אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף יא:

דף יא.

בגמ' ר"ג מטלטלי אגב קרקע הקנה, והאחרונים דקדקו דלשיטת התוס' (ב"ק דף י"א) דקנין אגב הוא רק קנין דרבנן, וא"כ איך יוצא ידי ביעור מדאורייתא ע"י קנין שהוא רק מדרבנן וכמ"ש התוס' ב"ק (דף ק"ד) דלענין פדיית מע"ש בעינן שהמעות יהיה קנוי לו גם מה"ת, והנה בעיקר הדין אי קנין דרבנן מועיל לדאורייתא, האריכו בזה האחרונים, ומחלוקת הוא באה"ע סי' כ"ח) בין הב"י לר"י, וגם אנכי הארכתי בזה במקום אחר, ולא פה המקום, רק מה שנוגע לכאן, הנה על עובדא דר' גמליאל ודאי דלק"מ, דהא הרמב"ם בפ"א מתרומות) כתב דבכל ימי בית שני לא היה תרומות ומעשרות כ"א מדרבנן כיון שלא היה ביאת כולם, וא"כ הביעור שהיה אז הוי נמי מדרבנן, ור"ג וסייעתו שהיו בבית שני שאין הביעור אלא מדרבנן, להכי מהני נמי קנין דרבנן, אלא אי קשיא הא קשיא על הרמב"ם שכתב להלכה (בפי"א ממע"ש) דמי שהיו פירותיו ברחוק מקום מזכה אותם ע"י אגב קרקע, ואיהו כתב זה אף לעתיד כשיבנה בית השלישי, דאז יהיה מדאורייתא וכמ"ש להדיא (בפ"א מהל' תרומות) ואיך יקיים מצות ביעור ע"י קנין דרבנן, ובמנחת חנוך הרגיש בזה ע"ש, ונראה ליישב עפמ"ש האחרונים דאפי' למאן דסובר דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, היינו להוציא מחזקת בעלים, דלהוציא מחזקתו אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת מפני שהוא בקום ועשה, אבל היכי דליכא חזקת ממון וכגון בדבר הפקר מהני קנין דרבנן אף לדאורייתא, ולכן הכא דעיקר הממון אינו של בעלים אלא דיש לו טובת הנאה, ומה שיש לבעלים טובת הנאה, לא מיקרי זה חזקת ממון לשיטת הרמב"ם שכתב (בפי"ב מתרומות) דאפי' לאחר הרמה אם שאסור לכהן ליקח בלא ידיעת הבעלים, מ"מ אם לקחו שלא מדעת הבעלים זכה בהן ואין מוציאין מידו, וכ"ה בטור יו"ד (סי' של"א), וכ"ש לסברת רש"י שכתב דלמ"ד טוה"נ אינה ממון הוי הפקר, וכיון דהרמב"ם ס"ל דטובת הנאה אינה ממון והוי הפקר, וודאי דליכא חזקת ממון ולהכי ס"ל דמהני גם לדאורייתא, וכן בש"ס אליבא דעולא מתרצינן דס"ל טוה"נ אינה ממון, ומה שקשה לפי"ז כיון דהרמב"ם ס"ל טוה"נ אינה ממון, א"כ אינה ממון נמי לקנות באגב, עיין בקצוה"ח סי' ער"ה מ"ש בזה. ועוי"ל עפמ"ש הקהלת יעקב, דאפי' אי אמרינן דאגב הוא רק מדרבנן, זה במכר דאיכא קנין מעות מה"ת, וע"כ אגב הוי מדרבנן אבל במתנה דליכא מעות הוי אגב דאורייתא, והכא במתנות דקנין מעות לא שייך כאן, הוי אגב מה"ת, ודו"ק:

בגמ' אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין ה"נ אינה ממון לקנות אגב קרקע, וראיתי מקשים דלדידן דקיי"ל אין מטבע נקנה בחליפין, ואגב קרקע נקנה. א"כ יש לומר מטבע יוכיח דבחליפין אין נקנה ובאג"ק נקנה, ה"נ טובת הנאה אע"ג דבחליפין אין נקנה מ"מ נקנה אגב קרקע. אכן נ"ל דלק"מ, דבטעם דמטבע אין נעשה ונקנה בחליפין קאמר הש"ס לקמן (דף מ"ה) משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה, ופרש"י שם דלא הוי דבר מסוים כמו נעל ואנן דומיא דנעל בעינן שיהא דבר מסוים, ולטעם זה ודאי דלק"מ, דבאמת מטבע הוי גופו ממון וראוי לחול קנין, ורק החסרון דמטבע הוא, משום שאין דבר מסוים ולהכי קנין דבעינן דבר מסוים מגזה"כ דנעל, לא מהני במטבע, אבל לענין קנין אגב אין שום חסרון במטבע, וראוי לחול קנין, משא"כ בטובת הנאה, דהחסרון הוא מחמת שאין גופו ממון ואין ראוי לחול קנין ע"ז, ודאי דנימא דכמו שקנין חליפין אין ראו לחול, הוא הדין קנין אגב נמי אין ראוי לחול, אלא אפי' לפירוש הרשב"א שהשיג שם על רש"י, משום דאכתי יקשה למה אין נקנה בחליפין, שדוקא לענין נעשה חליפין בעינן דבר המסוים, ולהכי פי' דצורתא עבידא דבטלה והו"ל כדבר שאין גופו ממון ואין בי ממש שיהא ראוי לחול עליו קנין חליפין דומיא דאותיות ע"ש, ולפי טעם זה היה ראוי לומר לכאורה שגם באגב אין ראוי לקנות, אכן באמת שגם לפי"ז א"א לומר כן, דאיך אפשר כלל לומר שאין מטבע גופו ממון, משום דצורתא עבידא דבטלה, הא עצם המטבע בלא הצורה יש בה נמי שווי ממון, ואם נפסלה צורתה יש לה דין ממון גם לאקנויי בחליפין, וא"כ בשביל שיש עליה צורה ויוצאת בהוצאה תאבד שוויה, ועוד דאם באמת אין בה ממש, א"כ במקח וממכר אמאי קונה ע"י מעות, נימא נמי כיון דצורתא עבידא דבטלה הוי כמו אין בו ממש, ובע"כ הנכון בזה כמ"ש הנמוק"י לקמן (דף מ"ו), שדוקא לענין חליפין כיון דמקפיד בהן ורוצה את המטבע בעצמה שיהיה בעין, וכיון שרצונו דוקא בצורה, והצורה מצד עצמה הוי ודאי אין בו ממש, משא"כ כשמקבלו בתורת דמים דהתם לא מקפיד שיהיה בעין הוי שפיר גופו ממון ע"ש, וא"כ כ"ש לענין קנין אגב הוי גופו ממון, דמ"מ עצם המטבע הוי גופו ממון, ולהכי במטבע דעצמה הוי ממון גמור, ורק שיש עליה גם הצורה שאין בה ממש, שפיר מחלקינן בין חליפין לאגב, דבחליפין כיון שמקפיד רק על הצורה אין ראוי לחול ע"ז קנין סודר, אבל באגב שאין מקפיד על הצורה, ודאי דהוי ממון וראו לחול קנין, משא"כ בטובת הנאה, דעצם הדבר אין בה ממון שפיר אין לחלק בין חליפין לאגב, ושום קנין אין ראוי לחול על זה, וק"ל:

בגמ' וכי לא היה להם סודר כו', וקשה אמאי לא הקנה להם באודיתא שהמעשרות הוא שלהם וכמו שהק' התוס' לקמן (דף מ"ו) גבי ר"פ ועוד בהרבה מקומות, ונהי דבזה י"ל כיון דבמתנות כהונה נתינה כתיב בהו, וצריך ליתן משלו, ואם יודה שהמעשרות הללו היו מתחלה שלהם, א"כ לדבריו לא קיים מצות נתינה, מ"מ אכתי יקשה דלודי להן שכבר נתן לכל אחד מהם בקנין גמור וכמ"ש בקצוה"ח (סי' קצ"ד) שגם לענין מכירת חמץ מהני אם כתב מודה אני שמכרתי בקנין גמור ע"ש, ומזה נ"ל ראיה למה שפקפקתי על הקצוה"ח הנ"ל ורציתי לומר, דאודיתא לא יועיל כ"א כשמודה לו שעצם הדבר היה של הקונה מתחלה, אבל אם לדברי המודה, עצם הדבר שלו היה, ורק שהודה לו שכבר נתן לו בקנין, ע"ז לא מהני אודיתא, וכדמות ראיה יהיה מאודיתא דרב מרי גופא, דקאמר שם ולודי ליה דהנהו זוזי דרב מרי נינהו ואמאי לא קאמר דלודי ליה שכבר זכהו ע"י קנין המועיל, דזה היה נוח טפי שאין בולט השקר כ"כ, אע"כ שע"ז לא יועיל קנין אודיתא, ובטעם הדבר נראה כמ"ש הרשב"א בחדושיו לקדושין (דף כ"ו) הביאו המקו"ח בהל"פ (תמ"ח) דאודיתא לאו קנין הוא, אלא התחייבות הוא מטעם שאדם נאמן ע"ע לחוב לעצמו וב"ד עושין עפ"י הודאתו ע"ש, והא דהקונה לא צריך לקנין, היינו משום דכיון שהמקנה הודה שזה היה שלו מתחלה וא"כ לדבריו א"צ כלל לקנין, ואם נצריכו קנין הרי אנו מעצמינו סותרים הודאתו, וכיון שעל הב"ד לעשות כהודאתו ממילא אין מצריכין קנין, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שהודה שעצם הדבר שלו היה, ושפיר יש לומר כיון שנתחייב מעצמו עלינו לעשות כהודאתו וגם בלא קנין, אבל אם לא הודה רק על הקנין, אין מועיל ההודאה, כיון דבעצם שקר הוא ולא עשה עמו קנין. והתחייבות ג"כ לא שייך, דהא אין מתחייב בהודאתו לתת לו, וגם מן סוגיא דידן יהיה ראיה לדבריי, דאי נימא שגם על הקנין מהני הודאה, א"כ אמאי לא הקנה להם ע"י אודיתא, א"ו דעל קנין לא מהני אודיתא, ועל עצם הדבר לא שייך נמי אודיתא משום דנתינה בעינן וכנ"ל, ובדוק וראה בכל מקום בדברי הראשונים שהביאו הדין דאודיתא, לא הביאו זה כ"א באופן שמודה על עצם הדבר, ולא מצינו בדבריהם כשהודה על הקנין שיועיל נמי, ודברי הקצוה"ח צ"ע, ובלא"ה השיגו המקו"ח שם. וגם בט"ז יו"ד (סי' קס"ח) כתב להשיג מטעם אחר דבדבר איסור לא שייך אודיתא, דאטו ע"י שקר יבוטל האיסור ע"ש ואכ"מ יותר:

בגמ' ר"פ אמר דעת אחרת מקנה, ופרש"י שר"ג הקנה בתורת חצר. מסוגיא הזאת הרעישו כולם על הש"ך חו"מ (סי' קצ"ח וסי' ר"ב) שכתב דאין חצירו קונה כ"א היכי שמכבר היתה חצירו ואח"כ הכניס המטלטלין לחצר אבל אם המטלטלין מונחים מקודם וקניית החצר והמטלטלים באים כאחת לא קנה, והא הקנה ר"ג בתורת חצר אע"ג דחצירו ומתנתו באים כאחת, ועמ"ש הקצוה"ח ונה"מ שם ובמח"א הלכות קנין חצר. ובכדי שלא לשוויה להש"ך כטועה בדבר משנה הייתי רוצה לתרץ, דבאמת צריך להבין הטעם בסברת הש"ך, דמאיזה סברא נאמר שבכה"ג לא יועיל החצר, וי"ל דהיינו משום דבכל קנין בעינן שני פעולות, להוציא מרשות המקנה, וגם להביאנו לרשות הקונה, ושני פעולות הללו צריך לעשותן לשם קנין, ובשלמא אם מקודם קנה החצר ואח"כ הכניס המטלטלין לרשותו, הרי בהכנסת המטלטלין לרשותו עושה שני הפעולות כאחת, דבלקיחה שלקחן ממקום שהונחו שם, הוציאן מרשות המקנה, ובהכנסתן לחצירו, הביאן לרשותו, אבל אם המטלטלין היו מונחים בחצר הזה מקודם, א"כ נהי דעכשיו מונחים ברשות הקונה, כיון דהוא קנה החצר, אבל מי הוציאן מרשותו של מקנה, אחרי שמונחים עתה כמו שהיו מונחים מקודם ולא נעשה בהם שום פעולה לצורך הוצאתן מרשות בעלים, ולהכי לא קנה, זהו הנ"ל בטעם הש"ך, ולפי"ז לא יהיה דינו של הש"ך כ"א במטלטלים שיש להן בעלים, והקונה צריך להוציאן מרשות בעלים, אבל בדבר הפקר שא"צ כ"א להכניסן לרשותו, מהני אפי' כשמונחים גם מקודם בחצר הזה, כיון דעכשיו הם ברשות הקונה, ולפי"ז מיושב גם העובדא דר"ג, דכיון שאין לבעלים אלא טובת הנאה, וסוגיין קיימי דאמרי' טוה"נ אינה ממון, וא"כ אין בזה שום חזקת ממון לבעלים והוי כמו הפקר וכמ"ש רש"י הבאתיו לעיל, וא"כ הוצאה מרשות בעלים אין כאן, וא"צ כ"א להכניס לרשותו ולכן מהני אפי' בכה"ג, והנה בתשובת ברית אברהם כתב נמי דבדבר הפקר ל"ש סברת הש"ך מטעם אחר, והיינו דמה בכך דבא בבת אחת, מ"מ כיון שמונח החפץ בחצר רגע אחת אחר שזכה בחצר תיקני ליה חצירו, אלא הטעם כיון דבעת הקנין לא זכה מפני שבא בבת אחת ואח"כ לא הקנה לו החפץ, ולפי"ז בדבר הפקר אפשר שיקנה לו החצר רגע אחת אח"כ ע"ש, ואם כי בעיקר טעמו בסברת הש"ך, מפני שאין יכול לקנות שני קנינים כאחת צריך עיון, מ"מ עכ"פ בין לסברתו, בין לסברתי, בדבר הפקר לא שייך סברת הש"ך, וא"כ בעובדא דידן שאין לו כ"א טוה"נ דהוי כמו הפקר שפיר מהני קנין החצר. והנה בקצוה"ח שם הקשה עוד על הש"ך מהסוגיא דלעיל (דף ט' ע"ב) גבי משוך פרה וכבר כתבנו לעיל שם לתרץ זה בטוב טעם. וקושי' השלישית שהביאו בקצוה"ח מההיא דגיטין דאמרי' גיטה וידה באין כאחד ודאי שאין ענין כלל לסתור דברי הש"ך, ופשוט כמ"ש החת"ס בח"מ סי' ס"ו, דהתם החצר היה מכבר שלה, רק שהבעל היה מעכבו ועתה סלוק רשות הבעל וקניית הגט באין כאחת ולא קניית החצר אלא דבעיקר מ"ש דבהפקר לא שייך סברת הש"ך, בשמ"ק לא משמע הכי, דעל קושית התוס' ממצא בגל הרי שלו ואמאי לא קניא חצירו, תירץ התם משום דחצר אין קונה בדבר שהונח בו מקודם, וכזה תי' גם בהג"א בשם ראבי"ה לקמן בפ' אלו מציאות, הרי להדיא שגם בהפקר שייך נמי לומר הכי, באם לא הונח בו מקודם, וצ"ע:

בגמ' דעת אחרת מקנה אותן שאני, ונפלאתי בזה מאי איכא לחלק לענין עומד בצד שדהו בין דעת אחרת מקנה, לאין דעת אחרת מקנה, כיון דהטעם דבעינן עומד בצד שדהו היינו משום שאז הוי משומר לדעתו, וא"כ מה יוכל להועיל אם גם איכא דעת אחרת מקנה, אטו בזה לא בעינן משתמר, וראיתי בשמ"ק שכתב בשם התוס' דבדעת אחרת לא בעינן כלל שיהא החצר משומר כיון דדעת אחרת מקנה הרי אין שום אדם יכול לקנות בה כ"א מדעת המקנה נמצא שהמתנה משתמרת להמקבל אף אם החצר אין משומר כיון שאין שום אדם יכול לזכות ואם זכה שלא מדעת המקנה מוציאין מידו, אבל מציאה דהפקר הוא וכל הקודם זכה, להכי כשאין עומד בצדה לא הוי משומר ולא קניא כלל ע"ש, שמזה הטעם חילק ג"כ בין רץ אחריהן ומגיען, ובדעת אחרת אפי' אין מגיען נמי, והיינו נמי דבדעת אחרת שאין יכול לזכות בלא דעת המקנה, בכל אופן הוי משומר והנה אם כי הדברים נחמדים, בכ"ז על ר"פ שמתרץ כן בעובדא דר"ג וזקנים יש לתמוה, דהא כיון דלבעלים אין בזה כ"א טובת הנאה, ולשיטת הרמב"ם (בפי"ב מתרומות) דאם לקחו שלא מדעת בעלים זכה ואין מוציאין מידו, וא"כ אכתי אין משומר כיון דכל אחד יכול לזכות, ואמאי מהני גם התם באין עומד בצדו, ואפשר לומר דמשו"ה פוסק הרמב"ם באמת דלא כר"פ, ולא ס"ל לחלק בין דעת אחרת מקנה וכמבואר (בפ"ד מזכיה ומתנה) וכבר תמהו רבים ע"ז למה אין פוסק כר"פ כיון דרב אשי דהוא בתרא מתרץ כוותיה, ועיין בר"ן שדחק לתרץ דהרמב"ם יפרש דרב אשי לא בא לפרוקי דעת ר"פ, אלא בא לתרץ כי היכי דלא תקשי לדידן דמ"ש גבי גט דבעינן עומד בצדה אפי' במשתמרת, וע"ז בא לתרץ דבגט כיון שא"א להיות מטעם שליח בעינן דומיא דידה דסמוכה, ועיין בב"י חו"מ (סי' רמ"ג), אכן עיקר ההכרח שגרם לו לרמב"ם לנטות מפי' הפשוט, ולפרש כפי' הר"ן, י"ל דהיינו משום דקשה לו סברת ר"פ, דמאי איכא לחלק בין דעת אחרת לענין עומד בצדה, דא"א לומר דסברת ר"פ יהי' כמ"ש בשמ"ק, דהא לשיטת הרמב"ם א"א לומר כן וכמ"ש, ולכן לשיטתו דחק לפרש בדברי רב אשי ולא לפסוק כר"פ, ואכן התוס' לשיטתייהו בחולין (דף קל"א) דדבר שיש בו טוה"נ אם קדם וזכה שלא מדעת בעלים מוציאין מידם, ושפיר קיימא סברת ר"פ נכונה, דבדעת אחרת מקנה לא בעינן עומד ואפי' בטוה"נ לחוד, וזולת כ"ז מסוגיא דקדושין (דף כ"ו) מוכח להדיא דר"ג מטעם אגב הקנה, מדיליף מזה לענין צבורין, ועיין בבאורי הגר"א על הרא"ש כאן שציין לסוגיא דקדושין הנ"ל, ועמ"ש בסמוך:

בגמ' דעת אחרת מקנה אותן, הנה במרדכי כאן הקשה אמאי מיקרי בזה דעת אחרת, כיון דאין בזה אלא טוה"נ א"כ אין לבעלים במתנות כלום והו"ל כעין מציאה דאינו דעת אחרת מקנה, ותי' כיון דמקנה להם חצירו ג"כ, מיקרי דעת אחרת משום הקנאת החצר ע"ש, ומזה יהיה ראיה נמי דלא כסברת השמ"ק שהבאתי לעיל בדבור הסמוך, דלדבריו דלהכי לא בעינן עומד בצד שדהו משום דאיכא דעת אחרת ואין יכול שום אדם לזכות בלא דעת המקנה, א"כ משמע דהדעת אחרת הוא בעצם התבואה, דאי כסברת המרדכי דעצם התבואה הוי כמו מציאה, א"כ אם אחרים זכו שלא מדעת בעלים ודאי דאין מוציאין, ואמאי לא בעינן עומד בצד שדהו. אכן ראיתי בקצוה"ח סי' רמ"ג, שהשיג מזה על הפר"ח שסובר דמותר לתת מתנות לכהן קטן כיון דבדעת אחרת מקנה יש זכייה לקטן, והשיג ע"ז מן המרדכי הנ"ל, דהא מתנות לא הוי כלל דעת אחרת, ולמ"ש לעיל הרי התוס' והשמ"ק סוברים נמי דמיקרי דעת אחרת, כיון דס"ל שאם זכה אחר מוציאין מידם, א"כ רק זה דמהני למזכי נתינת הבעלים ובוודאי כיון דהם הגורמים לקנין דמיקרי דעת אחרת מקנה, ואין לתפוס כ"כ על הפר"ח ועמ"ש במנ"ח מצוה תע"ד בדעת הפר"ח:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה