה וסובר שהוא שלו א"כ בודאי זמנו שוה לאותו שנאבד ע"כ, ולפי"ז כל החשש דהכא דחיישי' שמא אחר הוא, אין נוגע כ"א לענין איסור וכשאנו דנין על הגירושין אם ראוי להתגרש בו, בזה שפיר חיישינן שמא אחר הוא, אבל כשאנו דנין רק לענין צד הממון אם ראוי לטרוף מלקוחות על ידו, שפיר יכולים לטרוף על ידו מזמן הכתוב בו, דאפי' אם זה הגט אחר הוא, מ"מ כיון שמודה הבעל ודאי זמנו שוה, ולפי"ז צדקו דברי הרמב"ם, דבהלכות גירושין, דשם אנו דנין אם ראוי לגרש בגט זה, פוסק שפיר דבשיירות מצויות אין מחזירין לגרש בו, דחיישינן שמא אחר הוא, אבל הכא בהלכות גזילה, שכל הפרק לא מיירי כ"א לענין חששות דבממון אם מחזירין למיטרף על ידו, ולענין הגירושין אין דנין בזה כלל, וכגון שגרשה עתה לפנינו עוד הפעם לצאת ידי החשש, ורק אנו דנין אי מצי למיטרף מלקוחות מזמן הכתוב בגט, ובזה שפיר כיון שהבעל מודה, ובודאי זמנו שוה, מחזירין לה למיטרף על ידו מזמן הכתוב, וז"ב ואמת:
תוד"ה מעולם לא חתמנו כו' במזיד לא ישקר אם חתמו לאחר לומר שלו חתמו דאינו חשוד לקלקלה כמו שנאמן לומר גרשתיה ע"כ, ולכאורה תמוה דהא שאני הכא כיון שאומר שגירשה למפרע וכמו שאינו נאמן למפרע אין נאמן גם על להבא וכמ"ש התוס' לעיל, וי"ל דלהכי הוסיפו כאן סברא דאינו חשוד לקלקלה, שע"י טעם זה א"צ כלל לנאמנות המיגו, דכיון דלא חשדינן אותו כלל, נאמנות המיגו למה יוצרך, וסרה בזה תלונת המפרשים בדבור זה, ואין להקשות דא"כ למה הוצרך הגמ' בב"ב לומר הטעם דבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן משום מיגו דבידו לגרשה, תיפוק ליה דאינו חשוד לקלקלה, די"ל דסברת אינו חשוד אין מועיל כ"א במקום שגם האשה מודית שגירשה, שממילא נפטר הבעל ע"י הודאתה מכל החיובים שבין איש לאשתו, רק החשש הוא שמא גירשה בגט פסול, או לא. גירשה כלל, בזה אמרינן שפיר שאין חשוד לקלקלה בדבר שאין לו הנאה כלל, אבל במקום שמכחישתו ואומרת לא גרשתני, בזה אין שייך סברא דאין חשוד לקלקלה, דלא לקלקלה הוא בא, רק רוצה לפטור עצמו מן החיובים, להכי הוצרך לטעם המיגו דאפי' במכחישתו מהימן עי"ז:
ועתה נבוא ליישב מה שקשה לכאורה על דברי, דלסברת אין חשוד מהימן בלא טעם המיגו, א"כ איך יליף התוס' דין זה מהא דנאמן לומר גרשתיה, הא התם מטעם מיגו הוא אכן באמת בלא"ה קשה על דברי התוס' דתלו טעם דאין חשוד, בדין דמהימן לומר גרשתיה, דא"כ כיון דהך דינא דר' ירמיה לא מצי קאי אלא לסברת דאינו חשוד לקלקלה, דהוא מטעם דנאמן לומר גרשתיה, וא"כ לדידן דפסקינן דאין הבעל נאמן לומר גרשתיה כדאיתא, בב"ב קל"ד ובטוש"ע אה"ע (סי' קנ"ב) וברמב"ם (פי"ב מגירושין) ממילא ליתא גם להך דר' ירמיה, ובאמת הופסק להלכה הדין דר' ירמיה כמבואר ברמב"ם (פ"ג מגירושין ואה"ע סי' קל"ב) ולזה נראה דסברת אין חשוד לא ילפינן מהדין דבעל שאמר גרשתי המבואר בב"ב קל"ד, דשם מיירי אפי' במכחישתו ומטעם מיגו, אלא מהא דאיתא בגיטין (דף ס"ד) בעל אומר לגירושין ושליח אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד דאמרינן שם דלא מהני מטעם דהבעל אמר לא גרשתי, אלא אמר לגירושין שלא עשאו רק שליח להולכה, ומשמע דאילו אמר גרשתי היה מהימן אליבא דכו"ע, אפי' למ"ד בב"ב דלא מהימן, היינו מחמת שהיא מכחישתו, וכל עיקר הנאמנות אינו כ"א ע"י המיגו, ולהכי ס"ל דלא מהימן כיון דלדידיה הוי כמיגו במקום עדים כדאיתא שם, אבל הכא שגם האשה הודית לדבריו וא"צ לנאמנות המיגו ולכן מהימן אליבא דכו"ע, וכן איתא שם בתורי"ד דאם היה אומר גרשתי מהימן, ואי נימא דחשדינן אותו לקלקלה א"כ יקשה אכתי אמאי מהימן, דילמא בגט פסול גירשה והיא לא ידעה ניה, ואין ראיה מהודאתה, אע"כ מוכח מהכא שע"ז לא חשדינן אותו לקלקלה במזיד, ועיין ברא"ש בסוגיא דכל הגט, שציין באמת דסברת אין חשוד ידעינן מהך דינא דגרשתי האמור בגיטין (דף ס"ד) ולא ציין ההיא דב"ב, ומעתה י"ל שגם התוס' יסברו כתורי"ד, דהיכי דהאשה הודה לדבריו מהימן, ולכן ילפי שפיר הך דינא דר' ירמיה משם:
אכן כ"ז נוכל לומר רק בדעת התוס' שיסברו בהוא והיא מודים דנאמן לומר גרשתיה, וא"כ יהא מוכח מזה דאין חשוד לקלקלה, אבל מה נענה לדעת הרמב"ם והשו"ע, שהם פסקו להדיא שאפי' אם האשה הודית לדברי הבעל נמי אין נאמן לומר גרשתיה דחשדינן אותו לקלקלה במזיד, וז"ל הרמב"ם (פרק י"ב מגירושין) אמר הבעל גרשתי את אשתי אין נאמן כו', ואפי' הודית לו שגירשה אין נאמן שמא יתכוון לקלקלה בגט בטל לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימין גרש אותה עתה בפנינו, וכן הופסק באה"ע (סי' קנ"ב), אלא שבאה"ע אין מביא סוף דברי הרמב"ם לפיכך כו', והלא הכא פסק דחיישינן לקלקלה, וכן פסקו כר' ירמיה, ואיך נוכל להשוות שני הפסקים יחד, אמנם כשנדקדק בדברי הרמב"ם בשני המקומות נמצא את המבוקש, דבפ"ג מגירושין כשהביא הדין דר' ירמיה, הביא באופן דליכא התם הבעל והאשה, אלא השליח המביא תובע להחזיר הגט, דז"ל שם, המביא. גט ואבד הימנו מצאו כו' ואם לזמן מרובה פסול כו' ואם העדים אומרים לא חתמנו מחזירין ע"כ, ולכאורה קשה נהי דהדין אמת שאפי' בכה"ג שהבעל והאשה אינם כאן, רק השליח הוא הטוען, מחזירין הגט אם העדים אומרים דלא חתמו יותר, דלא נוכל לחשוש שמא הוא גט אחר ולאדם אחר כתבו, דגם השליח אין חשוד לקלקלה במזיד, ואם באמת אינו שליח, לא יאמר שהוא שליח, מ"מ הרמב"ם שדרכו תמיד להביא הדין דש"ס, ובש"ס מבואר דין דר' ירמיה על אופן שהבעל והאשה הוי התובעים, דלפי קושית ר' זירא קאי תרוץ של ר' ירמיה על ברייתא דמצא גט אשה בזמן שהבעל מודה, וכן לקושית רבה קאי על דיוקא דמתני' דאמר תנו נותנין, וא"כ גם הרמב"ם הו"ל להביא הדין באופן כזה, אם מצאו גט אשה והבעל מודה יחזיר לאשה אם העדים אומרים מעולם לא חתמנו כו'. ולמה שינה לכתוב הדין בשטוען השליח וכן להלן בפי"ב אין מובן מה שסיים, לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימין גרש אותה בפנינו, דכיון דחייש לקלקלה במזיד, א"כ אפי' אי אפשר לברר הדבר נמי אין נאמנים, אלא האמת יורה דרכו, דדעת הרמב"ם הוא דכיון שהם בפנינו ונוכל לצאת כל החששות ע"י שיגרש עתה בפנינו, באופן זה חיישינן שמא קלקלה ואומרים לצאת ידי חשש הזה ולגרש עתה בפנינו, אבל אם הבעל והאשה אינם בפנינו, שאי אפשר לתקן, לא פסלינן הגט וסמכינן שפיר על טעם דאינו חשוד לקלקלה, דמה שאנו חוששין לקלקלה, היינו דוקא במקום ששניהם לפנינו שאפשר בקל לצאת ידי חשש הזה, ולכן לא שייך דינא דר' ירמיה במקום ששניהם לפנינו ורק במקום שהשליח הוא התובע, ואם לא נחזיר לו הגט, יתבטל כל מעשה הגט באופן זה דוקא סמכינן על הסברא דאינו חשוד לקלקלה ולפי"ז מיושב הכל, שבמכוון הוסיף הרמב"ם לפיכך כו' להורות שדוקא. באופן הזה אין נאמנים. אלא שאכתי צריך ליישב דעת המחבר באה"ע שלא הביא סוף דברי הרמב"ם, וסתמא פסק דאפי' אם האשה הודית לדבריו אינם נאמנים, משמע דסובר דבכל אופן אינם נאמנים אפי' היכי שא"א לתקן, וא"נ יוחזר הקושי' איך פסק להא דר' ירמיה, ואפשר לומר דכיון שהעדים אומרים שלא חתמו על גט אחר, א"כ אין חשש אחר בזה כ"א שמא לא זהו המגרש ואם הינו רואים מקודם ביד הבעל גט, אז לא היה אצלינו שום חשש, כיון דהבעל הזה שידוע בשם הזה כתב גט, ועל גט אחר לא חתמו, בע"כ שהגט שלו הוא, ולהכי באם אין כאן שליח שפיר חיישינן משום החשש דילמא לא זהו המגרש, אבל אם יש כאן שליח האומר שהבעל עשאו שליח ומסר גט לידו וא"כ ליכא שוב למיחש למידי, ואע"ג דלהכיר הגט אין נאמן השליח מטעם דהוא נוגע או שאין רוצה שהבעל ישא תרעומות עליו או להפסיד שכרו וכמבואר בב"ש סי' קל"ב, היינו דוקא להכיר הגט, דשם הוא החשש שמא אין זה הגט שנמסר ולכן אפשר לומר דמשקר מטעמים הנ"ל, אבל הכא דאי רק ידעינן שהבעל הזה כתב גט, אין חשש שמא אין זה של כיון דעדים לא חתמו אלא על גט אחד, וא"כ אם גם השליח מתירא ממנו שלא ישא תרעומות עליו מ"מ עכ"פ ידעינן שהוא הוא הבעלים שלו, דאל"כ לא היה חושש לתרעומות שלו, ואת זה אנו מבקשים, דכיון שהבעל מסר גט לידו אין שוב שום חשש בזה, ודו"ק: