אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף יא.

דף י:

בגמ' חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, האי שלא מדעתו יהיה פירושו שלא בכוונתו, שלא נתכוון לקנין, אבל עכ"פ בעינן שיודע במציאה, וכמ"ש הרמ"א בחו"מ (סי' רס"ח סעי"ג) דאין חצירו קונה אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתו ע"ש, וקאי אמאי דקאמר התם חצירו קונה שלא מדעתו, אע"כ דהפירוש דשלא מדעתו, היינו שלא בכוונתו אבל יודע הוא מהמציאה, אלא דלפי"ז יקשה לכאורה, הא התוס' בב"ב (דף נ"ד) כתבו להיפך, דהא דחצירו קונה שלא מדעתו, היינו שאין יודע שהוא בחצירו אבל אם הי' יודע הי' מתכוון לקנות, אבל אם יודע שהוא בחצירו ואין מכוון לקנות לא קני ע"ש, ונ"ל ליישב דבאמת יש לפקפק הרבה בהוכחת התוס' דב"ב שם, דמחמת הקושיא שנתקשו בדברי הש"ס דב"ק (דף מ"ט) במאי דקאמר בשטרא הא לא אחזיק, וע"ז נתקשו דאכתי ליקני ליה ידו גם שלא מדעתו כמו חצירו דקונה שלא מדעתו, ומחמת קושי' הזאת הוכיחו דבידע ולא מכוון גם חצירו לא קנה ע"ש, וראיה הזאת אמנם יש לדחות, דמעיקרא לא קשה קושית התוס' עפמ"ש המח"א בהלכות משיכה סי' ה', ובס' קהלת יעקב סי' ק"מ ובפנ"י בסוגיין, דהא דחצירו קונה שלא מדעתו, היינו דוקא בחצר כזה שאיתרבאי מתורת שליחות, ולכן דיינינן ביה כדין שליח גמור שיקנה בלא כוונת הבעלים דזכין לאדם שלא בפניו, אבל בחצר שהוא מתורת יד, דיינינן ביה כשארי קנינים דיד משיכה והגבהה דבעי' דוקא כוונה, ולפי"ז כ"ש ביד גופא דבעינן כוונה, וממילא אין מקום לקושית התוס', דבאמת חצר קונה גם שלא בכוונה, ובההיא דב"ק דהוי קנין יד אין קונה עד שיכוון, וכיון שכן אין ראיה מעתה להוכחת התוס' דבידע ולא קא מכוון לא קני, ושפיר נוכל לומר שגם בכה"ג קנה:

והן אמנם דהתוס' לשיטתייהו שפיר קא מקשו, דהא הכא בסוגיין הוכיחו דלא בעינן שיאמר זכתה לי, ודנקיט במשנה ואמר זכתה לי לאו דוקא הוא, והא הכא במתני' דהחצר הוי משום יד, דהא שמואל מוקי למתניתין דמיירי בעומד בצד שדהו, ובכה"ג הוי החצר משום יד דסמוכה לו, ואי אמרת דכל היכי דהחצר הוי משום יד בעינן כוונה, א"כ אמאי לא בעינן אמירה, ובלא אמירה מנ"ל דמכוון לזכות, דהא זהו עיקר הטעם דבעינן שיאמר, בכדי לגלות דעתו שמכוון לקנין וכמ"ש בשמ"ק, ומדכתבו התוס' דגם בזה לא בעינן אמירה, מכלל דסבירא להו שגם בחצר שהוא משום יד לא בעינן כוונה, וטעם הדבר באמת למה לא בעי ביד כוונה, ומ"ש משאר קניני דיד, י"ל דגם בזה התוס' לשיטתייהו בכתובות (דף ל"א) שסוברים דקנין יד גופא הוי נמי מטעם רשות, וא"כ לא דמי למשיכה והגבהה, דנוכל לומר שבקנין רשות לא בעי כוונה, ודוקא בקניני דיד הבאים מטעם הגבהה או משיכה בעי' כוונה, אבל בקנין דיד שהוא מטעם רשות לא בעינן כוונה כמו חצירו דקונה שלא מדעתו, ועיין מ"ש בזה הקצוה"ח סי' רס"ח, וכיון שהוכחנו דהתוס' ס"ל שגם ביד גופא לא בעינן כוונה, להכי לשיטתייהו שפיר הקשו בב"ב שם. דאמאי לא קנה השטר גם בלא כוונה, וממילא יצא להם הדין דבידע ולא קא מכוון גריע טפי, אכן כ"ז הוא לשיטת התוס', אבל לשי' הרמב"ם דסובר באמת דבעומד בצד שדהו בעינן נמי שיאמר זכתה לי, א"כ סובר דהיכי דהחצר הוי משום יד בעינן נמי כוונה, דיפרש כשיטת רש"י בכתובות דקנין דיד גופא לא הוי מטעם רשות אלא בתורת קנין הגבהה, ועמ"ש לעיל (דף ז' ע"א) בדעת הרמב"ם, וכ"ש לדידי' דביד גופא בעינן כוונה, וממילא לשיטה הזאת אין שום הוכחה דבידע ולא קא מכוון גרע, דהא קושית התוס' לק"מ לפי"ז, כיון דיד אין קונה בלא כוונה, ולפי"ז א"ש דברי הרמ"א דקאי לשיטת הרמב"ם, להכי כתב דבעינן דוקא שידע במציאה, ואע"ג דידע ולא קא מכוון לקנות, אפ"ה לא איכפת לן בזה דמ"מ קונה חצר המשתמרת בלא כוונה אפי' בכה"ג, ואכן התוס' בלא"ה לא יסברו כדעת הרמ"א בזה, דהא מקור הרמ"א הוא מן המרדכי דפ' אלו מציאות, שהוכיח זה מן המשנה דמצא בגל וחנות, ואמאי לא קנה שם חצירו, ומזה הוכיח דחצר לא קונה כ"א ביודע במציאה, והתוס' שם לקמן (דף כ"ו) כתבו באמת תרוץ אחר, משום דאין הוה להמצא, והיינו דלשיטתייהו לא מצו לפרש כפי' המרדכי, דחצר אין קונה שלא מדעתו כ"א ביודע במציאה, דהא לשיטתייהו דביודע ולא קא מכוון גרע טפי ולא קנה כלל, ומשו"ה כתבו טעם אחר משום שאין הדבר הוה להמצא ואתי שפיר:

ואם כי המח"א שם כתב שגם התוס' לא כתבו בב"ב דידע ולא מכוון לקנות לא קנה, אלא אי אמרי' חצר משום יד ובעינן כוונה, לענ"ד לא משמע הכי מהתוס' דסוגיין. דהא הכא כיון שעומד בצד שדהו ודאי דהחצר הוא משום יד וכמ"ש הנה"מ בסי' ר', דבעומד בצד שדהו לכו"ע הוי משום יד, ואפ"ה כתבו התוס' דלא בעינן שיאמר זכתה לי, הרי דגם אי הוי משום יד לא בעינן כוונה לשיטת התוס' וכמ"ש כיון דלדידהו גם קנין יד הוי רק משום רשות:

ובפשוטו היה נראה לקיים הדין של הרמ"א גם לשיטת התוס', דע"כ לא קאמרי התוס' דידע ולא קא כוון לקנות לא קני היינו כשיודע שהמציאה בחצירו ואפ"ה לא מכוון לקנותה, אבל אם אין יודע שהיא בחצירו, אע"ג שזה יודע שיש מציאה כזה אין סברא לומר דלא קנה, והידיעה תזיק לו, דדוקא הידיעה שהמציאה הוי בחצירו ויכול לקנותה, תוכל להזיק לו אם אין מכוון לקנותה, והכא ברמ"א מה שכתב ביודע במציאה. הוי פירושו שרק צריך לידע שמציאה כזאת ישנה בעולם, אבל א"צ שידע שהיא בחצירו, וכיון שיודע שיש מציאה כזאת, הרי אסיק אדעתו, דעיקר הטעם של הרמ"א, דבעינן מציאה כזאת שיסיק אדעתו שיוכל לפעמים לקנותה, וכמ"ש להדיא ביודע במציאה או דאסיק אדעתו, ובאופן זה גם לתוס' קנה שלא מדעתו, כיון שעכ"פ יודע ואסיק אדעתו ממציאה הזאת:

והנה בנתיבות סי' רס"ח הרבה להשיג על הרמ"א דסתם דינו ומשמע מלשונו שדין זה מוסכם לכל הפוסקים, הא כיון דהמרדכי לא הוכיח כן כ"א מחמת הקושיא דמצא בגל, וגדולי הראשונים מתרצים שם תרוצים אחרים, דהתוס' יתרץ משום דאין הוה להמצא לעולם כיון שהדבר הוא קטן. והרמב"ם מפרש מטעם שהיא אבודה מכל אדם. והרא"ש יפרש מטעם יאוש שלא מדעת, וגם בכוונת המרדכי עצמו פקפק הרבה, אם כוונתו הוא כפי' הרמ"א, ועכ"פ אם הפירוש במרדכי הוא כהבנת הרמ"א, רק דעה יחידית הוא, ולכן כתב דט"ס הוא ברמ"א, והכי צ"ל יש מי שאומר דחצירו אין קונה כ"א ביודע א ע"ש, ואנכי מצאתי בירושלמי דסוגיין ובתוספתא וז"ל תני האומר יזכה ביתי במציאה שנפלה לתוכה היום לא קני יצא שם למציאתו בעיר דבריו קיימין. ומפרשי הירושלמי ותוספתא הבינו דהיינו טעמא דברישא לא אמר כלום כיון דלא יצא שם למציאה והזוכה לא ידע כלל ממציאה הזאת ולא אסיק אדעתו לקנותה, ובסיפא דיצא שם למציאתו וידע בה להכי מהני אמירתו ע"ש, ולפי"ז הרי ירושלמי ותוספתא כדעת הרמ"א, והן אמת שמתחלה נתפלאתי על מפרשי התוספתא שפי' דלהכי לא קנה מטעם דלא אסיק אדעתי', הא לקמן (דף ק"ב) פריך הש"ס על ר' יוסי ב"ח דסובר חצירו קונה שלא מדעתו מברייתא כזאת ממש, דהאומר כל מה שיפול היום יזכה לי חצירי לא קנה, ומשני דמיירי בחצר שאין משתמר א"ה יצא שם מציאה בעיר אמאי קיימין, ומשני כיון דיצא לו שם מציאה מיבדל בדילי אינשי מינה ע"ש, וכפי הנראה דברייתא דמותיב מינה בש"ס, היינו הך תוספתא עצמה, ומוקי לה בש"ס מטעם דלא הוי משתמר, ואמאי פי' מפרשי תוספתא פי' אחר דלא כהש"ס, ואפילו תימא דהברייתא דקמותיב מינה בש"ס אין זה ההיא דתוספתא, מ"מ גם התוספתא נוכל לפרש כמו שפי' בש"ס לברייתא מטעם אין משתמר, ומנ"ל להסב דעת התוספתא לדעת אחרת לגמרי, ואמנם אח"כ נעניתי להם, דבתוספתא וירושלמי א"א לפרש מטעם שאינו משתמר כמו בש"ס, דהנה בברייתא המובא בש"ס קאמר, יזכה לי "חצירי" ונוכל לומר דמיירי נמי באינו משתמר, אבל בירושלמי ותוספתא דקאמר יזכה לי "ביתי" וסתם בית ודאי משתמר הוה וכמ"ש התוס' בסוגיין בע"ב. ויצא לנו עכ"פ שדין דרמ"א יש לו מקור בירושלמי ותוספתא. אלא דלפי"ז לא על הנתיבות לבד יהיה תלונתי, כ"א צריך להבין דעת כל הראשונים שכתבו תרוצים אחרים על הדין דמצא בגל, ולמה לא תרצו משום דלא אסיק אדעתו במציאה וכההיא דירושלמי, ואפשר דרצו בזה כל אחד לאשמועינן עוד דין חדש בקנין חצר, כל אחד לפי תרוצו. ועוד י"ל בדעת כל הני ראשונים דמפרשי פי' הירושלמי, משום דמיירי באומר יזכה לי חצירי קודם שנפלה המציאה לחצירו, ולא קנה מטעם דהוי דשלב"ל, וכן איתא באמת בתוספתא בזה הלשון, אם אומר כל מציאות שתפול לחצירו, ואע"ג דבירושלמי איתא בלשון "שנפלה" דמשמע שכבר נפל, הא כתב שם הפנ"מ דלאו דוקא הוא, אלא כוונתו שתפול לחצירו, ולא קנה מטעם דהוי דשלב"ל, וכמ"ש מפרשי התוספתא ע"ש, אלא דאכתי אין זה יישוב מספיק, דאם כי בדעת הרמב"ם יש לומר כן, אכן בדעת התוס' והרא"ש א"א לומר הכי, דאינהו לא יוכלו לפרש הירושלמי והתוספתא מטעם דשלב"ל, דהא באמת קשה דנהי דבעת האמירה הוי דשלב"ל מ"מ אח"כ כשיבוא המציאה לחצירו יקנה לו חצירו, ונהי דאמירתו הקודמת לא מהני, יזכה לו חצירו בלא אמירה, אע"כ יהיה מוכח מן התוספתא דבעינן דוקא שיאמר זכתה לי שדי ובלא אמירה לא קנו, ולהכי כיון דאמירה הקודמת לא מהני מטעם דהוי דשלב"ל, לא קנה גם אח"כ כשיבוא לחצירו, כיון דעתה לא אמר כלום ובעינן דוקא אמירה, וא"כ התוס' והרא"ש דסוברים דלא בעינן שיאמר זכתה, לא יוכלו לפרש הירושלמי והתוספתא מטעם דשלב"ל דאכתי יקנה אח"כ, ובע"כ שהם יפרשו דהטעם הוי משום דלא אסיק אדעתו, וא"כ יוחזר קושיתי למה לא יתרצו גם במצא בגל מטעם דלא אסיק אדעתו וצ"ע. ובמ"ש מיושב נמי מה שקשה לקמן (דף ק"ב) דמאי מקשה אר' יוסי ב"ח מברייתא זאת אמאי לא מפרש הברייתא מטעם דשלב"ל, אלא משום דלפי"ז יהיה מוכרח עכ"פ דבעינן שיאמר זכתה לי, ולר' יוסי גם אמירה לא בעינן ואכתי יקשה לר' יוסי, ומשו"ה מוכרח התם לתרץ דמיירי בחצר שאין משתמר. אלא דבעיקר הדבר צ"ע, דאפי' אי נימא דבעינן שיאמר זכתה, אמאי לא מהני האמירה הזאת גם בשעה דהוי דשלב"ל, כיון דאין האמירה הזאת עצם הקנין אלא גלוי דעת שרוצה לקנות, ולמה לא יועיל אם גם מגלה דעתו בשעה דהוי דשלב"ל, כיון דאח"כ יבוא לעולם וצ"ע. ועמ"ש לקמן (דף ק"ב) מזה בארוכה

ובעיקר הטעם בדינא דרמ"א, מאיזה סברא בעינן שיודע במציאה או אסיק אדעתו, היה נראה לכאורה כיון דחצר הוי משום שליחות, וכאילו עשאו שליח לקנות עבורו כל מה פ ש שיפול לתוכו, ובמילתא דלא שכיח ולא רגיל לבוא אין שייך לומר דעשאו שליח אדעתא דהכי, אלא דא"כ אין מובן, מאי מהני ביודע במציאה השתא, כיון דעצם המציאה הוי דבר שאין רגיל לבוא ואין בכח החצר לקנות מציאה כזאת, דאדעת מציאה כזאת לא עשאו שליח, ולכן נראה דמטעם שאין משתמר נגע בזה, דאם הבעה"ב אין יודע כלל במציאה ולא אסיק אדעתו, אפי' בחצר דמשתמר לא משתמר לגמרי, דנהי דמשתמר מאנשים אחרים שלא יוכלון לבוא לתוכו וליטלה, מ"מ תוכל המציאה לילך לאבוד מעצמו, אם אין הבעה"ב יודע לשומרה, דאם בעל חי הוא תגוע ברעב, ואם חפץ אחר הוא. אכתי תהא נדושה ברגלי אדם ובהמה וכדומה, ורק אם הבעה"ב אסיק אדעתו אז יודע לשומרה. ועמ"ש לקמן (דף י"ב ע"א) לתרץ בזה דעת הרי"ף ורמב"ם:

בגמ' ותקני ליה שדהו, ראיתי מקשים לפמ"ש הפוסקים דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי וא"כ איך יקנה החצר משום שליחות הא המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, רק דלעיל אמר ר' יוחנן דקנה משום מיגו דבעי זכה לנפשיה, וא"כ בחצר דלא שייך מיגו דבעי זכה לנפשיה למה יזכה לו שדהו, ונ"ל ליישב דהא הטעם דמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו הוא מטעם תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וכדקאמר לעיל, ובטעם דתופס לבע"ח דלא מהני כתב הפנ"י, משום דכשחב לאחרים הוי דבר עבירה ואין שליח לדבר עבירה, ולפי"ז לא שייך הדין דתופס לבע"ח לא קני כ"א באותו שאמרינן ביה דלא מהני שליחות לדבר עבירה, אבל בחצר דמהני ביה שליחות אפי' לדבר עבירה, בין לטעם דבר חיובא ובין לטעם דאי בעי עביד, ממילא שיוכל לקנות מציאה עבור חבירו בלא טעם דמיגו דזכי לנפשיה וק"ל:

בגמ' והוא שעומד בצד שדהו, והנה באם בעל החצר מעמיד שליח תחתיו בצד שדהו. אם מהני כעומד בעצמו. אם כי התוס' בגיטין (דף ע"ט) ד"ה פנימית כתבו להדיא דלהכי קונה המשכיר בזבל אע"ג דבעצמו אין עומד בצד חצירו משום דהשוכר הוי שלוחו. בכ"ז נ"ל שלא פשוט הדין כל כך. ושזה תלוי בטעם דמהני עומד בצד שדהו, דלשיטת רש"י בסוגיין דלהכי מהני כשעומד בצד שדהו משום דאז הוי משתמר, פשיטא דהוא הדין אם עומד שליח לשמור השדה נמי מהני, כיון דס"ס החצר משומר לדעתו, אכן התורת חיים דחה פרש"י, דא"כ שדה גדולה כמה מילין דלא הוי משומר אפי' כשעומד מאי איכא למימר, אלא טעמא דכשעומד בצד שדהו אז אלים קניית השדה טפי, דכשעומד שם הוי כידו וכגופו ע"ש, ולטעם זה י"ל דלא מהני שליח שעומד בצדו, דבשליח לא שייך לומר דשדה הוה כגופו, כיון דעצם השדה לא הקנה לשליח, דנימא דהשדה הוי כגוף העומד וכאילו העומד קונה זה בידו, דשדה של חבירו לא יוכל להיות כגופו וידו, ורק גבי בעה"ב עצמו שייך לומר כן כיון דהשדה הוי שלו, וכשעומד אצלה הוי גם השדה כגופו וידו:

ולכאורה היה נראה להביא ראיה דשליח לא מהני מסוגיא דידן דמביא ראיה מפועלים, דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלא קני' ליה חצירו כיון דליתי' גבה, ואע"ג דהפועלים שהם שלוחיו עומדים בשדה ואפ"ה לא מהני שיקנה עי"ז, ואין לומר דהפועל לא יוכל לזכות עבור בעה"ב מטעם דהוי חב לאחרים לעניים, דהא הפועל אינו הזוכה, החצר הוא הזוכה, והפועל עושה את החצר למשומר, אכן באמת יש לדחות ראיה זאת עפמ"ש הר"ן כאן, דכיון דהטעם דעומד בצד שדהו מהני, משום שבזה הוי משתמרת ולהכי בעינן שהעומד בצדה יהיה יודע מן המציאה, ואם אינו יודע לא הוי משתמר אפי' כשעומד בצדו ע"ש. והנה הכא בע"כ מיירי שרק הבעה"ב זכור, אבל הפועלים שכחוהו, דאי גם הפועלים זוכרים, בלא"ה לא שייך כאן זכיית החצר, כיון דאפי' הוא שלו רחמנא אפקרי' וחייביה ליתן משלו, ואי תימא שבזה יועיל חצירו א"כ בטלת דין שכחה, דכל אחד יאמר שיזכה לו שדהו, אע"כ דמיירי כמ"ש התוס' דזכור היה בשעה שהשכחה מתחלת, היינו בשעת שכחת פועלים וכיון שנכנס לכלל שכחה הרי כאילו יצאה מרשותו, ועניים לא זכו לפי שעדיין לא נגמר השכחה עד שישכח בע"ה, ולפיכך יכול לזכות לו החצר כזוכה מן ההפקר, וכיון שכן דבע"כ הפועלים שכחוהו, א"כ לא מהני מה שהפועלים עומדים בצדה, כיון שאינם יודעים מן העומר ואכתי אין משתמר אלא דאכתי קשה קושית הר"ן דא"כ בשדה שכוח מעיקרו היכי משכחת, שכיון שקדמה שכחת בעה"ב לשכחת פועלים ומשישכח בעה"ב התחילה השכחה ולא נגמרה עד שישכחוהו פועלים, וביני ביני זכתה לו שדהו, ובזה לא שייך סברת הר"ן כיון דבעה"ב אינו יודע לא הוי משתמר, דמ"מ ליהוי משתמר ע"י הפועלים שהם שלוחיו, דהא הם זוכרים את העומר, ובע"כ דלא מהני העמידה ע"י שליח, ונראה שגם מזה אין ראיה, דהא בלשון הברייתא בעה"ב אומר עומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה, מלשון זה משמע דבעינן דוקא שהבעה"ב יאמר בפירוש שירצה שלא יהא שכחה, ואי לא גילה דעתו בזה לא קני, ואפשר גם לתת טעם לזה, דלא מיבעי לשיטת הרמב"ם דחצר לא קונה עד שיגלה דעתו ויאמר יזכה לי שדי, ודאי דאתי שפיר מה שבעינן הכא גלוי דעת מן בעה"ב שירצה לזכות בעומר, דבלא זה לא קני אפי' כשעומד בצדה, אלא אפי' לשיטת התוס' דלא בעינן שיאמר כתה, ובלא גלוי דעת נמי קני, הכא שאני דבלא גלוי דעת הו"א דניחא ליה דליהוי לעניים וכמ"ש מהר"י אבוהב, דלהכי בעינן במתני' שיאמר זכתה לי שדי אפי' לשיטת התוס' כיון דמיירי באחרים רצין לטול המציאה, ואם אינו מדבר כלל נראה שהוא מוחל להם לפיכך הוצרך לומר זכתה ע"כ, ואפי' אי נימא דהתם לא יסברו התוס' דבעינן גלוי דעת, דהא כתבו דבאמת זכתה דנקיט במתני' לאו דוקא, היינו משום דאין סברא שימחול להם, משא"כ הכא דמצוה היא לתת לעניים גם התוס' יודו דבלא גלוי דעת אמינא דמסתמא ניחא ליה שיהיה לעניים, ולהכי הוצרך דוקא שיאמר הבעה"ב בפירוש דאין רוצה שיהיה שכחה, הא בלא גלוי דעת בעה"ב, לא קניא חצירו בזה, ולהכי בשכוח מעיקרו שלא אמר בעה"ב כלום לא קניא לו חצירו, דנהי והוי משתמר שפיר ע"י הפועלים מ"מ בלא גלוי דעת לא יוכל לזכות, וק"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה