אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף יח.

דף יז:

תוד"ה הא אמר תנו וא"ת מנ"ל דילמא אפי' אמר תנו אין נותנין כו', לכאורה משמע בכוונתם, דאי לא הי' חיישינן לנמלך הוה מחזירין באומר תנו, כיון דחשש שמא של אחר הוא הגט לא שייך, דאפי' אינה שלה נחזיר לראיה בעלמא, ולחשוש דשמא לא גירשה כלל נמי אין שייך כיון דמודה ע"ז, והבעל מהימן באומר גרשתי את אשתי, וקושיתם יהיה אפוא כן, מנ"ל להוכיח דהא דאמר תנו נותנין הוי הפי' שאומר תנו ורוצה עתה לגרשה דילמא הא אמר נותנין, היינו שאומר ליתנה מחמת שכבר גירשה ועיין במהרש"א גיטין דף כ"ז) שהבין כן, אכן לפי"ז קשה דהא כתבו התוס' בסמוך בע"ב ד"ה ואפי' לזמן מרובה, דהיכי שאומר שכבר גירשה מזמן הכתוב בגט כמו שאינו נאמן למפרע כך אין נאמן להבא, ולכן לדעתי לא נחתי התוס' כאן להא מילתא, אי בעל שאמר גרשתי נאמן למפרע או לא, רק כוונתם הכא, דאי לא חיישינן לנמלך הוי מחזירין בלי אומר תנו כלל, ומעצמינו נדון דכבר גירש ולראיה בעלמא נחזור, וכ"מ נמי מלשון התוס' כאן, ודלא כהבנת מהרש"א:

בא"ד אבל רבה דייק מדקתני ונמלך ולא קתני כתובין היו ולא נתן, נ"ב כוונתם דאי נימא דוקא לאלתר הו"ל למיתני כתובין היו ולא נתן והוה מפרשינן דמתחלה לא נתנן ומחמת כן לא חשש לשמור ועכשיו רוצה לחזור ולגרשה, ולהכי אין נותנין לזמן מרובה אפי' אם רוצה לגרשה שמא אין זה גט שלו, אבל לאלתר ודאי נותנין אפי' בכה"ג, דמאי חשש יש כיון דעתה רוצה לגרשה ובודאי הגט הוא שלו כיון דלאלתר מצאו, אבל השתא דקתני ונמלך דמשמע שעכשיו אינו רוצה ודייקינן הא אמר תנו נותנין, ובע"כ שאפי' לזמן מרובה, דאי לאלתר אפי' אם היה נקיט כתובין ולא נתנן, נמי נותנין לאלתר:

בא"ד וא"ת דאפי' לאלתר הוי חדוש דלא חיישינן שמא כתב ללות בניסן כו', נראה ברור דקושיתם הוא רק על דיוק דר' זירא דמדייק מברייתא דבזמן שהבעל מודה, אבל לרבה דדייק ממתני' לא קשה כלל, דהא לרבה הוי הדיוק הא אמר תנו נותנין, פי' שרוצה עתה לגרשה בנתינה הזאת וכמ"ש לעיל, והא ודאי דכיון שהנתינה והגירושין יהיה עתה, לא חיישינן כלל לשמא כתב ללות בניסן, דכיון דלא נמסר ביום הכתיבה קלא אית ליה למילתא ויזכרו הלקוחות לטעון אייתי ראיה אימת מטא לידך וכמ"ש התוס' לקמן (דף י"ט) ד"ה וליחוש, רק דעיקר הקושיא הוא לר' זירא דדייק מברייתא דבזמן שהבעל מודה, דמודה שכבר נמסר, ולא מסקי לקוחות אדעתייהו לטעון אייתי ראיה כיון שהבעל מודה ועמש"ש בחדושיי לתוד"ה וליחוש, וכן נראה להדיא מתרוץ התוס' שכתבו ועוי"ל דר' זירא דייק כו', ולמה נקטו ר' זירא ולא נקטו רבה דמוכיח ג"כ אפי' לזמן מרובה, אלא ודאי דלרבה מעיקרא לא קשיא, וז"ב:

בא"ד ואי לאלתר דוקא א"כ צ"ל שראינו הגט בידה ע"כ, ובפנ"י הקשה דמנ"ל הא, הא מצינו למימר דלאלתר איירי שראינו אותו סמוך לנפילה ביד הבעל, אלא שהאשה אומרת שבתוך כך מסרו לידה וא"כ כשהבעל מודה קתני דיחזיר כיון שלא ראינו אדם אחר שעבר שם, אכן בע"כ א"א לומר כן דראינוהו ביד הבעל, דא"כ אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לא לזה ולא לזה נחזיר לבעל אחרי שלאלתר ראינו בידו, וכ"מ בשמ"ק:

בגליון תימה כו' וי"ל דכיון שהבעל מודה וסובר שהוא שלו כו' ע"כ, וראיתי מקשים דהא אנן אדרבה חיישינן שכתב ליתן ולא נתן ורוצה להפקיע הפירות מלקוחות שלא כדין, וא"כ מאי מהני שמודה שהוא שלו דילמא יודע שהוא שלו ורוצה להפסיד ללקוחות, דהא כך עיקר הקושיא שכתב ליתן ולא נתן ומודה שכבר נתנו להפסיד הלקוחות, ונ"ל ליישב עפמ"ש הריטב"א להקשות דמנ"ל לדייק הא אמר תנו נותנין, דילמא לעולם לא יחזיר ומשום דאיכא למיחש בקנוניא בכולהו כדאיתא לקמן, ותי' דמתני' קשיתיה דמ"ש ברישא דמצא שטרי חוב קתני ה"ז לא יחזיר ולא מפרש טעמא ומ"ש הכא דמפרש טעמא, דהא בין ברישא ובין בסיפא איכא למיחש לקנוניא, אלא מדתלי טעמא בהמלכתו של כותב ש"מ דאין הכל אלא ממנו ואם אמר תנו נותנין ע"כ, ולפי"ז א"ש תי' הגליון כיון דממתני' מוכח דהכא לאו משום קנוניא תלינן, והכל תלוי רק באמירת הבעל:

תוד"ה והוא שהוחזקו, דהשתא הוי דומיא דסיפא כו', נ"ב דמאי הוצרך לומר משום דומיא דסיפא ותיפוק לי' בלאו הכי דמאי הוצרך לאוקמי באין שיירות מצויות דהוי תרתי למעליותא לוקי בשיירות מצויות דהוי חדא למעליותא ואפילו הכי יחזיר דהוי רבותא טפי, ויש לומר דהשתא דאוקי באין שיירות מצויות, אוקי דאיירי בהוחזקו, דהוי נמי חדא לגריעותא, ולזה פריך דטפי הוה לאוקמי דהגריעותא דהכא הוא שיירות מצויות, דהוי דומיא דסיפא, וע"ז תרצו דעובדא דבסמוך הוי ברישא כו', כוונתם למ"ש הרא"ש בגיטין דף כ"ז, דהוחזקו בעיר גופא שני שמות שווין יש לחוש יותר שמא אבד השני הגט אפי' באין שיירות מצויות, מלחוש דילמא מאדם מעלמא נפל אפי' היכי דשיירות מצויות, ולכן לא נוכל לומר דמתניתין שנויה ברישא, דא"כ כיון דאשמועי' כאן דהיכי דהוחזקו בעיר גופא לא חיישינן, כ"ש דבשיירות מצויות ולא הוחזקו דלא חיישינן, ולכן הוכרחו לומר דההיא עובדא היה ברישא ואשמועינן דבשיירות מצויות ולא הוחזקו לא חיישינן, ואכתי הו"א דבהוחזקו בעיר גופא חיישינן אפי' באין שיירות מצויות, לזה אשמעינן דגם בכה"ג לא חיישינן:

בא"ד וא"ת ומ"ט יחזיר לאשה כיון שיש שני יוסף בן שמעון בעיר, כוונתם כיון דהוחזקו שני יוסף ב"ש מנ"ל למיתלי בהאי טפי מהאי, בשלמא במביא גט ממקום אחר לכאן, וכיון דהוחזק זה השליח שעבר בדרך הזה והאחר לא הוחזק בדרך זה שפיר תלינן בהאי שעבר, אבל כששניהם בכאן ולא הוחזק שעבר בזה אחד יותר מחבירו מאי איכא למימר, ותי' דכיון דידעינן שזה אבד אין לחוש שגם האחר איבד, וראיתי בס' תפארת יעקב שהוכיח דבע"כ מיירי שהגט הובא ממקום אחר למקום שנאבד, ושם במקום הכתיבה הוחזקו שני יוסף ב"ש, דאי באותו מקום שנכתב נאבד, ובאותו מקום הוחזקו שני יוסף ב"ש, א"כ אין כותבין כ"א בפני שניהם כמבואר בב"ב פ' ג"פ, ועפי"ז דחה קושית התוס', דכיון שאין שיירות מצויות משם לכאן, וזה ידעינן שעבר בדרך הזה והשני אין אנו יודעין אין לנו לחוש שמא עבר גם השני דרך הזה וכמו בשליח, אכן באמת ודאי דהש"ס מיירי בנכתב במקום שנאבד וכהבנת התוס' ולא קשה דא"כ היאך כותבים זה שלא בפני זה, דכבר כתב הריטב"א דאם העדים מכירים המגרשים ונשותיהם יכולים לגרש זה שלא בפני זה וא"ש:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה