בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף יג.
בגמ' בשטר הקנאה, ופרש"י שמקנה לו נכסיי מהיום בין ילוה בין לא ילוה ויש להסתפק, העדיפות והמעליותא שיש בשטר הזה יותר משארי שטרות, וכן השם המיוחד שנתנו לזה השטר לקרותו בשם "שטר הקנאה" מאיזה טעם הוא, אי משום דבעצם נוסח השטר יש שנוי משארי שטרות. והוא שבשטר זה נכתב בפירוש התנאי, שמשעבד נכסיו אפי' אם לא ילוה וזהו המעליותא שיש בשטר הזה, וגם משו"ה קראוהו שטר הקנאה לא משום שהיה בו קנין, אלא משום התנאי שנזכר בו שמקנה נכסיו מהיום אפי' לא ילוה, או שנימא דבאמת בעצם נוסח שטר הזה אין בו שום שנוי, ושום תנאי לא הוזכר בו בפירוש, ורק משום דשעבוד הזה היה ע"י קנין, שקנו מלוה למלוה, והקנין היה ג"כ בסתם בלא שום תנאי, ואפ"ה זכה המלוה משעת קנין, דקנין לטפויי קא אתי, דאם על תנאי שילוה לו הקנה הו"ל לפרש ומדלא פירש קנה משעת קנין, ומשו"ה נקרא שטר הקנאה, ע"ש הקנין שיש בשעבוד הזה, אבל אה"נ שלא היה בזה תנאי מפורש לא בקנין ולא בנוסח השטר, והנה אם כי הדבר מפורש באס"ז בשם הרמב"ן, דלא בעינן שיאמר או שיכתוב תנאי מפורש בין אלוה, או לא אלוה, ורק אם השעבוד היה בקנין, אז מסתמא הוא אפי' אם לא ילוה, דאי על תנאי שילוה הקנהו הו"ל להתנות וכל עיקר המעליותא שבשטר הקנאה, הוא רק מחמת הקנין אבל בעצם נוסח השטר אין בו שום שנוי ע"ש, מ"מ לענ"ד שבדבר זה יפלגו הרי"ף עם הרא"ש, ולאו דבר פשוט הוא אליבא דכו"ע, דהנה הרי"ף פי' דשטר הקנאה, היינו שיש בו קנין, והרא"ש בסוגיין השיגו דלמה לו קנין, הא אפי' בלא קנין נמי שעבודא דאורייתא ומיד שהלוה נשתעבדו נכסיו ע"ש, ולכאורה תמוהים מאוד דברי הרא"ש, דשעבודא דאורייתא לא שייך כ"א כשבאמת הלוה, אבל זה שלא הלוה, מאיזה טעם יזכה המלוה לטרוף מן הלקוחות ואין לו שעבוד קרקעות אם לא לוה מעולם וכמ"ש המהר"ם שי"ף. ולכן נראה דהרא"ש יפרש, דמעליותא דשטר הקנאה, הוי משום דמתנה בפירוש בין ילוה בין לא ילוה, ולפי"ז הוי הדין דאפי' בשטר בלא קנין יכול לשעבודיה נפשיה בהכי, דבמזכה לו ע"י אחר קנה ודאי וכמ"ש כ"ז הרמב"ן שם, דאי באומר בפירוש אפי' בשטר בלא קנין מהני, ומיושב הקושיא דלעיל, דבמה זכה המלוה השעבוד, דשפיר זכה ע"י התנאי, וכיון שכן דהרא"ש יפרש בע"כ דמיירי בהתנה בפירוש שמקנה נכסיו מהיום אפי' אם לא ילוה, להכי שפיר הקשה על הרי"ף, דא"כ קנין למה, דבאמת היכי שהתנה בפירוש אפי' בשטר בלא קנין נמי מהני, ומיושב שפיר שיטת הרא"ש, וגם מה שטען הרמב"ן דאי בהתנה בפירוש קנין למה, ואפי' בשטר בלא קנין נמי מהני, ומדמוקי בשטר הקנאה מכלל דאיירי בלא התנה בפירוש, ונראה מזה דיפרש דהשם שנתנו לו, שטר הקנאה, היינו ע"ש הקנין שהיה בו, ולהכי הקשה דאפי' בלא קנין נמי מהני, אמנם לשיטת הרא"ש ג"ז אתי שפיר דבאמת מיירי הכא בלא הי' בזה שום קנין, ורק תנאי היה שמקנה לו נכסיו בכל אופן, ונקרא שטר הקנאה, ע"ש התנאי המוזכר בו ולא ע"ש הקנין. אכן הרי"ף יפרש כהרמב"ן דמיירי בלא התנה בפירוש שמקנה לו נכסיו אפי' לא ילוה, ובעצם השטר אין שום שנוי, ולהכי הוכרח לפרש דמיירי שהיה בקנין, דעיקר המעליותא הוא רק מחמת הקנין. ונמצא דפירוש דשטר הקנאה, להרי"ף ורמב"ן, ע"ש הקנין לחוד, אבל לא היה בו שום תנאי מפורש לא בשטר ולא בע"פ, ולרא"ש מיירי בלא קנין, ורק דתנאי מפורש הי' בזה, ודו"ק:
ברש"י ד"ה אביי אמר כו' אבל השתא דתנן כותבין כו' חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה עכ"ל, ועיין ברש"ל ורש"א שטרחו ליישב דעת רש"י דמה חששא דשמא כתב ללות ולא לוה איכא אי אמרי' עדיו בחתומיו זכין ע"ש, ולעד"נ עפמ"ש הרשב"א לקמן בשנויי דאביי דטעמא דמתני' משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא, אמאי לא מוקי בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלל, ותירץ דכיון דס"ל עדיו בחתומיו זכין, אז אפי' אם לא לוה כלל כיון דאמר תנו נותנין דליכא קנוניא אלא דינא דהא אפי' ידעינן בברור דלא נתן עד עכשיו הרי הוא יכול ליתנו בפנינו ונשתעבדו למפרע נכסיו משעת חתימה דזכו עדיו בחתומיו מעכשיו לכשיגיע השטר לידו ע"ש, ונראה שהרשב"א לא מסברא דנפשי' חידש דין הזה, דמצד הסברא קשה לחדש כן וכמו שתמה הרמב"ן ע"ז דהיכי אפשר לו לאביי לומר בשטרי הלואה שאם לא לוה כלל ישתעבדו נכסיו, אלא דהיה לו הכרח מן הש"ס דאפי' לא לוה כלל נמי משועבדים נכסיו, והוא ממתניתין דמתנות ושוברים, מוכח להדיא דהיכי שהמזכה מודה אחר הנפילה ואומר למוסרו לכשנגדו תו לא חיישינן לקנוניא במקום דשייך עדיו בחתומיו זכין, דאלת"ה אמאי קתני ונמלך שלא ליתן, ותיפוק ליה דאפי' אמר תנו אין נותנין, דהאי אמירה לא מהניא מידי כיון דנפל איתרע וחיישינן לקנוניא, אע"כ דבכה"ג אם אמר תנו נותנין, אלא דהמקשה סבר דהטעם משום שהעדים זכו לגמרי משעת החתימה ולהכי מקשה דא"כ כי נמלך מאי הוי ומשני ה"מ היכי דמטא לידו, וא"כ ממילא מוכח דהא דדייקינן הא אמר תנו נותנין, היינו משום דכה"ג מיקרי שפיר מטא לידו כיון שהוא בצווי המזכה, אבל בלא ראי' הזאת מן הסברא היינו אומרים דאפי' למאן דס"ל עדים בחז"ל, היינו כשבאמת לוה אח"כ זכה למפרע משעת חתימה, אבל אם לא הלוה אח"כ לא זכה כלום, ולפי"ז מיושב מאוד דעת רש"י, דמעיקרא ס"ד דלאביי אתי שפיר גם מתני' דמצא שט"ח לא יחזיר, משום דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלל, ולזה לא מהני, גם עדיו בחז"ל, כ"ז שלא נדע ממתני' דמתנות ושוברין אבל לקמן בתר דמוכח ממתני' דמתנות דמשמע להדיא דאם אמר תנו נותנין, דבכה"ג מיקרי שפיר מטא לידו מקשה שפיר, דא"כ במתני' דשט"ח נמי הרי זכו עדיו בחתומיו ושפיר טריף, ואח"כ מצאתי כעין זה בפנ"י, ות"ל שכוונתי לדעתו:
ברש"י ד"ה לא חיישי' לפירעון דאם איתא דפרעי' מקרע הוי קרע כו', וכ"ש כשחייב מודה מהאי טעמא גופא דמיום פריעתו הוא קורעו כו' ע"כ, ולכאורה קשה דבשלמא באין חייב מודה דלא שייך חשש דקנוניא, ודאי דיש לומר דלפרעון לא חיישינן דאם איתא דפרעי' הוי קרע, אבל בחייב מודה אה"נ דחיישי' לפרעון והא דלא קרעי' לשטרא משום דירצה לעשות קנוניא עם השטר. וי"ל דבעת הפרעון ודאי דלא חיישינן שעלה בדעתו עצת הקנוניא, דא"כ למה לו לשלם המעות לבע"ח ואח"כ יטול ממנו מחצה, הא יכול להטמין המעות ולא לשלם כלל לבע"ח, וכל המעות ישארו בידו, דהא בע"כ בדלית ליה נכסים בני חורי, דאל"כ אין נפרעין מנכסים משועבדים, וכיון דלית ליה נכסים אחרים א"כ אם ירצה לעשות עצה של רמאות יכול לעשות להטמין המעות ויהיה כל המעות נשאר אצלו, אלא ודאי שמתחלה לא עלה בלבו חשש הרמאות ורק אחר הפרעון נולד לו עצה הזאת, וכיון שבעת הפרעון לא עלה זה על דעתו, א"כ הו"ל למיקרע השטר ומדלא קרע מכלל דלא פרעו. וא"ל דשמא אכתי גם מתחלה עלה בלבו עצת הרמאות, ואפ"ה בחר יותר לפורעו ולחלוק עמו אח"כ, באשר רצה דוקא במחצית השדה ממש, ואם לא פרעו היה גובה הבע"ח והיה נשאר תחת ידו. די"ל שגם ע"ז יש עצה, דאח"כ יבוא לבע"ח ויתן לו מאומה בכדי שימכור לו השדה, ואם לא ירצה יחזיר לו המעות ואז הדרי זביני, דקיי"ל דשומא הדרא, וצ"ע:
ברש"י ד"ה שמואל מוקי, שהלוה אומר מזויף, והא דלא מפרש שאומר כתבתי ללות ולא לוה, דא"כ היה צריך להחזיר ללוה את הנייר כיון דמודה שכתבו, ומדנקיט במתני' דיחזיר הנייר למלוה, בע"כ דהלוה טוען להד"מ ומזויף: