אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף יב:

דף יב.

תוד"ה ר' יוחנן, ופי' ר"ת דלשמואל דאמר הכא קטן אינו זוכה ה"ה גבי עירוב אין זוכה דידו כיד אביו כיון דמציאתו לאביו כו'. ולא זכיתי להבין בזה סברת ר"ת, דהנה אפי' לשמואל, אטו קטן לית ליה זכייה לנפשי' כלל, הא היכי דלית ליה אב, ודאי דזוכה גם לנפשיה עכ"פ מדרבנן וכסתמא דמתני', דמציאת חש"ו יש בהן גזל מפני דרכי שלום, אלא דהיכי דאיתא לאב תקנו דבמקום הבן יהא קאי האב, והאב הוא הזוכה בכל זכיות הבן, וא"כ לא שייך זה כ"א בזכיות הבאות מעלמא, דבזה שייך לומר, דמפני הטעם דמריצה אצל אביו, תקנו שהאב יזכה בהן, אבל בזכיות שהאב עצמו מזכה לבן, וניחא ליה לאב שהבן יזכה בהן לעצמו, מהיכי תיתי שלא יזכה בהן, ומ"ש מאשה דנמי מציאתה וזכייתה לבעלה, ואפ"ה אם בעלה עצמה נותן לה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא בב"ב פרק חז"ה, ולפי"ז אפילו במתנה גמורה שהאב עצמו נותן לבנו, היה צריך לזכות, וכ"ש גבי עירוב שהבן אין זוכה כלל לעצמו, אלא האב נותן לו שיקנה לאחרים דיכול לזכות, כיון דבאמת יש לו יד, ורק דבזכיות שרוצה האב לקנותן, אמרי' דהאב במקום בן עומד, אבל במה שלא זכה הבן כלל אמאי לא מהני. ואמנם בקושיא הזאת, אם כי גדולה היא, אכתי יש מקום לתרץ כסברת השמ"ק בסוגיין, וז"ל דבמקום אב לא תקון ליה זכייה כלל אלא לצורך אב עכ"ל, ומשמע מדברים הללו דאע"ג דבמקום דליכא לאב יש לו זכייה לנפשיה, מ"מ במקום אב לא נתנו לו שום זכייה כלל כ"א מה שנוגע לצורך האב, אבל מה שאין צורך האב שקלו מיניה הזכייה, ולהכי אפי' ברשיון האב נמי לא מהני. או שי"ל כמ"ש התוי"ט דבאמת הא דלא מצי לזכות ע"י קטנים, אין הטעם משום דידן כיד האב, אלא משום כיון דהאב יכול לערב בשבילם, להכי אמרו שאין יכול לזכות על ידיהם, ומ"ש במתני' בעירובין שם הטעם, מפני שידן כידו, לא קאי כ"א אעבדו ושפחתו ולא אבנים קטנים ע"ש. אכן מ"ש הר"ת אח"כ דלר' יוחנן דאמר דגדול וסמוך על שלחן אביו הוי כקטן, הוא הדין דגבי עירוב נמי גדול וסמוך אינו זוכה בזה לא אדע שום עצה לתרץ דבריו, כיון שגדול ודאי דיש לו זכייה לנפשיה, אלא דמחמת איבה תקינו לאב בסמוך על שולחנו, דמציאתו יהא לאב, וא"כ ודאי דלא שייך זה כ"א בדבר שהקטן זוכה לנפשיה, אבל גבי עירוב שאין זוכה לנפשי' כלל ולא שייך שום איבה, מהיכי תיתי לא יוכל לזכות, ושוב מצאתי בנמוק"י בשם הרשב"א ור"ן ובב"י או"ח (סי' שס"ו) בשם הרמב"ן שכתבו כן דגבי עירוב אין לחלק בין סמוך לאינו סמוך. ושהכי הוא גם דעת הרמב"ם בפ"א (מהל' עירוב) שפוסק בסתם דע"י גדול מצי לזכות ומשמע דאפי' בסמוך על שולחנו, והיינו משום דלענין עירוב לא נראה לחלק בין סמוך לאין סמוך, אע"ג דבפי"ז (מהלכות אבידה) לגבי מציאה פוסק כר"י דמחלק בהכי, מ"מ לענין עירוב אין סברא לחלק כן, דהכא לא שייך איבה:

והנה זה פשיטא שדעת הרמב"ם הוא כמ"ש, דלענין עירוב אין שייך לחלק בין סמוך לאין סמוך אפי' לר' יוחנן, דא"א לומר כמ"ש הטור שם, דהרמב"ם פוסק לגבי עירוב כשמואל, חדא דיקשה קושית הב"י, דהא לענין מציאה פוסק כר' יוחנן, ועוד דאפי' לשמואל אין הכרע לומר דבגדול וסמוך לא הוי מציאה של אב, דשמואל ס"ל רק דבקטן אפי' שאינו סמוך נמי הוי של אב, אבל בגדול וסמוך אין הכרע, ואפשר שגם איהו מודה דמטעם איבה תקינו ליה מיהא בסמוך על שולחנו שיהא של אב וכמ"ש מהר"ם שי"ף בסוגיין, אלא ודאי שפוסק כר' יוחנן וס"ל דאפי' לר' יוחנן, בעירוב מודה דאפי' בסמוך יכול לזכות על ידו כשהוא גדול כיון דלא שייך איבה, אלא דאכתי קשה דנהי דמגדול וסמוך אין הכרח דפוסק כשמואל, כיון שגם ר' יוחנן מודה לזה, אכן ממה שפוסק דבקטן אפי' כשאינו סמוך אין יכול לזכות מוכח דפוסק כשמואל, דאילו לר' יוחנן בקטן כשאינו סמוך יכול לזכות, ואפשר שזה היה הכרח של הטור דהרמב"ם פוסק כשמואל, ועיין בפרישה שהרגיש בזה, אלא דלפמ"ש גם מזה אין הכרע, דהנה אפי' לשמואל קשה, מאיזה טעם לא יזכה בעירוב, כיון שאין הבן זוכה כלל לנפשי', דנימא דשקלו זכייתו ונתנו לבן, אלא הטעם כמ"ש בשם התוי"ט שכיון דמזכה בשבילם אין יכול לזכות על ידם, וטעם זה אפשר מודה גם ר' יוחנן, דאע"ג דקטן יש לו זכייה, מ"מ גבי עירוב לא יכול לזכות על ידם וכנ"ל:

ואמנם בסברת ר"ת נ"ל, דהא דקאמר ר' יוחנן דבסמוכין על שולחנו אפי' בגדול הוי מציאתו לאב, אין הכוונה דמתחלה זכה בזה הבן ואח"כ אבוה מיניה קא זכי, אלא הכוונה דמתחלה זכה האב, משום דבסמוכים על שולחנו אין לבנים שום יד, וידן כיד אביהן, ואע"ג דגדולים הם כעת, מ"מ אחרי שסמוכים הם עוד על שולחן אביהם לא יצאו עוד מרשות האב להיות להם יד ורשות בעצמן, אלא אכתי ברשות אביהן הן עומדים, ולא נכנסו עוד למדריגה כזה שיהיה להם יד בפני עצמן, וכן משמע לשון המשנה דפ' חלון, דקאמר הטעם דאין מזכה מפני שידן כידו, הרי משמע שאין להם יד כלל, ולפי"ז שפיר אין מזכה על ידם, דבשלמא אם הו"א דיש להם יד לזכות בעצמן, ואבוה מהם קא זכי, אז היה שייך לומר דבעירוב דליכא איבה יוכל לזכות על ידם, אכן לפמ"ש דהכוונה הוא דמשום איבה תקינו שלא יצאו עוד מרשות אב, ואין לו זכייה כלל בפני עצמו, וממילא א"א לחלק בין עירוב לשארי קנינים, ואפי' בעירוב נמי אין יכול לזכות על ידם, וכסברתי נ"ל נמי להוכיח מלשון הטור או"ח (סי' שס"ו) וז"ל ולא יזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפי' הם גדולים מפני שידן כידו ולא יצאו עדיין מרשותו ע"כ, אשר לכאורה אין מובן במה שהוסיף הטעם דלא יצאו מרשותו ולמ"ש מדויק מאוד, דנתכוון לתרץ קושיתי אשר יפול בדין זה, דכיון דגדולים הם ויש להן זכייה למה לא יזכה על ידן כיון דלא שייך הכא איבה, ולזה תירץ דלא יצאו עדיין מרשות האב, לבוא ברשות וזכיית עצמו, ולא נתנו להם כלל דין יד עוד ודו"ק. היוצא לנו מזה דבכוונת ר' יוחנן דקאמר דגדול וסמוך על שולחנו הוי כקטן, נחלקו בזה הרמב"ם עם ר"ת, הרמב"ם ס"ל דמתחלה זכה הבן, כיון דגדול הוא ויש לו זכייה, ורק משום איבה תקינו דאבוה מיני' קא זכי, וממילא בעירוב דלא שייך איבה, יכול לזכות ע"י גדול אפי' כשסמוך, אכן הר"ת והטור ס"ל דמשום טעם איבה לא נתנו כלל דין יד לבן הסמוך על שולחנו, ולא בא עוד לרשות עצמו שיהיה לו זכייה בפני עצמו. ולפי"ז יצא לנו דין חדש לר"ת, דאם אחר נותן מתנה לבן גדול, ואפי' האב גופא אם נותן מתנה לבנו גדול, לא זכה הבן כיון שאין לו יד לזכות לעצמו וכן הובא בנמוק"י בשם יש מי שאומר. ולמ"ש יהי' כן גם לר"ת והטור:

ואחרי כל זה יש לי ליישב סתירת דברי הטור אהדדי, דבחו"מ (סי' ע"ר) כתב דבתו נערה אפי' באינה סמוכה על שולחנו הוי, מציאתה לאב, ובאו"ח (סי' שס"ו) פוסק דבנו ובתו הקטנים שאינם סמוכים מזכים העירוב על ידם, ותימה כיון שפוסק כר"ת, דזה בזה תלוי, דכל היכי דמציאתה לאב אין מזכין על ידו, וכיון דבבתו אפי' כשאינה סמוכה הוי מציאתה לאב, למה יכול לזכות על ידה, דמ"ש מגדול הסמוך דמשום איבה הוי מציאתו לאביו, ואין יכול לזכות על ידו, וכן נמי בנערה אפי' באינה סמוכה, דהוי הטעם נמי משום איבה שלא ימסרנה למנוול וכמ"ש התוס' כתובות (דף מ"ז), אמאי יכול לזכות על ידה, ועין במג"ש כתובות שם מ"ש בזה. ואמנם למ"ש אתי שפיר, דאע"ג דטעם גדול הסמוך ונערה שאינה סמוכה, שניהם משום איבה, אפ"ה בעצם התקנה לא דמו כלל זה לזה, דהיכי דסמוך עוד על שולחן האב, אז משום תקנת איבה, אמרינן שאין לו לבן יד כלל לזכות דלא יצא עדיין מרשות אב להיות לו יד בפני עצמו, ולהכי ודאי דאין מזכין על ידו, אבל בנערה שאינה סמוכה, נהי דמציאתה הוי נמי לאב משום איבה, אכן בזה ודאי דיד יש לה בפני עצמה, כיון שיצתה מרשות אב וגדולה היא. אלא דמשום איבה אמרינן דאבוה מינה קא זכי, ולהכי בעירוב דלא שייך איבה, מצי לזכות על ידה, כיון דבאמת יש לה יד בפני עצמה, ואיבה נמי לא בזה, וז"ב:

ובפשוטו היה נ"ל לישב סתירת דברי הטור, דז"ל הטור בחו"מ (סי' ע"ר) מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפי' הם גדולים ומציאת בתו נערה אפי' אינה סמוכה על שולחנו כו' הרי הן שנו, ומציאת בנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו אפי' הם קטנים כו' הרי הן שלהן ע"כ, וגלוי לכל הסתירה בזה דלפני זה כתב דבתו אפי' נערה וגם אינה סמוכה הוי של אב ואח"כ כתב דבנו וגם בתו הקטנים אם אינם סמוכים הוי שלהן, והרבה מפרשים מוחקים תיבת "בתו" מהאי בבא דסיפא, אכן הפרישה שם כתב דא"א למחוק אחרי שכן כתב להדיא בקצור פסקי הרא"ש, ולכן קיים הגירסא ופירש, דבתו היינו דומיא דבנו, דהיינו היכי דלא שייך החשש דשמא ימסרנה למנוול, וכגון שכבר השיאה ונתגרשה שאז יצתה מרשות האב, ובמתכוון המציא הטור לכתוב כזה בכדי שלא נצטרך לומר דר' יוחנן דאמר לאו גדול ממש לא קאי כ"א אבן, דדוחק לומר כן דלא קאי כ"א אבן, ולכן טרח למצוא דמילתא דר' יוחנן קאי גם אבת, ובאופן דליכא חשש דשמא ימסרנה ע"ש, עכ"פ הרי הטור כתב להדיא דבבתו הקטנה אם אינה סמוכה הוי מציאתה שלה, ולזה כתב כן גם בהלכות עירובין, שע"י בתו הקטנה יכול לזכות, ומיירי נמי בכה"ג שלא שייך חששא, כיון שכן פירש הטור מילתא דר' יוחנן, ובעירובין דנקיט כר' יוחנן פוסק כן, ועכ"פ אין סתירה בדבריו, ודו"ק:

בגמ' האי שפחה ה"ד כו' אי דאיתי' לאב דאבוה הוי, מכאן הקשו כל המפרשים על שיטת רש"י דכתובות (דף מ"ז) דאיבה דמציאה היינו משום מזונות, דלפי"ז היכי דבלא"ה לא זיין לה אבוה, מציאתה לעצמה, וא"כ מאי מקשה הכא דאבוה הוא, הא אינה סמוכה על שולחנו דהא מכרה וליכא איבה וא"כ אין מציאתה שלו, ואי"ל דאכתי שייך איבה, שלא יזון אותה אחר שש כשתשוב לבית אביה, כמ"ש הפרישה בחו"מ (סי' ע"ר) ע"ש, ואכן לפמ"ש לעיל במתני', דרש"י יפרש באמת דהטעם דמציאתה לאב בנערה, מקראי יליף לה ומדאורייתא הוא, ואין זה כלל משום איבה, והא דקאמר בכתובות דמשום איבה הוא, היינו בבוגרת ע"ש שהארכתי בזה, וא"כ אתי שפיר וק"ל:

תוד"ה ולא לוה, ויש הוכחה דמשום פסולו לא נזהר לשומרו והא לוה בו כבר כו'. ואי"ל דכיון שהמלוה יודע בנפשו האמת שמוקדם הוא ופסול לגבות על ידו, משו"ה לא נזהר לשומרו, דא"כ אמאי קיבלו כלל אחרי שאין לו צורך בו, דהא בע"כ צ"ל שקיבלו בעת ההלואה, דליכא למימר דלכתחילה כתב השטר ומסרו למלוה, כי חשב ללות ממנו תיכף, ורק אח"כ נדחה ההלואה מחמת איזה סבה, והשטר נשאר אצל המלוה, ובאשר המלוה יודע שפסול הוא לא נזהר לשמרו, שזה א"א, דאם מסרו תיכף למלוה, א"כ אפי' אם לא ילוה אח"כ, הרי הוא משועבד לו במסירת השטר גופא כמבואר בחו"מ (סי' ל"ט סעי"ג) ע"ש בסמ"ע וש"ך, דכיון שנמסר ליד המלוה די אף אם לא הלוה, ודלא כרש"י שפי' כאן דבעינן שיתן המעות בפני העדים, וא"כ בע"כ דבעת הכתיבה לא מסרו למלוה, ורק אח"כ בעת הלואת המעות לקח המלוה השטר, ומסתמא כשקיבלו יש לו למלוה איזה צורך בו, דאם לא היה לו שום צורך בשטר למה לו לקבלו, א"ו שיש לו איזה צורך, או שדעתו לגבותו מלקוחות אף בפסול, וכיון שיש לו צורך, פשיטא שהיה זהיר נמי לשומרו, ולהכי הוכרחו לפרש כפירושם, ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה