בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף יז.
תוד"ה הטוען, וא"ת למה כותבין כתובה כיון דבלאו כתובה נמי אין נאמן לומר פרעתי, מלשון התוס' משמע דקושיתם הוא דוקא אי אמרי' דאין נאמן לומר פרעתי אבל אי הוי אמרי' דנאמן לומר פרעתי אתי שפיר מה שתקנו לכתוב כתובה, משום דבלא כתובה נאמן לומר פרעתי, ולכאורה קשה לפמ"ש התוס' לקמן בע"ב ד"ה אלמנה דבמקום שאין כותבין ודאי שאין נאמן לומר פרעתי אף בלא טעם דמעשה ב"ד כיון דלא נתקנה כתובה באותו מקום, ואם הוי מהימן לומר פרעתי מה הועילו בתקנתן הא כל אדם יטעון פרעתי, וא"כ הדר הקושיא דאפי' אי נימא דנאמן לומר פרעתי במעשה ב"ד והשתא דתקון כתובה מהימן לומר פרעתי, מ"מ מאי הוצרכו לתקן כחובה, דהא אי לא הוה מתקנים כתובה והוה מקום שאין כותבין, לא היה נאמן ג"כ לומר פרעתי, כיון דאז היה מקום שאין כותבין, וי"ל דלמ"ד יכול לטעון אחר מעב"ד נוכל לומר דתקון הכתובה לא היה בשביל טובה של האשה שלא יהא נאמן לומר פרעתי, כיון שאף אם לא היה התקון הזה ג"כ לא היה נאמן, אלא דתקון הכתובה הוא בשביל טובה דידיה דאם לא היה הכתובה לא היה נאמן לומר פרעתי עד שיראה שובר והיה צריך ליזהר בשובר, ולפעמים יבוא לידי הפסד אם אבד השובר, ולהכי תקנו הכתובה ובלא כתובה לא תגבה וא"כ צריכה היא ליזהר בכתובה ואם אבדה תפסיד, אבל למ"ד דטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום, לא נוכל לומר דהטובה היא בשבילו, כיון שאפי' אם הכתובה בידה אינו נאמן לומר פרעתי ובע"כ צריך הוא ליזהר בשובר, ובשביל טובה דידה נמי לא שייך כקושית התוס' להכי מקשו שפיר: