בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף יב.
בגמ' במתנה היאך קבלה מיניה אעפ"י שרץ אחריהן ואין מגיען, וכן פוסק הרמב"ם (בפי"ז מאבידה) והטושו"ע חו"מ (סי' רס"ח) לחלק בין מציאה למתנה לענין זה, ואמנם מאוד תמוה לי פסק הרמב"ם בזה. דהא שני אלו הדינים. מה דבעינן עומד בצד שדהו וכן מה דבעינן רץ אחריהן ומגיען, חד טעמא להו, דמשום דבעי' שיהא חצר המשתמרת, להכי בעינן שיהיה עומד בצדו וכן שיהי' רץ אחריהן ומגיען, דאי אין עומד בצדו, או שרץ ואין מגיעו לא הוי משתמר, וכן מוכח לעיל בסוגיא דמייתי ראיה לחלוק דרב פפא, שדעת אחרת מקנה שאני, לגבי הדין דעומד בצד שדהו, מסוגיא דהכא דרץ אחריהן, שבמתנה לא בעינן מגיען, הרי להדיא דחד טעמא הוא, ומאן דס"ל לחלק בין דעת אחרת מקנה לענין רץ אחריהן, סובר דלענין עומד בצד שדהו נמי יש חלוק הזה, וא"כ הרי"ף ורמב"ם דלעיל לגבי עומד בצד שדהו לא ס"ל חלוק דר"פ, ואפי' בדעת אחרת מקנה נמי הצריכו שיהיה עומד בצד שדהו, א"כ בע"כ דס"ל דאפילו בדעת אחרת נמי בעינן משתמר, והכא פסקו לחלק בין מציאה למתנה, דבמתנה אעפ"י שאין מגיען נמי, מכלל דס"ל דבדעת אחרת לא בעינן משתמר, ולפלא גדול בעיני שמפרשי הרמב"ם והשו"ע לא העירו בזה כלום, ואם כי בסוגיא יש מקור לפסק הרמב"ם, דהא ההוא מרבנן דסבירא ליה דר"ג מטלטלי אג"ק הקנה, הרי דס"ל דבחצר לא יכול להקנות מטעם שאין עומד בצדו, אע"ג דאיכא דעת אחרת מקנה, ובדין דרץ ומגיען שקיבל ר' ירמיה דבמתנה לא בעינן מגיען ליכא מאן דפליג, וקבלה היתה ע"ז, כמ"ש בש"ס קבלה מיני' וכו', הרי דבש"ס גופא יש חלוק בין דין דעומד בצד שדהו, להך דינא דמגיען. אכן טעם הדבר בחלוק שביניהם לא נזכר, ונלע"ד לתת טעם וסברא לפסק הזה, דהנה לעיל הבאתי סברת השמ"ק דבדעת אחרת הוי משומר אפילו אינו עומד בצד שדהו כיון דבלא דעת המקנה אין יכול שום אדם לזכות א"כ ממילא משומר הוא מאחרים ע"ש, אכן באמת יש לפקפק על סברא זאת, דנהי דאדם אחר לא יטלוהו ומשומר הוא מאנשים אחרים, מ"מ אם אינו עומד בצד שדהו אכתי אינו משומר, דמעצמו יוכל הדבר לבוא לידי כליון והפסד, דאם בעל חי הוא המציאה הזאת, יכול לברוח מעצמו, ואם דבר מאכל הוא, בהמות וחיות יאכלוהו, ושארי חפצים נמי יהיו נדושים ברגלי אדם ובהמה וכדומה שארי סבות, והגע עצמך דהא אפי' בחצר המשתמר ממש בעינן נמי שדוקא שבעל החצר יהיה ידוע לו שנפל מציאה בחצירו ואם אינו ידוע לו לא קני וכמ"ש המרדכי בפ' אלו מציאות, וכ"פ הרמ"א חו"מ (סי' רס"ח), ולעיל (דף י"א ע"א) הוכחתי די"א שגם דעת הירושלמי ותוספתא כן הוא, וכתבתי שם שהטעם הוא ג"כ כזה, דזולת שמירת החצר, שמשמרה מאנשים אחרים ש"א יטלוה, בעינן נמי שמירת הבעל השדה שלא יופסד החפץ מעצמו, ולהכי בעינן שבעל החצר ידע ממציאה שיוכל לשומרה גם הוא, וא"כ כ"ש הכא שהחצר אינו משומר כלל, ורגלי אדם ובהמה מצויין שם שבקל יבוא מעצמו לידי הפסד, שאין מועיל שמירת החצר לחוד, שמשמרה מאנשים אחרים, היכי דליכא בהדיה נמי שמירת בעל החצר, שלא יבוא מעצמו לידי כליון והפסד, ולפי"ז צדקו מאוד סברת פסקי הרמב"ם הנ"ל, דכשאנו דנין לגבי הענין דעומד בצד שדהו, ונרצה לחלק ולומר דבדעת אחרת מקנה לא ניבעי עומד בצדו משום דבלא"ה הוי משומר כסברת השמ"ק, בזה שפיר אמרי' דאין לחלק בזה, דנהי דמאנשים אחרים הוי משומר עי"ז כיון שבלא דעת המקנה אסור להם לזכות, מ"מ כיון שיחסר שמירת בעל החצר אכתי אין משומר מיקרי כיון שיוכל מעצמו לבוא לידי כליון, אבל כשאנו דנין לענין רץ ומגיען, דהתם מיירי שבעל החצר עומד בצדו, ושמירת בעל החצר יש כאן, אלא דיחסר לנו שמירת החצר עצמו, שאנשים אחרים לא יטלוהו, אבל מעצמו לא יבוא לידי כליון, דהא מיירי שלא לבוא מעצמו לידי כליון, ורק עיקר החשש הוא שאנשים אחרים יטלוהו אחר שיצא מחצירו, וכיון שלא יחסר בפה רק השמירה מאנשים אחרים, לענין זה שפיר יש לחלק ולומר דבמתנה כיון שבלא דעת המקנה אסור לשום אדם ליטלה, הרי משומר גם מאחרים ומהני אפי' כשאין מגיען, דבשלמא במציאה אע"ג דבעל החצר עומד בצדו, וישמרנה שמעצמו לא תבוא לידי הפסד, דאין מגיען בשדהו, אבל חוץ לשדהו יגיען. ואם כן יכול לשומרן מ"מ כיון שהכל יכולים לזכות בה הוי אין משומר, אבל במתנה הוי משומר מכל הצדדים אפי' באין מגיען בתוך השדה, וכל זה הוא לענין רץ ומגיען, דשמירת הבעל החצר יש כאן אפי' כשאין מגיען. ורק דשמירת החצר מאנשים אחרים, הוא שיחסר לנו באין מגיען, להכי מועיל הסברא דדעת אחרת מקנה, להועיל שאפי' באין מגיען נמי קנה, כיון שבדעת אחרת הוי משומר מכל הצדדים, אבל לענין עומד בצד שדהו, דשם יחסר גם שמירת בעל החצר שלא יבוא מעצמו לידי הפסד, מה יוכל להועיל בזה סברא דדעת אחרת, דנהי שיתוקן בזה שמירת החצר אבל שמירת בעל החצר אכתי יחסר, וצדקו מאוד חלוק פסק הרי"ף ורמב"ם עפ"י סברא נכונה ודו"ק:
רש"י ד"ה זרק ארנקי, והפקירו לכל הקודם. נראה דבמתק לשונו נתכוון להסיר קושית התוס' ד"ה ואפקרי', דלא גרסינן ואפקרי' דא"כ לא הוי דעת אחרת מקנה, ואכן רש"י ז"ל היה לו הכרח מסוגיא דלקמן (דף ק"ב) דמיירי בהפקר וכמ"ש הרמב"ן ע"ש, וקושיית התוס' יתרץ זה בעצם דקדוקן לחלק בין הפקר דעלמא, דמיירי שבעה"ב מסלק עצמו בלבד מן החפץ ואין כוונתו להקנות לאחר, זה ההפקר לא מיקרי דעת אחרת, אכן הכא מיירי שנתכוון להקנותו לכל הקודם, ולהכי הוי שפיר דעת אחרת. ועיקר הדין אי הפקר חשוב דעת אחרת עיין במ"ל (פכ"ט ממכירה) ובסמ"ע וש"ך (סי' רמ"ג) מ"ש בזה בשם הנמוק"י, והמ"ל כתב בשם רש"י דהכא דהפקר הוי דעת אחרת, ולפמ"ש יש חלוק בין הפקר דעלמא להפקר דהכא:
בגמ' אויר שאין סופו לנוח, עיין בהגהות מהרצ"ח שכתב דלא ידע למה לא פשיט לה מהך פלוגתא דמס' שבת (דף ו') אם אמרי' קלוטה כמו שהונח דשם הוי נמי אויר שאיך סופו לנוח, וכן מגיטין (דף ע"ט) הוא למעלה כו', ונעלם מאתו מ"ש השמ"ק דלא יוכל לפשוט מקלוטה, די"ל לענין קנין הוי כמו שהונחה, דמשום אינטורי הוא והא מינטר, ולמ"ד התם כמו שהונחה, י"ל איפכא, וע"ש שתי' דגם מגיטין אין ראיה:
במתני' פרש"י דבתו הקטנה וגם נערה מקראי ילפינן דמציאתה לאביה דכל שבח נעוריה לאביה, ובתוס' בסמוך בע"ב ד"ה ר' יוחנן השיגו ע"ז דהאי קרא בהפרת נדרים הוא דכתיב ואין ללמוד מיני' דממונא מאסורא לא ילפינן ע"ש, ומחמת חומר הנושא אפשר לומר, דסברת רש"י הכי הוא דאם כי על הקרא דכי ימכור גו' לאמה, דיליף מיניה דמעשה הבת לאביה, קאמר הגמרא כן, דלא נוכל למילף זה מקרא דבנעוריה בית אביה, משום דבהפרת נדרים כתיב ע"ש בכתובות (דף מ"ו), אבל השתא דגלי קרא דלאמה שגם בממון הוי הזכיה לאביה, וא"כ גלי קרא דאסורא וממונא שווין, ושפיר נוכל למילף מעתה מקרא דבנעוריה גם לדין ממון וכמ"ש התוס' כתובות (דף ל"ט) ד"ה הואיל כה"ג, ואין להקשות ע"ז דא"כ בכתובות (דף מ') דבעי הש"ס למילף בושת ופגם דלאב מקרא דבנעוריה ודחי התם נמי דאין ללמוד מיני' משום דקרא בהפ"נ הוא דכתיב ולמה לא נימא גם התם דכיון דגלי גלי, ובאמת הקשה כן בהגהות מל"ה שם. ונ"ל דשם יש ליישב ולומר דכיון דהגלוי דקרא הוא רק ממעשה ידיה, יש לומר שדוקא ממון כזה הוי לאב, משום דמיתזני מיני' ודעת האב על זה. וכמו דקאמר בקדושין (דף ד'] אבל בושת ופגם שאין דעתו ע"ז, ממון כזה לא זכתה תורה לאב, וכמ"ש התוס' שם (דף ק ד"ה דאי, דלהכי לא מצי למילף ממעשה ידיה גופא, משום דיש לדחות מחמת טעם דמיתזני, כן י"ל נמי בקרא דבנעוריה דאע"ג דגלי קרא שגם ממון הוי לאב, היינו דוקא ממון כעין מעשה ידיה אבל בושת ופגם לא, אבל מציאה דהוי כמעשה ידיה כמ"ש בר"פ מציאת האשה בהדיא, מציאתה כהעדפה שע"י הדחק, שפיר ילפינן מקרא דבנעוריה, ואין לדחות מעשה ידיה שאני משום דמיתזני, דהא מציאה נמי משום דמיתזני, וא"ש מ"ש רש"י כאן דילפינן מקרא דבנעוריה, דבאמת השתא דכבר גלי קרא דמע"י הוי לאב, הרי גלי לן דאסורא וממונא שווין, שפיר נילף מבנעוריה גם למציאה דהוי לאב מה"ת, ואין להקשות דאכתי מאי הוצרך רש"י למילף מקרא דנעוריה לימא דהוי מה"ת משום דדמי למעשה ידיה, דהא גם בושת ופגם הוי ילפינן ממע"י וכמ"ש התוס' בכתובות (דף מ') ורק משום דהתם יש לדחות שאני מע"י דמיתזני, וא"כ במציאה דלא שייך לדחות הכי וכמ"ש, ילפינן שפיר ממע"י גופא, ואכתי קרא דבנעוריה ל"ל לרש"י. וי"ל דהנה בכתובות (דף מ"ו) תוד"ה זכאי במציאתה כתבו שמציאה לא נוכל למילף ממעשה ידיה די"ל דמה למעשה ידיה שמתזנא מיניה ע"ש, ואם כי דבריהם תמוהים, דהא בפרק מציאת האשה כתבו התוספות עצמן דגם מציאה הוי כמעשה ידיה משום דמיתזני', אלא דיש ליישב דבלא"ה כתב המהרש"א דפירכא הזאת לאו פירכא גמורה היא, רק על מה הצד פרכינן פירכא כל דהוא, ולכן יש לומר דמה שכתבו התוספות דנוכל לפרוק שאני מעשה ידיה דמיתזני, היינו כשאנו ילפינן ע"י מה הצד, ומעתה מיושב דעת רש"י, דממה הצד מן מעשה ידיה לא נוכל למילף באמת, משום דעל מה הצד הוה פרכינן מה למעשה ידיה שכן מתזני וכסברת התוס', דע"ז פרכינן גם פירכא כל דהוא, להכי כתב רש"י, שבאמת לאו ממעשה ידיה ילפינן, אלא מקרא דבנעוריה, דכיון דגלי קרא דגם ממונא דמעשה ידיה לאב, ילפינן השתא דכל שבח נעורים שכעין מע"י הוי לאב, ומציאה הוי ודאי כעין מעשה ידיה, וע"ז לא נוכל לפרוך פירכא כל דהוא כיון דלאו ממה הצד ילפינן, והנה בב"ק (דף פ"ו) קאמר התם דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאביה, וגם התם פרש"י מקרא דבנעוריה, והתוס' השיגו נמי התם, דהאי קרא בהפ"נ כתיב, ודחקו התם לפרש דלשון אקני ליה רחמנא שבח נעורים לאו דוקא הוא ולסימנא בעלמא נקטיה ע"ש, ולשיטת רש"י א"ש כפשטיה, דבאמת השתא לאחר דגלי קרא, הוי בממון נמי לאב מה"ת וממונא ואיסורא שווין:
והנה נהי דעל עיקר סברת רש"י מצאנו טעם לומר דהצדק אתו, שבאמת הוי מציאת נערה מדאורייתא לאב. אכן מה נעשה להסוגיא דכתובות (דף מ"ז) דקאמר התם להדיא דטעם דמציאתה הוי לאב משום איבה, ולשיטת רש"י כאן דמה"ת הוא, למה הוצרך הש"ס התם לומר טעם דאיבה, ונראה דלרש"י לשיטתו ג"ז יש ליישב, דבטעם דאיבה נחלקו התם רש"י ותוס', וסברת התוס' דאיבה דמציאה, היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין, וסברת רש"י דאיבה דמציאה הוי נמי משום מזונות דאי אמרת מציאה שלה איכא איבה ולא זיין לה תו. ויש נ"מ גדולה לדין בין רש"י ותוס', דלשיטת התוס' דאיבה דמציאה הוי שלא יקדשנה, ולא שייך זה כ"א בנערה דבידו לקדשה, אבל בבוגרת שבלא"ה אין בידו לקדשה הוי מציאתה שלה, אכן לשיטת רש"י דאיבה היינו משום מזונות, גם בבתו בוגרת נמי מציאתה לאב, וכ"כ בהג"א שם להדיא, ולפי"ז א"ש דעת רש"י, דבמתני' דהכא דקאמר להדיא, מציאת בנו ובתו הקטנים, וכיון דמיירי בקטנים, ובקטנים וגם בנערה הוי דאורייתא, להכי כתב רש"י דהוי מה"ת, ובכתובות להכי קאמר הש"ס דהוי משום איבה, להורות שגם בגדולה דהיינו בוגרת נמי מציאה של אב, אבל בקטנה ובנערה אה"נ דמה"ת הוי וכמ"ש כאן ומיושב מאוד דעת רש"י, ומעתה אין אנו צריכין לדחוקי בדעת רש"י כמ"ש התוס' כתובות הנ"ל, דלסברת רש"י מתני' דהכא לצדדין קתני, קטנה אפי' באינה סמוכה, ונערה דוקא בסמוכה ע"ש. דלמ"ש גם נערה הוי אפי' באינה סמוכה, דבנערה הוי נמי מה"ת וכמ"ש רש"י להדיא דקטנה וגם נערה מקראי יליף, ותימה גדולה על תוס' שכתבו בדעת רש"י דבנערה דוקא בסמוכה הוי לאב, ואיך אפשר לומר הכי אחרי שרש"י עצמו כתב להדיא כאן דגם נערה ילפי' מקראי, ולמ"ש מיושב דעת רש"י:
בגמ' למימרא דסבר שמואל קטן לית ליה זכייה מה"פ, הא ודאי דאפי' אי הזכייה הוי מדרבנן, לא נוכל לומר דהקטן לנפשי' הוא דזכי ואבוה מיניה קא זכי וכמ"ש בתוד"ה שמואל, דמאיזה טעם יתקנו שהאב יזכה מיד הבן, כיון דליכא איבה, וכ"ש דאי הזכייה הוי מה"ת, שלא נוכל לומר דאבוה זכי אח"כ, ואי הזכייה הוי מדרבנן, י"ל דכן היה התקנתא, לא שהבן יזכה, אלא האב יזכה במקום הבן, וכל זה אי הזכייה הוי מדרבנן, אבל אי הזכייה הוי מה"ת א"א לומר כן, וא"כ שפיר ידעינן מזה דלית ליה זכייה מה"ת, ובחנם דחק הפנ"י למצוא טעם מנ"ל דלית ליה זכייה מה"ת: